"בשעת הכשלון ולא יאשים לא את עצמו ולא את זולתו מתוך הכנעה ליסוד האין שלו ולא יתלה סרחונו באחרים בעת תקלה" (הצדיק רבי אשר פריינד זצוק"ל)
אני לא אוהבת להיות חייבת.
וכי יש מישהו שכן אוהב?
התשובה היא, שיש אנשים שמסוגלים ללכת לישון ברוגע גם אם הם חייבים משהו למישהו. אני לא. להיות חייבת, פירושו – בשבילי – להיות אסירה! כלואה! אני מרגישה כאילו משהו חוסם לי את הנשימה. וזו הסיבה שאני כל כך נמנעת מלשאול חפצים, ללוות מוצרים, וגם… לבקש טובות.
לא רוצה להיות חייבת כלום לאף אחד!
ואחרי ההקדמה הזו, אולי תצליחו להבין מה שעבר עלי בסיפור שלהלן.
לצורך התמקצעות בתחום מסוים ישבתי בשיעור פרטי אצל מלכה – מומחית לתחום. בנינו יחד מהלך מעניין, החכמתי רבות, ובסוף השיעור כשעמדתי ללכת היא נעצרה לרגע והכריזה בטוב לב שופע: "יהודית, יש לי בשבילך שני ספרים מצוינים ביותר. הם היו ממש אבני דרך בשבילי. הנה, קחי, יש כאן מידע מקצועי ומקיף במיוחד. רק תשמרי עליהם, הם יקרים".
היססתי, אבל חיוכה עודד אותי. "תודה מלכה! אני ממש מעריכה".
יצאתי עם השקית הכבדה, עליתי לאוטובוס שיוביל אותי הביתה מרחק שעה וחצי נסיעה, והתיישבתי לעלעל בספרים הישנים.
לאחר נסיעה ארוכה נכנס האוטובוס לעיר והתחיל בפיזור הנוסעים, רוב הנוסעים ירדו, מלבדי נשאר נוסע אחד שישב בקדמת האוטובוס.
"נהג!" קפצתי פתאום וצלצלתי בלב הולם. שכחתי שהמסלול השתנה, וזו התחנה הכי קרובה לביתי. הוא עצר ברגע האחרון, קפצתי החוצה, והתחלתי לשרך את רגליי הביתה, עייפה ומותשת.
"אמא! מה הבאת???"
"הבאתי… רוגלך, שיריים, קחו".
"זהו? רק זה? לא קנית לנו כלום?" רחלי קוננה. מי גילה לכם רז זה שאמא חייבת לפצות את הניזוקים בלכתה ובבואה???
"איך היה?" בעלי יצא מהחדר, מתעניין.
"מחכים ומעייף, היא גם נתנה לי… רגע! איפה הספרים???"
"אמא קנתה לנו ספרים! יופי!"
"שום קנתה ושום יופי! רותי רוצי לסלון, תסתכלי אם את רואה על הכיסא שקית עם ספרים!"
"אין כאן כלום".
וככה, בלי לנשום מהדרך, יצאתי למשימת החיפושים. טלפון זריז לחברת האוטובוסים.
"קו מאתיים חמישים ושלום? הוא יוצא בעוד עשר דקות, אבל הפעם הוא קו מאה ושמונה".
לקחתי את המעיל ויצאתי בריצה לכיוון התחנה, מחכה בקור לאוטובוס. הוא הגיע, זיהיתי אותו.
"מה איבדת? מפתח?" אישה חביבה ניסתה לעזור.
"שני ספרים". התכופפתי מתחת לספסלים, כמעט השתטחתי שם, אבל הספרים לא הציצו משום מקום.
ובינתיים הנהג המשיך בנסיעה. ירדתי מהאוטובוס באנחה כבדה, ואז גיליתי שהרב קו נשאר בבית. דרך של חצי שעה לפניי.
הלכתי ברגל כשאני חונקת את הדמעות. התקשרתי למחלקת אבדות. "בינתיים זה לא הגיע, תנסי מחר, פתחנו פנייה".
האוויר הקריר קצת הקל עלי, ומצאתי את עצמי הולכת ומדברת עם מנהיג העולם. מבקשת ממנו להחזיר לי את אבדתי.
אבל, עוד היה לי, היה מה ללמוד.
ביקור במחלקת אבדות לא הניב דבר. המחשב לא עבד, וכך גם הטלפון של הנהג לא היה זמין. "ובכלל גברת, אנחנו לא מתקשרים לנהגים בגלל אבדות. או שהוא הביא את זה לחדר נהגים (אני ביקרתי גם שם, הספרים לא…) או שזה במחלקת אבדות, או שמישהו מצא אותם".
"או שהנהג זרק את הספרים לפח כי הוא התעצל להביא אותם".
"גם זו האופציה", הסכים איתי המוקדן, ואני הרמתי ידיים.
"זהו יהודית", אמרתי לעצמי, "זה הזמן לשלוח מייל למלכה ולבקש ממנה את שמות הספרים, כך שתוכלי להחזיר לה לפחות".
לא נעים, אבל לפחות כך אצליח להחזיר את הספרים ולסלק ממני את תחושת החוב הנוראית הזאת!!! אני אחזיר, היא תקבל. סוף.
אבל המייל החוזר לא היה סוף הסיפור.
"אלו ספרים מאוד עתיקים, מאמינה שהם אזלו מזמן מהמדפים, ולצערי אני זוכרת רק שם אחד, הספר השני הוא בעל שם ארוך ומסורבל…"
בום. נשארתי חייבת.
את הספר הראשון השגתי מיד שנייה. הספר השני ברח מהישג ידי. ניסיתי להפוך את העולם לפי השם המשוער, אבל לחפש מחט בערמה של שחת היה סוג של דימוי טוב. פתאום כל שמות הספרים בעולם הכילו לפחות מילה אחת מתוך המשפט הארוך שמלכה כתבה לי מהזיכרון.
יהודית, את חייבת. חייבת! חייבת להיפטר מהחוב הזה. לא מסוגלת. אני לא ישנה בלילות.
ומלכה? הצטערה אבל סלחה. "אל תיקחי ללב, זהו רצון השם".
לקחתי ללב ועוד איך. לא יכולה להשלים עם החובה הזאת שרובצת עלי.
זהו רצון השם! המילים שלה והמילים של בעלי חבטו בי פתאום בהארה של רגע. זה מה שהוא רוצה יהודית, שתורידי את הראש בהכנעה לרצונו. שתדעי בוודאות שהוא המלך! שהוא מחליט! שהוא הוביל את המהלך! שהוא יודע היכן האבדה והוא יחליט מתי להחזיר לך אם בכלל! את עשית את המקסימום, אבל את לא מנהיגה את העולם.
זה היה קשה! זו הייתה עבודה! לוותר על 'אנא אמלוך', לוותר על תחושת השליטה. להוריד את הראש ולקבל את רצונו באהבה.
ואז… אז פתאום מלכה מצאה את שם הספר באחת מרשימותיה.
ומאז לקח לי בדיוק שתי דקות כדי למצוא אותו בהוצאה לאור, לרכוש ולהחזיר.
