ישראל יוסקוביץ
כ"ד אלול התשפ"ג
1.
לפני כמה שבועות נמתחה כאן ביקורת על השר לוין. לזכותו ייאמר שבניגוד לביקורת שמופנית כאן לעיתים תכופות כלפי ראש מפלגתו, הוא לא נאשם בסעיף המניע אלא במי שהוא.
אין צורך להתנצל על התסכול מדלי החלב שניתן לו; אין לו צורך להתנצל על דלי החלב שניתן לו. המבקרים מבקרים כי הם מבקרים; התומכים תומכים כי הם תומכים; התסכול, תסכול. משני צידי המתרס. אלו על הכוונות, המחיר והעיקשות; אלו על כישלון המימוש, לפי שעה.
בשום היבט לא דומה דינו לזה של ראש מפלגתו. האחד לשם שמיים מתכוון; השני לשם עצמו דורש. האחד מיליטנטי במימוש השקפתו הרדיקלית; השני בוחר, כדרך חיים, במנהיגות הנשענת על היעדר הגינות ואתיקה.
אין קווי דמיון בינו לבין טראמפ. האמריקאי עם הארץ לחומרה, הישראלי יודע ספר לכולי עלמא. דבר אחד משותף להם: היכולת לשכנע את עדת תומכיהם כי השחור לבן הוא והיום לילה. השמש הקופחת הופכת, בהבל פיהם, לרוח ערב צוננת.
ובכל זאת, על אף שסאת האכזבות מהבטחותיו הוגדשה, צו השעה הוא להעניק הזדמנות נוספת. היד שהושטה השבוע, בזיוף או בכנות, לעברו של בני גנץ, צריכה לפגוש יד אחות. לא למענו, למעננו.
הסתייגות גנץ מובנת. בכל ניסיון הפציעה עקיצה. כולל השבוע. הפנייה אליו מצד הנשיא נעשתה במהלך יום שני. הובהר לו כי המתווה זוכה לתמיכת האגפים הרדיקליים בממשלה. כולל של שר המשפטים. לא חלפה שעה ומתקפת ההתנערות שוב לימדה מי הפרטנר שאיתו הוא מתבקש לעשות עסקים.
כך גם היה למחרת רגע אחרי מסיבת העיתונאים. ב־19:55 עוד הוכתר כלוחם אמיץ בשדה הקרב ונקרא לשאת את האלונקה; ב־20:15 אותו דובר, אותו משלח, האשימו אותו באפס מנהיגות ואפס ממלכתיות.
לכן אפשר בהחלט להבין לליבו. אבל אפשר גם לחשוד בכך שסרבנותו נובעת מרצונו להנפיק את מניית הסקרים הנוסקת.
פשרה לא באה לו טוב עכשיו. זה ברור. השאלה היא אם מי שהבטיח לשים את ישראל לפני הכל עומד להיכשל במבחן החיים עצמם.
תוכן המתווה עצמו עושה שכל. יש בו הקפאה ממושכת להמשך החקיקה; יש בו ריכוך משמעותי של החוק לביטול עילת הסבירות. ועל אף ששיטת הסניוריטי פסה מהעולם, הקואליציה עדיין לא תוכל למנות נשיא עליון, או כל שופט, ללא רוב בוועדה – שתישאר במתכונתה.
הסעיף האחרון נתון לפרשנות: מצד אחד, הקואליציה מרוויחה מכך שתוכל להטיל וטו על שופטים שאינם לרוחה. מצד שני, זה תקף רק לתקופת כהונתה. הכנסת הבאה תוכל לשנות את החוק ולהשיב לאחור את המצב.
על כך אומר לוין: מוכן לנוסחה, רק בתנאי שתימצא הדרך להבטיח שגם כשהימין באופוזיציה תינתן לנציגיו יכולת הווטו.
אני לא מחסידי לוין. רחוק מכך. רחוק מאוד מאוד מכך. ובכל זאת, כמדומני, שעם הדרישה הזאת ניתן לחיות בשלום. אם יביע הסכמתו לכל השאר, אין סיבה שלא להיעתר לדרישתו.
שורפי האסמים, משני הצדדים, נעמדים על רגליהם האחוריות. לדידם הסכמה לא תקום ולא תהיה. בראשם איתמר בן גביר. האיש חי באיזו אשליה שהתנגדותו האדוקה לכל פשרה – תשכיח מבוחריו את הסיבה שבשלה בחרו בו: משילות. לא משילות במערכת המשפט איתמר, משילות ברחוב.
ביטחון אישי. זה מה שהביא קיבוצניקים בנגב, היפסטרים תל־אביבים, רפתנים וחקלאים מפוחדים, לשלשל 'עוצמה יהודית' בקלפי. לא הרפורמה.
אשר על כן קשה להבין מה מניע את האיש הנחמד הזה. מה גורם לו לקפוץ ראשון אחרי כל ניסיון להוריד את גובה הלהבות. לו לעצתי היה נשמע, הייתי ממליץ לו להפתיע ולהביע תמיכה. אם ימשיך להתבצר על העץ, ייאלץ מתישהו לממש את איומיו ולפרוש. בחוץ, גם הוא יודע, שום דבר מלבב לא ממתין לו.
בוודאי, כשתוכן ההצעה בהחלט מאפשר לו לחיות איתה. אז מה כאן בעייתי? שגם המתונים בצד השני יוכלו לחיות איתה? זה מה שמפחיד אותו כל כך?
והדברים אמורים גם כלפי הקיצוניים במחנה המתנגדים.
שקמה ברסלר, ממובילות המחאה, תיארה את מהלכי נתניהו לפשרה כחלק מהקנוניה הגדולה. "כך בדיוק", אמרה, "מתארת הספרות את הליך התהוותם של דיקטטורות". מה נאמר? טובי הקונספירטיביים לא יכלו לנסח זאת טוב יותר.
אסור להקשיב להם. אינטרסים אחרים מובילים אותם, ואנחנו, הרוב השפוי, חייבים להתרחק מאימוץ עמדותיהם. הם שורפי האסמים של העת החדשה המאוחרת.
היחס כלפי מה שמונח על שולחן הנשיא צריך להינתן בהיגיון בריא. מה שנקרא קומונסנס.
להלן הנתונים היבשים:
1.) בשונה מהפעמים הקודמות היוזמה הגיעה מנתניהו ונכתבה בידי אנשיו.
2.) היא מייתרת את שאלת האמינות ושולחת את הצדדים לחוקק חוק יסוד.
3.) היא מאפשרת לקואליציה להבטיח מינוי נשיא עליון שאינו ליברלי, דוגמת נועם סולברג.
אגוצנטרית, הסכם כזה עלול להגחיך עד אימה את התנהלות לוין. שהרי מה ששקד וסער השיגו בהתנהלות שקטה ונבונה, השיג הנ"ל אחרי שפירק את המדינה ושלח יותר מתריסר מנדטים לעמודת הסקרים של הגוש הנגדי. נקווה שינשוך שפתיים ויתעלה על עצמו.
מנגד, יש לצפות שגם בני גנץ יוותר על שיקולי האלקטורט ויגיד 'כן' לפיוס.
נתניהו עשה השבוע מאמצים גדולים לרכך התנגדויות. הוא נחוש לפרוץ את המצור המדיני שהבית הלבן הטיל עליו, וההזמנה מוושינגטון תלויה ועומדת בהקפאת הרפורמה.
כמו כן הנציגות החרדית לוחצת עליו להגיע לפשרה. סוגיית הסדרת מעמדם של בני הישיבות עומדת לפתוח את מושב החורף של הכנסת. בדגל התורה ובשס סבורים שהסכמה תנמיך את עוצמת ההתנגדות למתווה הגיוס.
בשבועות האחרונים התקיימו מגעים בין שתי הסיעות לאנשי גנץ על מתווה מוסכם. הרציונל אומר שחוק גיוס המוסכם גם על 'המחנה הממלכתי' ימנע את פסילתו בבג"ץ, בלי הצורך להידרש לפסקת התגברות.
לעומת זאת, באגודת ישראל, במיוחד בסיעה המרכזית, סבורים אחרת. שם עדיין מתעקשים על פסקת התגברות שתאיין התערבות העליון בנוסחת החוק המקורית.
לפי שעה שורת הסיכום עגומה. נתניהו משווע לפשרה, אבל מאוים מצד האגף הרדיקלי בקואליציה; גנץ מסכים לתוכן המתווה, אך חושש להפסיד את הבייס ומטיל ספק באמינות רה"מ. חד גדיא.
אני עוד מקווה שאחרי ירידת העיתון לדפוס, נתבשר בבשורות טובות יותר. פוליטיקאי שמכוון גבוה אינו יכול להתקיים מתוכנית עבודה פוסט־טראומטית. צוק העיתים אינו מאפשר למשקעי עבר לחדור את האינטרס הציבורי.
לכן, שני הבנימינים חייבים להתעלם מרעשי הרקע שמייצרים אינטרסנטים קיצוניים.
פשרה עכשיו!
5.
סיפרתי כאן לא פעם על המאפייה של פרס. "אמרו לי", אמר לי, "שמעון, 'שלח לחמך', תשקיע בחרדים. מה אומר לך ישראל, שלחתי מאפיות שלמות ודבר לא עזר".
בראייה נוסטלגית זאת אנקדוטה נחמדה על היחסים בין מפא"י ההיסטורית לנציגות החרדית. ריאל פוליטיק, הזמנים השתנו. רבים במחננו מבינים עכשיו את מה שחבריהם זועקים בשנים האחרונות: אל תנקטו עמדה. הנאמנות הפבלובית לצד אחד תרמה תרומה משמעותית למצבנו.
בחסדי שמיים, הדילמה כבר איננה מתקיימת בין שני קטבים. בשעתו הפצירו גפני וליצמן בגנץ להיפרד מלפיד. אחר שעשה זאת טענו כי אין זה ריאלי לכרות ברית עם מפלגה שביום טוב מקבלת שישה עשר מנדטים בסקרים.
אז הנה, הוא גם נפרד מלפיד וגם מוביל בסקרים. והכי חשוב: הוא מציע לחרדים סדר יום אידיאלי, שמאפשר להם לממש את האינטרסים המגזריים בלי המחירים העצומים שהם משלמים כיום. אגב, משלמים עוד לפני שקיבלו משהו.
ובאשר לטיעון הקבוע כי החרדים הולכים היכן שנמצא הציבור המסורתי, אומר בהערכה זהירה הנשענת על פילוח הסקרים: לפחות מחצית מתומכי המחנה הממלכתי מחשיבים עצמם אנשים מסורתיים.
הגיע הזמן לסרטט מחדש את מפת האינטרסים החרדית. לא בהכרח מה שהיה טוב לנו אתמול, משרת אותנו היום.
כמובן, כל זאת בהכוונת גדולי ישראל.
6.
גם במונחים של תרבות הפייק היה צריך השבוע לנער היטב את האוזניים למשמע דברי רה"מ נוכח התפרעות המסתננים האריתראים, במהלך השבת האחרונה. "דבר אחד שלא הצענו וטוב שלא הצענו", אמר, "הוא מתווה האו"ם… נבקש צעדים חזקים נגד המתפרעים, כולל גירוש מיידי של אלה שנטלו חלק בזה".
התברר שחלום מוזר חלמנו על מסיבת עיתונאים, שהתקיימה בחודש ניסן תשע"ז ובה בישר חגיגית כי הושג הסכם עם האו"ם להוצאת 50% מהמסתננים למדינות מערביות. "מנהיגות צריכה לקבל את ההחלטות הנכונות", אמר אז, לאור הביקורת שנשמעה מצד אנשי ימין.
שנה שלמה. זה הזמן שארך לוועדה שהקים להציג את מסקנותיה והסכמותיה. "זהו הסכם ייחודי עם מדינת ישראל, שמוציא 16,250 איש החוצה", טען.
לא חלפה יממה, וכאילו לא היה אתמול: לחצים מבית ומבית הביאו אותו להתקפל. אין או"ם ואין הסדר. התנגדות נחרצת, מצד המשפחה הקרובה ועיתונאי החצר, מחקה בתוך כמה שעות עבודה יסודית, שנטלה שנה תמימה מחייהם של אנשי מקצוע מנוסים.
הביקורת החריפה שהושמעה בשעתה על ההתקפלות בלחץ הבייס, הייתה מתביישת להשמיע קול אילו הייתה יודעת לאלו פסגות עוד נגיע.
השבוע היא שוגרה לאבחון בהול. התברר לה שהזתה. לא היה הסכם ולא היה או"ם. בוודאי שלא התקפלות. עובדה: כך נאמר השבוע בישיבת הממשלה.
מן הסתם זה גם יהיה גורלה לקץ הימים של הביקורת המושמעת כיום.
בצהרי יום שלישי הגעתי, עם עמיתי קובי בורנשטיין, למשרדי הפיקוד של מרחב איילון במשטרת ישראל. קצין המבצעים אדי סלוצקי ודובר המרחב מרק אנגרט קיבלו את פנינו. באחריותם האזורים היותר מאתגרים במחוז: שכונות דרום ת"א, התחנה המרכזית, חולון ובת ים.
עומס המשימות בשנה האחרונה לא אנושי: מחאות מתנגדי הרפורמה, הפגנות האתיופים, הפשיעה הגואה באזורי ההגירה.
בשבת האחרונה נרשם שיא חדש: מהומות אלימות בין קבוצות אריתראים קצרו 170 פצועים, בהם שוטרים, פלוס נזק כבד לרכוש.
ההתפרצות תפסה את המשטרה מופתעת. למרות ההתרעות המוקדמות ובקשות מצד גורמים המעורים בנעשה בקהילה האריתראית – הממ"ז אישר לקיים את אירועי יום העצמאות.
מדינות אחרות, שמתמודדות גם הן עם המסתננים מאריתראה, בחרו אחרת. התרעות ממוקדות הזהירו מפני הסכנה,והן החליטו שלא לאפשר קיומן של חגיגות מטעם השגרירות המקומית.
בישראל, משום מה, לא קיבלו מידע מוקדם על העומד להתרגש. כוחות המשטרה נערכו למחאה שקטה בשעות הצהריים והופתעו לראות את המפגינים זורמים בהמוניהם למקום כבר בשעה 06:00 בבוקר. גם אז איש לא הבחין בנשק הקר שהביאו איתם.
לזכותם ייאמר שקשה לאתר התארגנות מהסוג הזה. מהטעם הפשוט: נשק קר זה אומר הצטיידות באבני רחוב שנתלשות ממרצפות מדרכה, או עמודים שנעקרים מגדרות. זאת איננה אמל"חייה מאורגנת שמישהו יכול לדווח עליה.
הקמב"צ, רב־פקד אדי סלוצקי, לא חומק מאחריות. "היה לנו מידע על אפשרות שהמחאה תסלים", הוא אומר, "אבל לא ציפינו לממדים האלו".
היערכות המשטרה התפרסה על פני שתי חזיתות: האחת ברחוב יד חרוצים, באזור המועדון שבו קיימה השגרירות האריתראית את החגיגות; השנייה במתחם השגרירות.
סלוצקי, שנכח בזמן אמת בשטח, משחזר את שאירע: "זה קרה בפתאומיות. בלי הכנה מוקדמת הם פרצו את הגדרות ושעטו לעבר המועדון. רבים היו מצוידים באמצעי לחימה; התקשינו להתמודד מולם.
"אני מזכיר לכם שנערכנו להפגנות בשעות הצהריים. בשעה 06:00 בבוקר היינו בסך הכל כ־120 שוטרים, לעומת 3,000 מתפרעים שפרצו את גדרות הלחץ והשליכו עלינו סלעים ואבנים. הכוונה שלהם הייתה לפגוע פיזית בשוטרים ולזרוע הרס בעסקים. ראינו את הרצח בעיניים".
חצי שעה ארך למשטרה להשיג שליטה על האירוע. זה קרה רק אחרי שמספר שוטרים, שנחשפו לסכנת חיים, נאלצו להשתמש בנשק חי.
רפ"ק סלוצקי מבקש להדגיש: "השימוש בירי חי לא נעשה כאמצעי לפיזור הפגנות. הוא לא מופיע במדרג הפרות הסדר. לכך יש רימוני הלם, אלות וגז. ירי חי מתבצע במקרים מאוד ספציפיים. שוטר שנחשף לסכנת חיים נאלץ להשתמש בנשק".
תגדיר סכנת חיים, ביקשנו. "אמצעי, כוונה ויכולת", אמר. "בהתפרעויות בשבת פגשנו בשלושת הדברים. האמצעים היו אבנים, סלעים וסכינים. הכוונה והיכולת מאושפזים באיכילוב; שוטרים נפצעו בדרגות שונות של חומרה מהאמצעים האלו".
השניים לוקחים אותנו לסיבוב בסמטאות האפלות של דרום ת"א. מכורים מדדים בצמתים, פושטים יד עבור מימון הסם. חבריהם נתונים בעיצומו של קריז, מתגרדים בחוסר מנוחה בקרנות רחוב. פה ושם אפשר להבחין בתחנות שהקים משרד הרווחה, שבהן מתאפשר למעוניינים לקבל תחליף מתאדון, המסייע למכורים קלים להיגמל מהתלות.
"בכל שבוע", אומר רפ"ק סלוצקי, "אנחנו מבצעים כעשרה מעצרים של סוחרים. הפעילות שלנו צמצמה משמעותית את הסחר באזור".
לפני כשבוע נפגשתי עם ראש המוסד לשעבר, שבתי שביט, בביתו ברמת השרון. הוא שידר אנרגטיות, צלילות והרבה תוכניות לעתיד.
במהלך שיחתנו, היו כמה פעמים שהתנשף בכבדות. הוא צחק כששאלתי אם הוא מעוניין לעשות הפסקה, אולי לשתות משהו. "אתה רומז לי", אמר, "שלא הצעתי לך לשתות". הוא קם במרץ ממקומו ומיהר להגיש לי שתיה.
כשסיימנו, ליווה אותי לדלת בחביבות. בחוץ פגשנו את ד. איש מוסד, בשירות, שהגיע להתייעצות. שביט הכיר בינינו והתפתחה שיחה קלה.
נפרדנו בנעימות וסיכמנו להיפגש בקרוב, בהקשר לנושא אחר.
שלשום(שלישי), התבשרתי על פטירתו הפתאומית. זה קרה בעת שהותו בשווייץ. הוא לקה בהתקף לב ומת במקום.
יהי זכרו ברוך.
