הרב נח פלאי
כ"ז תמוז התשפ"ג
הוא יושב לידי בטרמינל בין־לאומי ענק. שנים עברו מאז שנפגשנו. אז הוא היה צעיר ומבולבל, בן לבית שהתפרק בצורה קשה וטראומתית. היום הוא בחור שטס לבקר את אביו שמתגורר אי שם מעבר לים.
אנחנו משוחחים קצת על הא ועל דא, ומהר מאוד השיחה גולשת לדברים עמוקים יותר על החיים. מסביב הכל הומה. "תראה", הוא אומר לי, "בסוף כל העולם אותו דבר, רק התפאורה משתנה. הנה, כל כך הרבה אנשים בעולם, כולם אוכלים ושותים, ישנים ומתעוררים לעוד יום שיכול להתחיל או בחיוך או במועקה בלב. כולם חולמים על חופשה עם נופים עוצרי נשימה; כולם עבדים של הכסף, רצים אחריו או בורחים מאלו שרוצים לקחת אותו; לכל האנשים בעולם יש אותו גוף, אותם איברים, אותן מחלות ואותן רפואות. כולם מתים בסוף, ועל כולם הילדים קצת יבכו ואז ימשיכו.
"לכולם יש אמונות ועקרונות, כולם בטוחים שהם הכי צודקים, ושהמחשבות שלהם הן קודש קודשים; לכולם יש אמונה ומולדת, ימי עצמאות וימי זיכרון; לכולם יש חכמים שאוהבים ידע וספר, ושמקדישים לכך יומם וליל; כולם מתחברים לדומה ומתגזענים לשונה.
"אז אני באמת שואל אותך: מה יש לנו, היהודים, שאין לכולם? מה מייחד אותנו, את עם ישראל?"
הוא לוקח נשימה וממשיך. "כן, אני יודע מה אתה הולך להגיד. שיש לנו תורה ומצוות וחסד וערבות הדדית ושלושת הסימנים של רחמנים, ביישנים, גומלי חסדים, ויש לנו הכי הרבה פרסי נובל ואנחנו מהפכניים ומצחיקים והאזור הכי רועש בשדה יהיה איפה שנמצאים הישראלים, ועוד הרבה דברים טובים; אבל תכלס, בבסיס האנושי, יש לכל האנשים ולכל העמים – הכל מהכל. גם מהטוב וגם מהרע.
"אתה יודע", הוא מוסיף, "שאלתי את השאלה הזו הרבה אנשים ותמיד אני מקבל אותן תשובות. אולי לך זה נשמע מתריס, אבל אותי העניין הזה ממש מטריד".
הבחור מסיים את המונולוג ומצפה ממני לתשובה אחרת. ריבונו של עולם, מה אני כבר יכול להגיד לו, שאחרים עדיין לא ענו לו?
השאלה הזו, שאני מניח שבעיני רבים מאיתנו בכלל לא מתחילה, בעיניי היא אכן שאלה מצוינת, שבאה ממקום אמיתי. מסוג השאלות שאני נתקל בהן במקרים רבים של פגישות עם הנוער מחפש האמת שלנו. אנחנו מחנכים את ילדינו מגיל אפס שהיהודי הוא נזר הבריאה ושאנחנו העם הנבחר, בכל בוקר אנחנו מברכים בכוונה 'שלא עשני גוי', ואז הילד גדל ואם באמת הכל הולך כשורה, הוא אכן מאמין ומשוכנע בכך.
הבעיה מתחילה כשמשהו במסלול של הנער משתבש. מתחילים להיווצר קשיים ומהמורות בדרך, ולפעמים האנשים שסביבו, אלו שאמורים לייצג את הדרך, לא כל כך מאירים פנים. ופתאום הנער נחשף לעולם הגדול שבחוץ והיום, לצערנו, בקלי קלות.
ואז מתחילות התהיות מהסוג הזה. האומנם?! האם המשוואה כזו ברורה שלהיות גוי זה רע ולהיות יהודי זה הכי טוב?!
לנו זה פשוט וברור, אבל לאותם צעירים וצעירות שסוחבים במעלה הדרך, יש הרהורים כאלו בתוך הלב. הם לא מעיזים לדבר על זה, אבל המחיר של עיוותי החשיבה האלו מוביל למסקנות רעות ובהמשך לאובדן דרך. ולכן, חובה להתייחס וליזום גם בבית וגם במוסדות החינוך שיח פתוח וכנה, שמחזק את ההשקפה והאמונה היהודית גם בנושאים שנראים לנו המבוגרים מובנים מאליהם.
הוא הזהיר אותי מראש לא לחזור על תשובות שהוא כבר שמע. ניסיתי והסברתי לו שבאמת היתרון וההבדל הגדול הוא בחלק המופשט והרוחני, שהיהודי הוא בדרגה מעל ה'מדבר'; שהוא נצחי; שיש בו חלק אלו-ק ממעל; שהוא היחיד שמחובר לעבר ולעתיד שלו בצורה כזו חיה ומוחשית; ושיש אצלנו אחדות ומסירות לכל יהודי בכל מקום ומצב. ניסיתי הכל, אבל הבחור לא נרגע והמשיך להתעקש.
"הנה, תראה את המשפחה הזו שחולפת מולנו", הוא הצביע. היו שם אבא אמא וארבעה ילדים בהירי שער על טהרת סקנדינביה. "תראה אותם. מה רע להם?! תשאל אותם על היום־יום שלהם, בסוף זה אותו דבר כמו המשפחה שלי ושלך, אותן בעיות, אותן שמחות, אותן ציפיות".
ואז הבזיקה בי המחשבה: "יודע מה, אני איתך. נכון, לכאורה הכל אותו דבר. אבל אשאל אותך שאלה: יש כאן בשדה מאות ילדים. עכשיו כולם אותו דבר, כמו שאתה אומר. אבל האם את זוג ההורים הזה מעניין ילד אחר חוץ מהרביעייה הבלונדינית שלהם?"
"ברור שלא", הוא אומר.
זהו. זה ההבדל.
"בסוף אנחנו נבחרנו והם לא. בראשית בריאת האדם, האנושות הייתה זהה. הסיפור השתנה באותו רגע שבו קם ילד אחד, בשם אברם, וגילה את התגלית הכי חשובה אי פעם: את קיומו של אלוקים. הוא בחר בו, ובתמורה בורא העולם בחר בו ובזרעו. ומאז שום דבר לא משנה את זה שאנחנו – אני, אתה וכל יהודי בעולם – נכדים של אברהם, יצחק ויעקב. יש לנו סבים וסבתות שבחרו באלוקים, והוא בחר בהם ובנו לנצח נצחים. הברית הזו חקוקה וכתובה בבשרנו וגם מופיעה אין ספור פעמים בתורה הקדושה. כל השאר לא מעניין".
הפעם נראה שהצלחתי. הבחור השתתק ואני המשכתי. "אתה מבין, כל ההמולה הצבעונית הזו שסביבנו היא חלק מהבריאה, אבל אני ואתה שונים לגמרי. אנחנו נסיכים פריבילגיים במסלול וי-איי-פי. אנחנו לא עולים למחלקת עסקים של המטוס שלהם, אנחנו עולים למטוס אחר, עם יעד שונה. אנחנו שואפים לנחות מחוץ לעולם הרגעי הזה. היעד שלנו הוא הנצחי, הטוב והיפה בעולם.
"אז גם אם עכשיו נראה לך שכולנו יחד באותו טרמינל גדול של כדור הארץ, אנחנו אחרים. אנחנו מייחלים ומצפים בכל רגע שפתאום יודיעו בכריזה: 'כל הנוסעים היהודים מתבקשים לסור בדחיפות לשער הכניסה לימות המשיח'".
במהרה בימינו.
