המשפט הכי מפורסם בחג השבועות, שייך לרבי יוסף שהיה אומר: "אי לא האי יומא דקא גרים, כמה יוסף איכא בשוקא" (-אם לא חג מתן תורה, כמה עוד 'יוסף' היו בעולם).
הרי לנו שהתורה משנה את האדם; עושה אותו לאדם אחר, עם טבע חדש. בהקשר זה, מפורסמים דברי ה'חזון איש' האומר שקיום הלכה יש בו תיקון למידות האדם. כי התורה מחייבת אותנו להתאים את עצמנו למושכלות שלא תמיד עולות בקנה אחד עם התפיסה האינטואיטיבית שלנו. ויש גם דוגמא:
מלמד תינוקות בא לעיר שבה כבר יש מלמד אחר. אילו היה מדובר בכל בעל אומנות רגיל, היה ניתן למנוע ממנו לבוא, בטענה שהוא "יורד לאומנותו של חברו", וממילא מותר לפעול כנגדו – ואפילו לרדת לחייו. אמנם, ביחס למלמדי תינוקות הדין שונה. הגמרא (בבא בתרא כא, ב) קובעת שאין דין "יורד לאומנותו של חברו" אצל מלמדי תינוקות, מאחר ו"קנאת סופרים תרבה חכמה". למלמד הוותיק אין שום טענה כנגד זה שלכאורה בא בגבולו, ואם הוא ינסה לפעול כנגדו יחשב הוא כ"רודף" ואילו החדש יהיה ה"נדרף" – אפילו שבמבט אנושי פשוט נראה שאין הבדל בין המקרים. החוש המוסרי האנושי, אומר החזון איש, אינו מספיק – וכדי לתקן אותו, צריך לדעת את ההלכה על בוריה לקיים אותה כראוי.
במשך שנים התקשיתי בדברים הללו: כיצד ניתן לתקן את המידות באמצעות הלכה? הרמב"ן בפרשת קדושים הרי מלמד אותנו שמצוות "קדושים תהיו", וכן מצוות "ועשית הישר והטוב" באו בדיוק על הרקע הזה – שלא יהיה אדם "נבל ברשות התורה". ומכאן שקיום הלכה גרידא אינו מספיק כדי לתקן את האדם ולהוציאו מבחינת "נבל"; צריכים תוספת.
זאת ועוד – הגישה הזו קשה גם מהבחינה המעשית. ברמב"ם (הלכות דעות, פרק ב) מבואר שהדרך לתיקון המידות – "רפואת חולי הנפש" – עוברת בכך שהאדם ידבק בקצה ההפוך מהטבע שאליו הוא רגיל:
"וכיצד היא רפואתם? מי שהוא בעל חמה – אומרים לו להנהיג עצמו שאם הוכה וקולל לא ירגיש כלל וילך בדרך זו זמן מרובה עד שיתעקר החמה מלבו… ועל קו זה יעשה בשאר כל הדעות: אם היה רחוק לקצה האחד, ירחיק עצמו לקצה השני וינהוג בו זמן רב עד שיחזור בו לדרך הטובה והיא מדה בינונית שבכל דעה ודעה".
הדרך הקיצונית שבה מורה הרמב"ם ללכת, אינה הדרך הרצויה לכתחילה על פי התורה. אלא שלמען תיקון המידות, האדם צריך לפעמים לדבוק באורח זמני בגישה שאינה תואמת את הדרך הרצויה לכתחילה.
ברור מאליו שבכל הלכה אחרת אי אפשר לנהוג כך. אי אפשר, למשל, לעבור על ההלכה לתקופת זמן מוגבלת – רק כדי להגיע לדרך אמצע. ואם כן קשה להבין איך ההלכה, שמחויבת שלא לסטות מהדרך האמצעית, יכולה לתקן את מידות האדם ולשנות את טבעו?
כדי להבין את הרעיון העולה מדברי החזון איש, חשוב להתבונן בדוגמא שנתן. לא בכדי נקט דווקא דוגמא מהלכה השייכת לתחום ה"משפטים". הגמרא במסכת יומא (סז, ב) אומרת שמשפטים הם דברים "שאלמלא נכתבו, דין הוא שיכתבו".
אין הכוונה שהמשפטים הם מצוות שהיינו יכולים לחדש מדעתנו, אלא שאופן הקיום של המצוות הללו צריך להיעשות בצורה שונה מזו שבה יש לקיים את המצוות המכונות "חוקים". בחוקים אופן הקיום הראוי הוא מתוך כניעה לדבר שהוא למעלה מהשגתנו, בעוד משפטים אנו צריכים לקיים מתוך הזדהות פנימית, בצורה שהם יהיו כמו טבע שני שלנו.
ביחס לחוקים נאמר בחז"ל (תורת כהנים כ, כו) שאדם אינו אמור לומר – "אי אפשי (-אין רצוני) ללבוש שעטנז", אלא "אפשי (-רצוני), ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי כך". אך במשפטים הדבר אינו כן. חלק מאופן קיום המצווה הוא הזדהות עם המצווה. אין הכוונה שהציווי אינו נצרך כביכול, אלא שהמצווה תיעשה לטבע שלנו.
אמנם, גם אם המצוות הללו צריכות להיות טבע שני שלנו – זה לא אומר שהן הולמות במדויק את הטבע הראשון שלנו. למעשה, גם כאשר התורה מצווה אותנו בדבר שהוא מתאים למושכלות ולטבע שלנו, היא עושה זאת בצורה שונה במקצת; כפי שמבואר בגמרא בקידושין (ל, ע"ב):
"תניא רבי אומר: גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שבן מכבד את אמו יותר מאביו מפני שמשדלתו בדברים לפיכך הקדים הקדוש ברוך הוא כיבוד אב לכיבוד אם".
זהו רצון התורה. גם כשאני מרגיש שייך לדבר ומזדהה איתו לכתחילה, עדיין יש לי עבודה ליצור טבע שני, שונה מהטבע הרגיל שלי – אבל בסוף התהליך עליו להיות 'טבע'. הוא צריך לשנות אותי ולהפוך להיות חלק מהמציאות הפשוטה שלי.
כשנתבונן בדבר נראה שלא פעם אנו שוגים ונוטים להחליף בין אופן הקיום של "משפטים" ל"חוקים". קחו למשל את הלכות לשון הרע. לשון הרע זהו 'משפט' ולא חוק. העבודה על לשון הרע היא להביא את עצמנו לכך שייראה לנו דבר טבעי לא לדבר רע על אדם אחר – ולא רק לשנן את הכללים של מה אסור ומה מותר. אנחנו צריכים להפוך לאנשים אחרים, כך שמצד הטבע שלנו לא נרצה לדבר לשון הרע.
בעבודה הזו ברורה מאוד גם החשיבות של קיום ההלכה לתיקון המידות. הנסיון מעיד שבלי הלכה האדם הופך לבררן בנוגע לעבודת המידות שלו. מטבע הדברים, יש מידות שאני פחות מחבב ביחס לאחרות. האדם יכול אולי לקיים את ההלכות כמו חוק (אפשר להתווכח אם זה אפשרי; אבל זה כבר נושא אחר), אבל הוא יימנע מלעבוד על המידות באזור שלא נוח לו. לדוגמא:
אדם שהוא גבאי צדקה מסור, אבל ברגע שהוא רואה שאדם נתמך על ידי מישהו אחר, המידות היפות שלו ייעלמו. פתאום מתברר שהוא לא קיים את מצוות חסד כפי רצון התורה להקנות בנפשו את מידת הנדיבות, אלא עשה את החסד כפי שהטבע שלו רצה – ומצד הטבע שלו מאוד נהנה לראות שאנשים אחרים תלויים בו. לתת לאדם שיכול להסתדר גם בלעדיו? זה כבר הרבה יותר קשה.
מי שמקיים את ההלכה כמו חוק יכול בהחלט להגיע למצב כזה – אבל קיום הלכה באופן של "משפט" מציל את האדם מכך. האדם לא יכול בשום אופן לגשת למצוות מתוך הנחה שהיא זהה עם הטבע האישי שלו – אבל גם לא יכול להסתפק בקיום מנותק שלה, כאילו היה מדובר בעוד 'חוק'. המתח בין שתי הדרישות הללו הוא זה שמביא את האדם לצאת מאזור הנוחות שלו ולהפוך לאדם חדש. הוא נעשה לבן תורה.
