הלבבות של אמריקה

לצורך השוואה, יצאנו למסע מרתק סביב אתגרי החינוך של יהדות אמריקה. פרק ראשון

אחת הדרכים לבחון שיטה או אסטרטגיית עבודה – היא השוואה ובחינה. כל משרד ממשלתי יודע להשוות את עצמו למשרדים מקבילים ברחבי העולם. הרעיון הזה היה הבסיס העיקרי להחלטה שלנו, כעמותה שעוסקת בחינוך, לעצור לרגע ולצאת למסע בקרב המקבילה החרדית הכי גדולה בעולם – היהדות החרדית בארצות הברית. כמיליון יהודים אורתודוקסים מתגוררים כיום בארה"ב. יש להם מערכות חינוך מסועפות ומגוונות ועולם תורה עשיר ופורה, לא פחות משלנו. מעניין וגם חשוב לבחון כיצד מתמודדים שם עם אתגרי החינוך השונים, בעיקר אלו שמאפיינים את הדור המיוחד שלנו. מה שונה וקשור למהות ולתרבות האחרת, ומה משותף וניתן ללמוד ולייבא?

וממחשבה למעשה, יצאנו לשבוע שלם של פגישות עם רבנים, אנשי חינוך ויזמים של פרויקטים חינוכיים ורווחתיים למען הנוער החרדי באמריקה. זה היה אמנם קצר מכדי להקיף את כל מה שקיים, בטח כדי לתת את התמונה המלאה, אבל עדיין תובנות חשובות ומרתקות רבות יצאו מהנסיעה הזו, ובס"ד בטורים הקרובים תוכלו גם לקרוא עליהן.

את המסע הזה פתחנו אצל ראש ישיבות מיר וחבר מועצת גדולי התורה, הגאון רבי אליהו (אל'ה) ברודני שליט"א.

אנחנו מגיעים אליו ביום שישי בצהריים. יום שישי, מתברר, הוא יום עבודה רגיל לחלוטין בארצות הברית. אם יש משהו שלא גורם קנאה, זה מראה אנשים מגיעים בדקה התשעים לביתם, בקושי מספיקים להתלבש, וכבר רצים לבית הכנסת.

ודווקא בביתו הצנוע של ר' אליהו, בליבה של פלטבוש – אחד המעוזים החרדיים בניו יורק, מרגישים ומריחים היטב את השבת. בבית הזה אין חצר ואין גבאים. ר' אל'ה פותח בעצמו את הדלת ובפנים מאירות מזמין אותנו להיכנס לסלון הבית, ליד השולחן העמוס ספרים ומכתבים.

לידינו אברך צעיר שמקפל ציוד צילום, אחרי שסיים להסריט את ראש הישיבה למסר שקשור למאבק גדול שמטריד בימים אלו את יהדות ארה"ב. בשבילנו זאת טעימה ראשונה מהקשיים והאתגרים של עולם התורה האמריקאי. הפעם מדובר בתביעה שהגישו בני נוער שעזבו את הדת כנגד הממסד החרדי שלא מלמד לימודי ליבה. מוכר לכם?…

"גם אם נסביר לבתי המשפט ונוכיח להם שאין בדבר שום מניעה לעתיד כלכלי", אומר לנו ראש הישיבה, "עובדה שהחברה היהודית-חרדית עשירה ומבוססת פי כמה מכל חברה אחרת בארצות הברית, זה לא מעניין אותם. הטיעון שלהם הוא שוויון חינוכי לכל. כל הילדים באמריקה צריכים ללמוד אותם דברים". עצוב שאת המלחמה הזו מובילים צעירים שגדלו וצמחו בתוך המוסדות האלו וכעת מקדישים את זמנם להרוס ולחרב אותם.

מצב הנוער והחינוך מטריד ומעסיק מאוד את הרב. אנחנו שומעים ממנו דברים ברורים בנוגע לכל הסוגיות שמעסיקות אותנו ומשותפות לכולנו. נראה שבראש הרשימה אכן נמצאות ההתקדמות הטכנולוגית והנגישות שיש היום לכל אחד אל אותם מכשירים לא מבוקרים ולא מסוננים.

וכאן מגיע 'אבל' גדול. כי בעוד שאצלנו עדיין עסוקים בלבצר ולשמר, שם כבר מבינים שהעסק הזה גדול מכדי להסתפק בעצרות התעוררות ובשלטי אזהרה ומחאה. ביהדות אמריקה מבינים שהסוסים ברחו מהאורווה ואחוזים גבוהים בקרב הציבור כבר נמצאים בפנים, ומישהו צריך לתת להם כלים להתמודד עם זה. הגישה של 'מי שכבר נפל, אין לו חלק באלוקי ישראל' לא מוכיחה את עצמה. היא אולי מחזקת את המחוזקים, אבל בעיקר מחלישה ומרחיקה את החלשים.

הרב מספר לנו על פרויקטים ויוזמות מקומיות, ששוקדים בדיוק על הנקודה הזו: קירוב קרובים ופרקטיקה מעשית ויעילה עבור כל מי שמסובך ברשת – תרתי משמע.

אני מציג לפני ראש הישיבה שאלות רבות מתוך ההתמודדות שלנו כאן בארץ ישראל. הכנות והפשטות כובשות. כל תשובה ניתנת ברורה ובהירה. המסר העיקרי של הרב הוא על הזהירות מהבטלה והשעמום, אבי אבות הטומאה.

אי אפשר לסמוך ולומר 'העיקר שהבן שלי נמצא בישיבה, גם אם הוא לא עושה שם כלום'. בחור שמעביר את זמנו בישיבה בחוסר מעש, הופך להיות משועמם ומתוסכל. ושאף אחד לא יתפלא למה מהר מאוד הוא מוצא את סיפוקו בדברים אחרים. החובה שלנו ההורים והמחנכים לוודא שהנער עסוק ומרוצה.

ראש הישיבה ממהר לשיעור נוסף ואנחנו יוצאים לרחובות העיר, קופצים למרכול הכשר. השפע והמגוון של המוצרים הכשרים מסחררים. בגדול הרעיון הוא שחוץ מלהאכיל אותך לתוך הפה, הכל כבר מוכן. הדוגמה שהכי הצחיקה אותי היא שלפני פסח אפשר לקנות מי מלח מינרליים מוכנים לטיבול הכרפס.

לשפע ולנוחות האלה יש מחיר כבד. תמיד צריך לזכור שבצד השני, מול כל הצבעוני והנוצץ הזה, כשאבא שואף לחבר ילד לדף גמרא בבית המדרש, הוא מוצא את עצמו בכוחות לא שקולים בהחלט.

מפלטבוש אני ממשיך בנסיעה למעוז חרדי נוסף: מונסי, שבנויה מעגלים מעגלים שהולכים ומתרחקים מלב העיר לתוך שכונות יוקרה. הדרך עוברת בין בתי פאר שטובלים בהרבה ירק ועצים. תתפלאו, אבל כל בית כזה שמזוזה בפתחו עושה לי נחת. רוב הבתים של יהודים יקרים שמייצגים את יהדות ארצות הברית, הזבולון הגדול שמחזיק את רוב התורה והחסד כאן בארץ.

בשבת קודש אני גם רואה דוגמה לחסד הזה: אחרי התפילה בבית הכנסת, המארח שלי לוקח אותי לעוד בית גדול שכזה. "בוא תראה משהו שלא רואים כל יום. כאן לא דופקים", הוא אומר ופותח בעצמו את הדלת. בסלון הבית משפחות רבות שנמצאות באמריקה לצרכים רפואיים.

בעלת הבית רצה ומתרוצצת בין הסירים הגדולים במטבח לבין הילדים שהיא מרימה ומחבקת. הבית שלה הפקר לכל והכל נעשה כדי לעשות קצת יותר קל לאותן משפחות. היא רק לא מבינה למה העיניים שלי דומעות כשאני רואה את זה. "אל תכתוב עלי כלום", היא מזהירה. "אלו המתנות שהשם שולח לי ואין בזה שום דבר מיוחד. בעצם, אני חייבת לומר לך שאם הייתי צריכה לעשות אותו דבר עם נוער, לא הייתי מסוגלת. נראה לי שתחלואי הנפש הרבה יותר קשים מתחלואי הגוף.

"אתה לא חושב?"

(המשך בשבוע הבא…)