הילדים של חורף תשמ"ט

הלב נחמץ מעט השבוע נוכח פרצי הששון מכיוונם של נערי המפלגות החרדיות אשר התרגשו להציג בעיניים בורקות את חזון אחרית הימים של הפילוג האפשרי ביהדות התורה. מדבררי הפילוג התמלאו אדרנלין, נראו ששים ושמחים, והסבירו בהתרגשות בלתי מוסתרת עד כמה הפילוג הוא מימוש כל החלומות והשאיפות. האביב החרדי תשפ"ג.

מי שנחשף לשיח שרווח בקרב חלק מאותם צעירים, מי שראה את השמחה והעלצון רק מהמחשבה על הפילוג שאולי יבוא, מי שהתבונן בכל אלה במבט אחראי ובפרספקטיבה היסטורית – יכול היה להבין את גודל ההחמצה והפספוס. לא מעצם הפילוג – שההחלטה לגביו מסורה בידיהם של גדולי ישראל וככל אשר יורונו נאמר קדוש – אלא מהשמחה שנכרכה בו, מהאופן האוטופי שבו הוא מוצג, מהששון אלי קרב בקרב כמה מהנערים עם יצר נצחנות ותאוות ניצחון, שרוצים לראות דמים נשפכים ברחובות.

הפספוס הראשון הוא בחוסר ההבנה של רבים מקרבנו כלפי החזיתות הפתוחות של היהדות החרדית בכל התחומים. תיכף נרחיב על כך. הפספוס השני: גם אם נגזר משמים וגדולי התורה משני הצדדים יחליטו כי אין מנוס מפירוד, ואנחנו כמובן נציית ונכבד זאת – לפחות את החיוך אפשר למחוק. כמו שאין לוויות שמחות, כך אין פילוגים שמחים.

שמחה על פירוד לבבות הוא ערך זר שאין לו כל אזכור בעולם הערכים היהודי, גם לא האנושי. להפוך אירוע של חילוקי דעות סביב עניניים שלא מגיעים לגישור להפנינג גדול של 'הבה נגילה ונתפצלה' – זוהי תמצית מה שהיה עגום ומאוס במחזות שנצפו השבוע בקבוצות הווירטואליות ובמקומות שבהם ישבו אנשים עם ראייה צרה ושמחו רק מהצ'אנס שסוף סוף תהיה פה מערכת בחירות סוערת ומפולגת כדבעי.

אנחנו הילדים של חורף תשמ"ט. במובן מסוים, אנחנו – דור הילדים שגדל בשנה העכורה ההיא וחווה את השפעותיה בשנים הבאות – מצולקים עד היום ממראות האימה, השנאה וחוסר הכבוד שנהגנו אלו באלו באותם ימים עכורים. בכל פעם בה אני נחשף לפעיל מפלגה שמשתוקק בכל רגע לומר 'מתי יבוא לידי ואינקמה מהמפלגה השנייה, נרוץ לבד ונלמד את הזרם השני לקח' – אני חוזר לימים הקשים ההם. שוב מתעורר בי הילד שקם בבוקר והולך לבית הכנסת כשגוש גדול עומד בגרון נוכח דברי בוז ולעג שהוטחו בך נגד כל מה שקדוש לך ונגד גדולי ישראל שלאורם אתה הולך. בסופו של טור זה ארחיב מעט יותר על חוויותיי מאותם ימים שהיינו רוצים לשכוח ולמחות מליבנו.

אל תגידו בגת

צריך לומר זאת: מה שנכון היה לחורף תשמ"ט ולחורף תשפ"ב, נכון גם לכל המחלוקות שניטשו בין גדולי ישראל ובין עדות קדושות בישראל. על ההרים למעלה הזדקפו וניצבו גדולי תורה שמחלוקתם הייתה לשם שמים, ואדם מן השורה לא יכול לבוא בסודם. הבעיה לא הייתה במה שקורה בארבע אמות של אותם מנהיגים רוחניים ענקי קומה – אלא במה שקרה מעבר למפתן וגלש לכל הרחובות, נקודות הממשק ומרכזי השיח. שם נשארים עם המחלוקת נטו, ה'לשם שמים' פוחת והולך, והשטן מרקד כתוצאה ממחלוקת שראשה ויסודתה בהררי קודש – אך רגליה משוקעות בטיט ובבוץ.

אל התפר הזה של יושבי הקרנות שחיים מהלהטת השיח וזריקת הזרדים – נכנסים כל תאוות הנקם, יצרי השררה, הכמיהה לג'ובים, הרצון לגדולה, ההשתוקקות לחטוף נתח ממישהו אחר, תרבות השיח והלשון המתגלגלת שמאפשרת לדבר ולפטפט על כל דבר, כי אנחנו הרי נמצאים במסגרתה של מלחמת קודש, והכל לשם שמים, ולכן הותרו כל הרצועות והשתחררו כל הרסנים.

ואולי כאן השבר הגדול. אנחנו מביטים בחרדה לעבר התהום שהולכת ונפערת, וכולנו תפילה שייחסך מאיתנו הניסיון הזה בחורף תשפ"ג הבא עלינו לטובה. הכמויות של חילול השם שתופעות הפילוג הללו גורמות, כאשר כל קבוצה תצטרך לצאת החוצה ולא לספר למה היא הכי טובה – אלא למה יהודים יראים ושלמים אחרים אינם ראויים להנהגה ולתפקידים, והם מופקרים ואשמים – הם ברמה שקשה אפילו לעצום את העיניים ולחשוב עליה. לא פחות קשה מכך הוא לשבת ולחשוב איך יישבו הליברמנים והלפידים, המרב-מיכאלים והגלעד-קריבים – ויחככו ידיים בהנאה גלויה. מבחינתם, הם רואים יהודים עם זקנים ומגבעות שמכים האחד באחיו, מדברים האחד בגנות רעהו, ושם שמים הולך ומתחלל.

נכון. על השולחן ניצבות סוגיות חשובות. עולם החינוך החרדי הוא נושא שנוגע לעצם ציפור הנפש. ישנן גישות שונות להתמודדות עם קריטריונים והנחתות שמשרד החינוך מציב לפתחו של החינוך החרדי. האוכלוסייה החרדית גדלה מאוד בלי עין רעה, ובכל פרמטר ישנה התפתחות מטאורית של כיתות לימוד, ישיבות ומסגרות חינוכיות לכל גיל. אין עוד מגזר שמציג מסלול המראה כה מכובד כמו המגזר החרדי ולומדי התורה בארץ ישראל. המציאות המבורכת הזו – טבעה שתוליד אתגרים.

אל תפן ליצר

אם בעבר יכולנו לפתור בעיות כאלה בשיחת טלפון או בברכת בוקר טוב לבבית במסדרון הכנסת – כיום הכל מסונכרן און-ליין, עם השלכות רוחב לכל מהלך, ובמספרים של מאות מיליונים. זוהי לא היהדות החרדית הקטנטונת שיודעת לסגור דילים במחשכים ערב הגשת תקציב ושלום על ישראל. אנחנו נמצאים בעולמות אחרים. משרד החינוך מציב קשיים. הוא רואה איך הציבור החרדי גדל בשיעורים עצומים, איך העתיד נמצא בצד החרדי – והוא רוצה מעורבות.

ומול הרצון הממלכתי למעורבות, גדולי התורה מתווים את הגבול שעד אליו ניתן להידבר ולהגיע להסכמנו וממנו ואילך אומרים למערכות המדינה – 'עד כאן, פה לא תבואו'. כאן עשויה להתפתח מחלוקת לשם שמים. עלינו לעקוב בצניעות ובהכנעה אחרי מה שיוצא מפיהם של רועי ישראל ולקוות שבסופו של דבר נזכה ונראה ברגע המיוחל שבו יעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם.

אבל גם אם הנושא לא ייפתר והפיצול יהפוך למציאות קיימת – ראוי לזכור כי לא את מלחמת הג'ובים נלחמים גדולי ישראל, ולא את תככי העסקנים ופעילי המפלגות את דורשים, ובטח שאין להם חלק ונחלה עם בעלי הכנופיות עם הקצף באף ובשפתיים נוכח כל הזדמנות לפסיק של מחלוקת שחיי הבטלה של הפוליטיקה גוזרת על עבדיה. אלה הם חיי בטלה שמאפשרים להפיץ כל מיני דרמות ומושגים ושיח של אוויר חם שאין בו כלום מעבר לרצון להרשים ולמלא את הזמן בדיבורים ופטפוטים שאין מאחוריהם דבר. אין מרחק גדול יותר בין העולמות הרדודים האלה – לעולמם הטהור והנצור של מרנן גדולי ישראל שליט"א.

חלק מאותם מלהגים שממלאים את השיח באוויר לוהט ומפלג – בטוחים שההשקפה ניתנה רק להם. הם היחידים שישבו במתן תורה בשורה הראשונה של ה-VIP, ואילו כל השאר הציצו מהשוחות. הם יודעים דעת עליון, להם דעת תורה מזוקקת, ורק הם ראויים לקבוע מי צודק במחלוקת העדינה בין גדולי ישראל.

אבל האמת מורכבת יותר. בית המדרש החרדי מורכב מפסיפס עשיר מאוד. אפילו החלוקה המוכרת של חסידים-ליטאים-ספרדים – כבר לא תמיד מתכתבת עם המציאות. יש ליטאים שהם יותר חסידים מחסידים; יש בוגרי בתים חסידיים שלמדו בישיבות ליטאיות ואימצו את הדרך הליטאית; ועולם התורה הספרדי של ימינו מייצג עושר תורני שאיננו זקוק להכרה מצד גורמים שיכשירו אותו לבוא בקהל בגלל ש"רב מאנ"ש חיבב אותו".

לכל אלו אפשר להוסיף כיום מאות חוגים ועדות קדושות בעם ישראל שהזיהוי שלהם – הוא דווקא חוסר הזיהוי. יהודים שמתפללים כמו חסידים, לומדים כמו ליטוואקעס, לנים בעומקה של הלכה כמו ספרדים, מקרבים יהודים רחוקים כמו חב"דניקים, משטתחים על ציוני קודש בהתלהבות של ברסלבים, מקפידים על קוצו של יו"ד בהנהגה בריסקאית, וההנהגות הקדושות של חכמי ישיבת פורת יוסף הם עבורם נר לחיים של פשטות. כל הנחלים הולכים אל הים.

יהודים צועדים במאות שבילים ונתיבים בעבודת השם שנקבעו על ידי צדיקי עליון וממשיכיהם עד לימינו, וכל אלו פסיפסים קטנים בתוך התמונה החרדית הגדולה. מי יעלה בהר השם – כל מי שרוצה יבוא וימצא לו דרך מהדרכים שחוקקו במשענותם גדולי עם. ועל כל אחד ואחד מאלו מתגאה מלכו של עולם ואומר: 'עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו'.

לנו יש רק לקוות שתימצא לפחות המסגרת הציבורית שתאגד את כל הקבוצות יחד לשם ולתפארת ולתהילה.

זמן למפקד חרדי

כל מה שתואר בשורות האחרונות – משקף את מה שקורה קומה הרוחנית העליונה, בצמרות העליונות. אבל כשמביטים למטה ורואים את תאוות הנצחנות ואת הרצון לעקור את עינו של השני רק כי 'אני יותר גדול ממנו ולכן אני יותר קולני ויותר חזק' – אנו חוזים בשגשוגה של אם כל חטאת. זוהי תוצאה של חוסר הסימטריות שיש בפוליטיקה החרדית, חוסר סימטריה שמביא לשאיבתו של הציבור החרדי לתוך מערבולות פוליטיות מורכבות.

בצד הנגדי של ענייני הקודש שעליהם דיברנו – מתלהטת הבערה הגדולה של שיקולי החולין. בכל פעם שמתקרבת מערכת הבחירות מתחיל הדיון הקבוע של מי קודם למי ברשימה; החסידים לליטאים? הליטאים לחסידים? בתוך החסידים עצמם – הסיעה 'המרכזית', 'המאוחדת' או 'שלומי אמונים'? ובכל פעם בה אנו מבקשים לדעת מה החלוקה ואיך עושים סדר מספרי – הדבר לא יוצא אל הפועל והבחירות מסתיימות עם אותם שבעה מנדטים נצחיים. ברמת הקדושה והטוב, ברור שכל חסידות ראויה לשני נציגים בכנסת לכל הפחות. אבל מה לעשות שבסוף צריך להצטמצם לתוך מסגרת כלשהי?

המשך השימוש במדרגים שנקבעו במפקד הפנימי של שנת תשל"ז – זה קצת זלזול באינטליגנציה. אבל למישהו יש כנראה אינטרס שלא יבוצע אחת ולתמיד מפקד ברור, בו כל יהודי חרדי שמשתתף בבחירות לכנסת יסמן את הדגל שעימו הוא מזוהה מקרב י"ב השבטים החרדיים.

ביום שבו מודל 1977 ייעלם ונוכל ללכת למודל מכובד ועדכני שבו כל אחד מקבל ייצוג בהתאם לכוחו המספרי – נחסוך את כל המלחמות של העסקנים בתחתית הסולם, ונמנע מהם מלהשתמש במונחים של קודש ולהתקוטט על ענייני ייצוג וכבוד. למי חשוב כל כך שלא נצליח אי פעם לערוך מפקד מסודר ולא יהיה יותר מצב שבו כל אחד מחזיר בכיסו "דיסק און-קי סודי" שבו שמורים "הנתונים הסודיים" שמוכיחים שלרשותו עומדים מיליון מצביעים ואילו לחוג השני יש בקושי מניין?

מדוע הכל צריך להתנהל עם ארומה של השמצות שמקובלות בתקשורת הצהובה? לא עדיף לקבוע יומיים או שלושה מסודרים שבהם כל קהילה תקיים את המפקד הפנימי שלה? נגייס חברה בריטית חיצונית שינהלו את טוהר הבחירות, וכל אחד יקבל את מקומו לפי גודלו, ישמח בחלקו ונחסוך את כל האוויר הלוהט ברשתות שנועד יותר לערפל ולמנוע את התהליך השקוף והבריא שיכול היה להתרחש.

אבל מכיוון שבחירות תשמ"ט עדיין זכורות לנו, והמכות והנאצות שילדים ספגו ברחובות עדיין צרובים בדמנו, והפשקווילים המלאים דברי לעג בוז ושטנה נגד גדולי ישראל מכל המחנות עדיין חרוטים בנשמותינו – ברור לנו שהיחיד שייצא נשכר מכל הפילוג יהיה הס"מ בעצמו.

אם נגזר עלינו להיפרד – נעשה זאת בראש מורכן ובעיניים מושפלות. שלא נטעה לרגע: חגיגה זו לא הולכת להיות.

חוויות מתשמ"ט

בדמי צרובה עדיין החוויה.

נער בן 15 הייתי בשלהי תשרי תשמ"ט. יום אחד שבתי הביתה, וכנער שהתגורר ברחוב אבן האזל, מעוז הליטאיות הירושלמית של אז – החזות החב"דית שלי לא מצאה חן בעיני כמה צעירים מישיבה כלשהי. האחד דחף אותי לרצפה, השני בעט בגבי, חולצתי נקרעה, כיפתי נחטפה, וספגתי אגרופים בכל חלקי גופי בתוספת דברי לעג ובוז כלפי בית המדרש שאליו השתייכתי.

אני זוכר שכאשר עליתי הביתה – ראיתי את אבא שיחי' יושב ליד השולחן ודומע. עוד לפני ששמע מה  עבר עליי, שמעתי אותו משיח את ליבו בפני אמא שתחי': "נולדתי בירושלים וגדלתי בה כל ימיי, ואני זוכר שבכל השנים הייתי עובר ברחוב ואומר 'גוט שבת' ומתעניין בשלומם של אנשים". ואכן, מי שמכיר את אבא יודע שה'שלום עליכם' לכל יהודי מכל חוג הוא חלק מחייו.

"לאחרונה", תינה את צערו בפני אמא, "אני אומר לאנשים 'שלום עליכם' ברחוב כמימים ימימה – אבל משום מה חלקם לא משיבים לי שלום אלא עוברים למדרכה השנייה. אחד מהם", תיאר אבא בקול רועד, "הוא יהודי שכבר עשרים שנה אני משתתף בהוצאות החגים בביתו. והיום, בתגובה ל'שלום עליכם' שאמרתי לו ברחוב – הוא ירק לעברי. מה קורה פה?!", שאל אבא בדמעות.

כששמעתי את הדברים – הסתגרתי לי בחדרי. העדפתי לא לספר להורים מה חוויתי ולא להוסיף על צערם. רק כעבור מספר שבועות הרהבתי עוז לשתפם בחוויה שעברתי ליד אותו מבנה ציבורי ברחוב אבן האזל. לא הבנתי מדוע אני, נער צעיר שגדל בדרך מסוימת בעבודת השם, מוצא עצמו ברגע אחד קרבן של אנשים אחרים עם כיפות ופאות שבזים לו ויורקים עליו ברחובות ולועגים על כל מה שיקר לו. מדוע? מה חטא ומה פשע? מה פגיעה כזו יכולה לחולל בנפשו של ילד צעיר? מה פוטנציאל הנזק לדורות שיכול להיווצר, כאשר בשבט שומרי המצוות מבזים איש את אחיו בחרפות וגידופים ודברי נאצה חמורים?

האם מישהו לוקח בחשבון את המחיר החינוכי, הערכי, ההיסטורי והיהודי באירועים האלה? האם באמת לשם אנחנו מכוונים ברצון של אותם נערים פוליטיים לשוש אלי קרב ולהשתוקק שרגעי האימה של תשמ"ט יחזרו לרחובות?!

חמישה עקרונות

רבי יעקב יוסף מפולנאה זי"ע, בעל ה'תולדות יעקב יוסף', ומי שכתב את תורות הבעל שם טוב הקדוש, מביא בשם רבו ביאור על הפסוק 'מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל'. רש"י מבאר את שבחם של ישראל בעיני גדולי הנביאים של אומות העולם: "מלמד שאין פתחיהם מכוונים זה כנגד זה". הסביר ה'תולדות', שטהרתם של ישראל מתבטאת בכך שאין פתחי פיהם מכוונים לדברי בוז ונאצה האחד כנגד רעהו. כאשר הם חולקים את דעתם בהבנת התורה, אם אחד מהם שם את ליבו לכך שהשני זכה לכוון לאמיתתה של תורה – הרי שהוא מבטל את דעתו בפני רעהו. אין פתחיהם מכוונים – רוצה לומר שאין להם כוונה להיות האחד נגד רעהו. הכוונה היא לכוון לאמיתה של תורה, ומתוך שזוהי הכוונה –האחד מסוגל לבטל את דעתו בפני חברו אם יגלה שזו האמת.

אבל כאשר חלילה המחלוקת איננה לשם שמים ולא נועדה לכוון לאמיתה של תורה – חילוקי הדעות מובילים לפירוד לבבות ולדברי לעג וקלס זה כנגד זה. עמי הארצות שמתהלכים בין תלמידי החכמים מעבירים את דבריהם לחבריהם מקרב אומות העולם (מישהו אמר עיתונאים…). ואז, השרים של אומות העולם בשמים שומעים את גנותם של ישראל ומפיצים זאת בפמליה של מעלה, וכך נוצר קטרוג רח"ל.

ובחזרה לפמליה של מטה: עד לשעת חצות של יום חמישי הבא – ייתכן שלא נדע בבירור מה ייגזר גורל שלמותה של היהדות החרדית. אבל תהא ההחלטה אשר תהא – ישנם כמה עקרונות שחייבים להנחות אותנו:

העיקרון הראשון: המסגרות הפוליטיות הן לא החזות של כלל היהדות החרדית. להיפך: לפעמים הפלטפורמות הפוליטיות הם הצללים שמסתירים את האור של היהלום החרדי. לכן, לא משנה מי מצביע מה – אין היתר הלכתי לאף אחד מאיתנו לחזור למראות האימה של תשמ"ט, לזרוע פירוד ושטנה, לדבר האחד בגנות רעהו ולפרנס את כל אותם משטינים ומקטרגים בערב יום הדין.

כל מי ששותף לכל אותם פסטיבלי שנאה הוא אולי נחשב פורמלית ליהודי חרדי – אבל למעשה אין לו חלק ונחלה עם היהדות החרדית. כפי שאנו זוכרים מההיסטוריה, בסופו של דבר גדולי ישראל מצאו את עמק השלום והאחווה, אבל בעלי המחלוקות ומחרחרי הריב – שילמו בחייהם ובזרעם על כל אותם מפגעי איבה ודיבורי נאצה שבהם הציפו את רשות הרבים.

העיקרון השני: ברור שאין לאף אחד מאיתנו, האנשים מהשורה, להביע דעה בנושאים ערכיים של החינוך על טהרת הקודש. גדולי ישראל אינם זקוקים לציונים שלנו. אנחנו לא אוטוריטה שמחלקת מחמאות וביקורות למהלכים שנעשים בידיהם האמונות של גדולי ישראל. אנחנו נשב בשקט ונקבל בהכנעה גם ההסכמות וגם את חילוקי הדעות.

משכהו לבית המדרש

העיקרון השלישי: ברור לנו שאת המשאבים האמיתיים אנחנו צריכים לכוון לעבר החזיתות בחוץ. אולי זה הזמן להרחיב לגביהם ולומר שבשנה האחרונה – מערכות החינוך החרדיות נקלעו לסחרור תקציבי. מוסדות סובלים מגירעונות. אנחנו חוזרים לתקופה של ממשלת ברק, שבה כל יום של החזקת המוסדות היה בגדר נס. וטרם דיברנו על מערכות האידישקייט הרבות, ההכרזות על הפעלת רכבות בשבת (מיכאלי) פתיחת מרכזים לממכר 'דבר אחר' (ליברמן) ואתגרי הגיור, הכשרות ועוד.  לכן, המערכה האמיתית היא כלפי האויבים שלנו, לא האחד כלפי רעהו בתוך הבית החרדי פנימה. גם במקרה של פילוג – בינו נא זאת.

העיקרון הרביעי: נוגע לתרבות השיח אצלנו בציבור החרדי: כל אחד מאיתנו נכשל לעתים בלשונו. אבל בשנים האחרונות הפכה התופעה למגפה. אנו עדים לפטפטנות ללא הרף וללא ערך. אנשים שאומנותם אינה פוליטיקה והם אינם מבינים בעניין כמלוא הנימה – שחים בה כביכול היו צפרדע באקווריום. מסלפים אינפורמציה, לשים בנושאים ללא הבנה. זוהי פטפטת שמתחילה בבטלה ומובילה לחטא.

מילא העסקנים הפוליטיים – הם חושבים שכתוצאה מערבובי היתר, אולי תלוש המשכורת יגדל והם יצליחו טוב יותר במשימה. אבל אותו הולך-בטל שיושב בצ'ולנטייה המקומית או במקווה השכונתי וחשוב לו לדעת מה בדיוק גולדקנופף אמר לגפני ואיך יעקב אשר ניצח את טסלר בסימפוזיון של הקמפ לפני שבועיים ואיך כל זה קשור לדיונים שמתלבנים בין גדולי ישראל – הוא מוביל לכל הכאוס שאנו עדים לו בימים אלו.

העיקרון החמישי: אולי התרומה שלנו לקראת ההכרעה ביום חמישי הבא, יהיה בהפחתת השיח בכל אותן מדמנות פוליטיות שלא מביאות שום תועלת או רווח לאף אחד. מי שיש לו פנאי – שיילך אולי לבקר את הוריו, יבקר בציון-קודש לקראת ימי הדין, ישתדל להיות יותר זמן בבית המדרש, ובעיקר: ידיר את רגליו מכל אותם מושבי לצים של 'מה חדש', ו'מה קורה', ועוד פעם 'מה חדש' ו'מה קורה'.

אבל חכמים גדולים אנחנו על אחרים. הכל צריך להתחיל בדוגמה אישית ולא בהטפות מוסר. גם אנחנו, המושכים בעט, בטח בבמה הזו – נקבל על עצמנו בעזרת השם לתרום את חלקנו לאחדות המחנה בכך שנפטפט ונקשקש פחות, ונפעל יותר למען הנהגת כבוד בין כל החלקים במחנה היראים לדבר השם. ולוואי שרוח של שלום תשרה על היהדות החרדית מעתה ועד ביאת גואל צדק.