הלא תשאלי

מחזות אימה מתחת לבית

הנה זה בא. התפאורה כבר מוכנה.

בחצות הלילה של מוצאי שבת זה קורה. לא קמים לומר סליחות, אלא קמים כדי להחזיר את מחוגי השעון אל המצב השפוי שלהם. סיבוב אחד קטן, ובבת אחת העולם יחזור להיות קצת קודר, מלנכולי, חשוך, בדיוק כמו שאהבו אצלנו בעדה.

זהו, אחרי קיץ שלם לוהט ורועש, מגיע גם לנו קצת אוויר.

בשבוע הבא נתחיל לבקש על הגשם, ובעזרת השם נתחיל לשמוע את הקולות המתוקים הללו של הרעמים והממטרים. ריבונו של עולם, חייבים פה הרבה גשם שישטוף קצת את הטיפשות שהצטברה פה בצינורות. לברכה ולא לקללה.

נכון, עוד יש כמה שבועות, עכשיו זה סתיו עם הענן והרוח המייבבת, אבל אפשר כבר להתחיל לראות את החושך שבקצה המנהרה. אפשר להתרפק ללא שום בושה על הלילות הארוכים והסגריריים. נשב מכורבלים על הספה, עם כוס תה לוהטת, אף חרוך מרוב ניגוב וספר טוב שיעזור לנו לחשוב מחשבות נוגות.

ריבונו של עולם, בשנים האחרונות התחשבת בעיקר באנשי הקיץ. עכשיו הגיע תורנו. את הגשם תן בעיתו ופזר לנו עננים, ותן לנו מחשבות נוגות ומעמיקות, וחורף בריא ומאושר.

ותן טל ומטר לברכה.

איש את רעהו חיים בלעו. אילוסטרציה

כמו פולנים טובים, אנחנו לא צריכים להמתין עד לחושך עצמו – לך תסמוך על האור שלא יחליט פתאום להפתיע. במקום זה בואו נסתגר בחדר ונתחיל לחשוב מחשבות מדאיגות. בכל זאת סתיו.

לא שחסרים נושאים. יש לנו פה את עסק הגיוס על הראש, גם עם החטופים עוד לא ממש סיימנו, ויוקר המחיה – גם הוא חתיכת עניין שחייבים להתייחס אליו ברצינות. אבל הפעם, רק כדי להיות קצת יותר ייחודי, נתחיל במילה אחת יוונית שנראה לי שהגיע הזמן להכיר אותה יותר טוב. כלומר, כולנו מכירים אותה, אבל לדעתי אנחנו בשלב שגם מתחילים להרגיש אותה.

"אנרכייה".

בעברית של אקדמיה קוראים לזה 'אַל–מִשְטָר', ובעברית ברורה יותר 'הפקרות'. איש הישר בעיניו יעשה.

על אנרכייה אפשר לכתוב הרבה דברים מרתקים. הידעתם למשל שיש באיטליה עיר שנחשבת כביתם של האנרכיסטים? קוראים לה קרארה, ואם אתם מכירים אותה זה בדרך כלל בגלל 'שיש קרארה' שמפאר מטבחי יוקרה כבר אלפי שנים.

אפשר גם לצאת למסע היסטורי בעקבות נסיך קצת מוזר, העונה לשם פיוטר קרופוטקין (ככה זה עם שמות רוסיים, לא אני בחרתי), שנולד למשפחת אצולה מוסקבאית שהחזיקה יותר מאלף צמיתים. אלא שהנסיך הזה במקום ליהנות מהכסף, נמשך אחרי רעיונות מהפכניים, ויתר על כל הונו והמציא זרם של אנרכייה ממוסדת.

אלא שלמרבה הצער, הפעם לא נצטרך לפתוח יותר מדי אנציקלופדיות או לטוס למרחקים. אתם יכולים להצטרף אלי לטרמפ (טוב, לא ממש…) שיעדו קילומטר מהבית, בעיר העתיד של הציבור החרדי, בית שמש.

כבר כתבתי פה כמה פעמים, שבעיניי בית שמש היא מיקרוקוסמוס של המגזר החרדי. ולא כי אני זוכה לגור בה, אלא בעיקר כי אם אדם רוצה להבין את המגמות שככל הנראה ישלטו בציבור החרדי בדור הבא, מומלץ לו לעשות סיבוב בין הרמות החדשות והישנות.

אם בבני ברק וירושלים יש איזו 'מסורת' קדומה ודור מבוגר שמחזיק את העניינים איכשהו, בבית שמש הממוצע הרבה יותר צעיר. נכון שהעיר מלאה חכמים וסופרים, אבל בשום שלב לא הייתה כאן איזו דמות של "גדול" במובן המסורתי, גם לא איזה מרא–דאתרא שדבריו נשמעים בכל מקום.

האוכלוסייה מגוונת, מן הקצה אל הקצה. מצד אחד סיקריקים מטורפים שהיו מעדיפים שלטון איראני, ומהצד השני משפחות שמותחות את הגדרת החרדיות הרבה מעבר למה שהיא מסוגלת. אני חושב שזו העיר היחידה בארץ – בחו"ל יש כן דברים כאלו – שבה תוכלו לפגוש יהודי עם שטריימל שמגדל כלב בחצרו.

בקיצור, יש מה לראות.

האמת שהיציאה שלי באותו ערב לא הייתה לצורכי מחקר אלא בעיקר כדי לקנות משהו, אבל הפעם המחקר התפוצץ לי על שמשת החלון. אי שם בצומת רחובות שנושאים שמות של תנאים נשגבים, השתוללה אנרכייה.

לא, זו לא הייתה הפגנה, ובדורנו חשוב מאוד לדעת לעשות את ההבדל.

ככל הנראה בתקופה הקרובה הציבור החרדי ייאלץ לצאת להפגין בכל מיני מקומות וצמתים. יש לא מעט גורמים, מכל הצדדים, שירוויחו מההפגנות הללו. ובדיוק לכן כדאי לדעת את ההבדל בין הפגנה להפקרות.

אינני חשוד על אהדה גדולה לאנשי נטורי קרתא, או למקביליהם החדשים מליטא, אבל לדבר שהם עושים, קוראים 'מחאה'. יש לה כללים ברורים. יש גדול שעומד על גביה. יש מישהו שגם יודע לכבות את האש. והכי חשוב, יש מעשים שלא ייעשו בה. (היו ימים, ואני עוד זוכר אותם היטב, שבמודעות ההפגנה המסורתיות של העדה החרדית, היו מקפידים לכתוב מפורשות "ההפגנה לא מיועדת לבחורים".)

אבל למחזה שראיתי בסוף השבוע האחרון, קשה מאוד לקרוא הפגנה. זו הייתה אנרכייה פושעת. ראית את זה לפי הקהל. נוער שוליים שניצל את "גזרת הגיוס" כדי לחולל מופע מחריד של נזקים, השחתה ופורקן יצרים אפל.

ולא, אי אפשר להיתמם. הדברים אומנם שונים מאוד זה מזה, אבל הם לא נפרדים. האנרכייה היא תוצאה ישירה של ההפגנה. הדבר דומה לדיון ההלכתי במסכת בבא קמא על אדם "השולח את הבערה ביד חרש, שוטה וקטן".

ומה שמחריד יותר, שלא תמיד המפגינים עצמם יודעים לעשות את הבידול ביניהם ובין האנרכיסטים שתופסים טרמפ על גביהם. הרבה אחרי שהם חוזרים לתלמודם, האש ממשיכה לבעור. אנשים חושבים שהם דופקים את המדינה הציונית, אבל בפועל מי שנדפק הם ילדיהם שלהם. בחור יקר שאבא שלו לוחם שלא יתקלקל חלילה בחטיבת החשמונאים, סופג מילים גסות ומושגים אסורים, במסגרת של 'מחאה'.

ולקדש שם שמיים.

הבטתי במחזה הזה באימה. זה באמת היה מפחיד. כדי לעצור את המהומות, השוטרים השתמשו ביריות של זיקוקים. ילדים צרחו באימה, רכבים ניזוקו, ואין שום מבוגר אחראי בשטח.

בהמשך הלילה הגיעו תיעודים מפחידים הרבה יותר. אספסוף צעיר בלבוש חרדי – מסתער על ביתו של ראש העיר, נציג 'דגל התורה'. אין לי מושג במה בדיוק הוא נאשם, אני יכול לשער. אבל לראות בחור טהור עיניים קורע דלת, משחית רכוש פרטי, בלי שום מצפון, זה מפחיד.

לא רוצה להביע עמדות השקפתיות, וכאמור אין לי מושג במה חטא ר' שמואל גרינברג. דבר אחד ברור לי: גזר דינם של דור המבול נחתם על הגזל. על ההשחתה. על הרוע.

אני יכול להמשיך לתאר עוד ועוד מקרים, אבל לא זה העניין. מה שמטריד יותר, הוא תמונת המאקרו. האנרכייה.

העובדה שגדל דור שלם שרואה בשלטון אויב, ובסדר הטוב משהו שחייבים להפר אותו. ההפגנות הללו הן רק קצה. האנרכייה עצמה מתחילה להתפשט בתוכנו כמו מגפה רעה. זה בולט בכל תחום, איש הישר בעיניו עושה.

רוצה יהודי לערוך מעמד 'שמחת בית השואבה' באמצע הלילה ולגזול מנוחה של שכונה שלמה, איש לא יעז לעצור אותו. רוצה שכנו להוציא מרפסת שנוגחת היישר בתוך החלון של רעהו, מי שינסה לעצור אותו יקרא 'מויסר'. שלא לדבר על חוקי תנועה, על רכוש ציבור, ועוד כל מיני מוסכמות שמחזיקות עולם, שהפכו בלהט 'קנאי' למושג אסור.

המציאות מאוד מורכבת. מצד אחד, בימים אלו עצמם, אנחנו מנהלים מלחמה עם המדינה על גורלם של בני הישיבות. אף אחד מאיתנו לא ציוני, אבל הציות לחוק ולשלטון הוא ממש לא ציונות! הוא חובה שבלעדיה אין אפשרות להתקיים.

יש לנו דוגמה מיהודי ענק שחי בזמן בית המקדש השני, הוא גם שימש סגן הכהנים. קראו לו רבי חנינא. הוא הורה לנו "הווי מתפלל בשלומה של מלכות, שאלמלי מוראה – איש את רעהו חיים בלעו". מי שיודע קצת היסטוריה, מתחלחל. על איזו 'מלכות' רבי חנינא מדבר?! ובכן, על מלכות רומי הרשעה. זו שהחריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו.

רבי חנינא לא היה ציוני וגם לא פרו–רומאי. רבי חנינא לימד אותנו שיש דבר הרבה יותר מסוכן מהאידאולוגיות הללו – וזה אנרכייה. מצב של איש את רעהו חיים בלעו. מצב ש"במשטרה, אין אנו מאמינים".

ולא, אל תדמו בנפשכם שמדובר ב"קומץ קנאים" ושזה לא נוגע אליכם. הסיפור הזה נוגע לכל אחד ואחד מאיתנו. אם קבוצת נערים יכולה להכות נציג שנבחר על ידי אלפי בני תורה, זה רק סמל לכך שאנחנו בעיצומה של אנרכייה. הציבור הרחב שותק, הקיצוניים מרימים ראש (במו אוזניי שמעתי מראש ישיבה מפורסם את המילים: "גם אני עצמי פוחד מהם"), והרחובות שלנו מתחילים להיות מקומות פחות בטוחים.

לא צריך להיות היסטוריון גדול, כדי להבין מה קורה במקום ששלטון החוק רופף בו. אין ואקום. במקומה של המשטרה נכנסים גורמים אלימים. שחיתות, גזל, שוחד וכל הדברים שהביאו מבול לעולם.

בעבר הלא–רחוק נהגו להתפאר שבאזורים החרדיים אין צורך במשטרה. אבל למרבה הצער, זה כבר מזמן השתנה. אפשר להסביר מדוע ואיך (זה קשור גם למהפכת הקירוב שהביאה אל המגזר רבבות), אך כיום תשאלו כל עסקן שקצת יודע, עד כמה המשטרה קריטית. כשהיא נעלמת מהאזור, מי שימלא את מקומה לא יהיו 'המעוררים', אלא קבוצות של נוער עברייני עם חומרים מסוג מאוד מסוים.

אם חפצי חיים אנחנו, אין ברירה אלא ללמד את הנוער שלנו שהמציאות הרבה יותר מורכבת מכל הסיסמאות. נכון ש"בלשכותיהם אין אנו מתייצבים", ונכון שאת צווי הגיוס אנחנו משמידים, אבל כל זה לא הופך את העולם להפקר. לחוק ולסדר יש משמעות כבירה וקיומית.

נכון, זהו מסר מורכב. הרבה יותר קל להמשיך לרקוד ולהפגין סיסמאות כמו בימים הטובים ההם, כאשר היינו מגזר קטן ושמור. אבל המציאות השתנתה. ואנחנו רק רוצים לחיות בשלווה. הלוואי שנזכה.

חורף בריא, מוצלח וגם בטוח.