הכוח להודות בטעות

כשהפרקליטות עושה כל מאמץ להצדיק את עצמה, היא רק מוכיחה כמה קשה לה להודות בטעות. וזה מסוכן

לכל אדם ולכל מערכת קשה להודות בטעויות. הקושי הזה הוא אנושי וטבעי, והוא מוכר לכל אחד. בתקופה האחרונה מתקבל הרושם כי לפרקליטות קשה במיוחד להכיר בטעויות או בצורך לשנות כיוון. בפרשה של תת אלוף גל הירש ראינו שכאשר המשטרה התנגדה למינוי שלו כמפכ"ל, נפתחה נגד הירש חקירה, על כך ששילם שוחד לצורך זכייה במכרז לאיסוף מוקשים, ולאחר מכן חקירה נוספת על מתן שוחד בגאורגיה. שתי החקירות נסגרו כעבור שנים ארוכות מבלי שנמצא ולו שמץ של ראיה נגד הירש.

המצופה היה שהפרקליטות תסגור את החקירות נגד גל הירש ותבקש סליחה על כך שבמשך שנים נוהלו נגדו חקירות סרק שלא הייתה להן הצדקה. במקום זאת, המשיכה הפרקליטות לפשפש במעשיו של גל הירש והחליטה להגיש נגדו כתב אישום על כך שלפני כשתים עשרה שנה הוא מסר דיווח לא נכון למס הכנסה.

החלטת הפרקליטות על הגשת כתב האישום שגויה. כאשר לוקחים בחשבון את התרומה הגדולה של הירש למדינת ישראל כמפקד וכלוחם, את מחלת הסרטן הקשה שבה חלה, את שתי חקירות הסרק שנוהלו נגדו, את חלוף הזמן הרב ואת קיומה של אלטרנטיבה לדיון בנושא המס במישור האזרחי, הרי שהמסקנה המתבקשת היא שלא היה מקום להעמיד את גל הירש לדין על עבירות מס.

אז מה בכל זאת הביא את הפרקליטות להגיש את כתב האישום נגד גל הירש? מדוע לא יכלה הפרקליטות להכיר בכך שהיא טעתה בחקירות השוחד נגד הירש? אנחנו לא יכולים לדעת מה חלף בראשם של הפרקליטים שהחליטו להמשיך במערכה המשפטית נגד גל הירש. אחת האפשרויות היא שהפרקליטים סברו שהמשך ההליכים נגד הירש יהיו מגן מפני ביקורת ציבורית על כך שנוהלו נגד הירש שתי חקירות סרק אשר מנעו את מינויו למפכ"ל המשטרה.

גם בפרשה של ראש הממשלה לשעבר, מר בנימין נתניהו, אנחנו רואים קושי של הפרקליטות לשנות כיוון. מן העדויות שנשמעו עד כה קשה לראות שוחד כלשהו שקיבל נתניהו משאול אלוביץ', ובה במידה קשה לראות הטבה שנתן נתניהו לאלוביץ'. מדוע אם כן אנחנו לא רואים תזוזה כלשהי בעמדת הפרקליטות ביחס לאישום השוחד נגד נתניהו ואלוביץ'?

האם לא היה מצופה, בתום שנה לשמיעת העדים ונוכח הקשיים שהתגלו במהלך השנה הזו, שהפרקליטות תטכס עצה, תשקול ותתלבט, ותראה באיזה אופן היא ממשיכה בניהול התיק נגד נתניהו? ככל הידוע, הפרקליטות לא שקלה, ואינה שוקלת, לבטל את אישום השוחד נגד נתניהו, אלא היא מפגינה ביטחון רב ומשדרת עסקים כרגיל. מהתנהגות של הפרקליטות במקרים אחרים אנחנו יודעים, כי הפגנת הביטחון אינה הוכחה לכך שמצבה של הפרקליטות הוא טוב, זאת מכיוון שבכל מקרה היא משדרת ביטחון רב במעשיה, בדרכה ובעמדותיה.

זו נקודה חשובה. הפרקליטות נמצאת במאבק יום-יומי מול מי שהיא רואה כפושעים וכעבריינים. בסביבת עבודה כזו, הנטייה הטבעית היא להילחם בכל הכוח. אם תעצור ותפקפק בעצמך, היריב עשוי לזהות את חולשתך ולנצל אותה לטובתו. המשמעות היא, שנוכח סביבת העבודה בה פועלת הפרקליטות, היא מרגישה שאין לה את הלוקסוס להכיר בטעויות או לפקפק בצדקת דרכה. פקפוק כזה עשוי, בעיני הפרקליטות, להתפרש כחולשה שתאפשר לכוחות החושך לנצח.

הבעיה בתפיסה הזו של הפרקליטות היא, שנוכח הכוח הרב שמופקד בידיה, מחובתה לפעול בזהירות המקסימלית האפשרית. מחובתה של הפרקליטות לשאול את עצמה כל יום מחדש, האם יש הצדקה לכוח הרב אותו היא מפעילה כלפי אנשים, או שמא היא צריכה לחשב מסלול מחדש בתיקים מסוימים. זו חובתה של הפרקליטות. וזו זכותו של כל אחד ואחד מן האנשים שנאלץ להתמודד עם הפרקליטות.

• הכותב הוא סגן בכיר לפרקליט המדינה לשעבר