המאבק על זכות החשוד

המאבק על זכות החשוד לאי השחרת שמו בטרם הכרעת דין

נטייתם של כלי התקשורת לפרסם את שמם ופרטיהם של חשודים בפלילים כבר בשלבים הראשונים של ההליך, הרבה לפני שהוכרעה שאלת חפותם או אשמתם, מעוררת במקרים רבים תחושת עוול קשה. המשמעות הישירה והמיידית של הפרסום היא הכתמת שמו של אדם בקרב משפחתו וילדיו, סביבתו ומקום עבודתו. הנזקים הנגרמים בעקבות הפרסום אינם רק קשים, אלא ברוב המקרים גם בלתי הפיכים; גם אם המשפט יסתיים בזיכוי, הנזק שנוצר כתוצאה את מהפרסומים הראשוניים כבר נעשה ואין להשיבו.

הבעיה מחריפה עוד יותר, כשמדובר בהליכי מעצר. המעצר עצמו אינו מלמד דבר על התוצאה הסופית של המשפט (שהרי הליך המעצר הוא בסך הכל הליך ביניים, שמטרתו המרכזית למנוע שיבוש הליכי חקירה וכיוצא בזה), ועל אף זאת עלול העצור לגלות לדאבון ליבו כי החשדות והמעצר כבר הפכו לשיחת היום, רבים מסובביו כבר גיבשו לעצמם דעה מוצקה ביחס לאשמתו ושמו הושחר והוכתם ללא תקנה.

סוגיה טעונה זו מעוררת תדיר ויכוחים סוערים, בין התומכים בחקיקת חוק שיאסור פרסום פרטי חשודים בטרם הכרעת דינם, לבין המתנגדים לכך – ובראשם כלי התקשורת – בנימוק כי איסור כזה נוגד את חופש הביטוי, חופש העיתונות ו"זכות הציבור לדעת".

נכון להיום, המחוקק הישראלי (במסגרת החוק הידוע כ"חוק בתי המשפט") נוקט דרך ביניים: מצד אחד, אין בחוק איסור מוחלט על פרסום פרטי חשודים בטרם הכרעת דין, ומצד שני, החוק קובע כי בית המשפט 'רשאי' לאסור את הפרסום; כלומר, המחוקק למעשה מותיר את שיקול הדעת לבית המשפט, בהתאם לנסיבות המקרה.

כאן עולה כמובן השאלה: מהם הקריטריונים שעל פיהם יכריע בית המשפט אם לאסור את הפרסום? על כך מוסיף החוק ומשיב, כי בית המשפט יבחן את השאלות הבאות: ראשית, עליו לבחון האם הפרסום "עלול לגרום לחשוד נזק חמור"; ושנית, גם אם נוכח בית המשפט כי אכן עלול להיווצר 'נזק חמור', עדיין עליו לבחון האם "יש להעדיף את מניעת הנזק על פני העניין הציבורי שבפרסום".

בנוסף, על מנת למנוע מצב שבו מתבצע פרסום בכלי התקשורת בטרם יספיק החשוד לפנות בכלל לבית המשפט ולבקש את איסור הפרסום, מורה החוק כי ב-48 השעות הראשונות לאחר התייצבות החשוד לחקירה חל איסור מוחלט על הפרסום, כדי לתת שהות לחשוד לפנות לבית המשפט ולבקש את איסור הפרסום.

הבעיה המרכזית היא, שהערפול של הוראות אלה בולט לעין: מהו בדיוק 'נזק חמור'? ומתי בכלל ניתן לומר כי השחרת שמו של אדם כליל בקרב משפחתו וסביבתו אינה 'נזק חמור'? לכך מתווספת גם בעיית המעגליות: מצד אחד, המחוקק מנסה לצייד את בית המשפט במבחני עזר שינחו את שיקול דעתו, ומצד שני, המבחנים מעגליים ואינם מסייעים: כיצד תועיל לבית המשפט ההנחיה לבחון האם ה'נזק החמור' שקול כנגד 'העניין הציבורי'? הרי זו גופא השאלה: מה עדיף על מה.

כדי להתמודד עם הבעיה, פיתחו בתי המשפט לאורך השנים מספר מבחני עזר, מעט יותר ממוקדים, להפעלת שיקול הדעת; ועדיין, קשה לומר עד היום כי התגבשו קריטריונים ברורים (הח"מ יכול להעיד מניסיונו, כי נזקים שאצל שופט אחד נחשבים ל'נזק חמור', כגון היותו של החשוד בשידוכים וכיוצא בזה, מתקבלים אצל שופטים אחרים בביטול).

למרות הערפול, ניתן לומר שהמדיניות הכללית של בתי המשפט היא כי פומביות הדיון היא הכלל, ואיסור הפרסום הוא חריג השמור למקרים מיוחדים. כלשונו הנחרצת של השופט חשין – "הפרסום הוא הכלל, איסור הפרסום הוא החריג… הנטל, על שכמו של החשוד… ביודענו מה עוצמה נודעת לאינטרס חופש הביטוי, נוסיף ונדע כי נטל זה המוטל על חשוד, נטל שאינו קל הוא כלל ועיקר".

ד"ר אסף הרדוף, באחד ממאמריו העוסקים בנושא, מסכם את המצב המשפטי הקיים במילים קצרות ופשוטות – "ברירת המחדל ברורה: דין חשוד לפרסום, במהרה, כמעט תמיד".

מצב זה מעורר ביקורת רבה מצד עורכי דין ומומחי משפט אחרים. רבים סבורים (והח"מ ביניהם) כי "זכות הציבור לדעת" (שבמקרים רבים אינה אלא כינוי מכובס ליצר המציצנות האנושי) זוכה לקדושה יתרה ולמעמד מוגזם על חשבון השחרת שמו של אדם, ושנקודת המוצא ביחס לחשודים צריכה להיות הפוכה – איסור הפרסום הוא הכלל, והפרסום הוא החריג. אולם, נכון להיום המצב המשפטי הוא, כאמור, שאיסור פרסום חשודים הוא בגדר חריג.

אסיים בהוראת חוק חשובה שלא רבים מודעים לה. חוק איסור לשון הרע קובע, כי אם פורסם באמצעי תקשורת על פתיחת הליך פלילי נגד אדם, ולבסוף התקבלה החלטה על סגירת התיק או על זיכוי במשפט, רשאי אותו אדם לפנות בכתב אל אמצעי התקשורת ולדרוש לפרסם את ההחלטה העדכנית "בהבלטה הראויה", תוך התחשבות בדרך שבה פורסמה הידיעה המקורית. בכך יש להמתיק מעט את הגלולה המרה ולמתן את התוצאה האבסורדית של נזק בלתי הפיך הנותר גם לאחר הזיכוי.

• הכותב הוא ראש משרד עוה"ד ד"ר י. וינרוט ושות'