מצווה שלא לצעוק דבר שאינו נשמע

1.

ביום שישי שעבר, אמור היה גורם בכיר בקהילה היהודית בברלין להיפגש עם שר האוצר הגרמני, כריסטיאן לינדנר. שעה קלה לפני הפגישה, התקשרו מלשכת המיניסטר וביקשו להזיז אותה לראשית השבוע. השר, התנצלו אנשיו, נקרא בדחיפות לדיון חירום אצל הקנצלר אולף שולץ.

מאוחר יותר, בשיחה אחרת שקיים עם בכיר במשרד ההגנה, התברר לו כי ידה של הדרמה האוקראינית מאחורי הדחייה: שליחיו של הנשיא ביידן, שנחתו בבונדסרפובליק-דויטשלנד זמן קצר לפני כן, עדכנו את הגרמנים כי הרוסים עומדים לפלוש לאוקראינה ביום רביעי הבא. כלומר, אתמול. גרמניה, בכירת מדינות אירופה, התבקשה לפרוס חסות תקציבית וביטחונית על אוקראינה.

עד לבואם של הוושינגטונים, ההיענות הברלינאית לבקשות הסיוע מקייב התבטאה בשיגור חמשת אלפים כובעים לחיילים. "חבל שלא שלחו לנו כריות שינה", אמר – ספק בציניות ספק ברצינות – ראש העיר, ויטלי קליצ'קו.

מלכתחילה, אולף שולץ, שאך לא מזמן נכנס לתפקידו, עשה הכל כדי שלא להיגרר לסכסוך האזורי. הוא ראה מה קרה למנהיגים שבסבב הקודם שימשו בתפקידי תיווך בין הניצים. למשל, איך ההיסטוריה שפטה את הנשיא אובמה על התנהלותו במשבר ההוא, ועד כמה ניזוק, תדמיתית ופוליטית, מהעמדות שנקט ומהאיומים שהשמיע וחשש לממש.

הנשיא האמריקני זיהה את הססנות הקנצלר. ישיבתך על הגדר, אמר לו באחת השיחות, נותנת רוח גבית לרוסים לפעול. אם תפרוץ מלחמה, חזר והזהיר, אתם תהיו הראשונים לחטוף את גל הפליטים האוקראינים.

להבנתי, זה מה שגרר בסוף את הגרמנים להתערבות אקטיבית: די להם בכאב הראש שמייצרים מיליוני הפליטים מסוריה שמציפים את המדינה, ומאתגרים אותה ביטחונית וכלכלית, כשבחסות הזעם הציבורי על מדיניות הדלת הפתוחה של הקנצלרית מרקל, הימין הקיצוני מרים את ראשו והתמיכה בו מתרחבת מיום ליום.

נכון לעכשיו, גרמניה עמוק בתמונה. במקביל לדילוגי הקנצלר בין ארמון מרינסק בקייב לקרמלין במוסקבה, ממשלתו תחמש את הצבא האוקראיני בנשק ותעביר סיוע כספי לאזרחים.

מי שעדיין מקפידה להישאר על הגדר זאת ישראל. לה, בניגוד לגרמנים, אין פריבילגיה להתערב. גם כשהיא ממש רוצה לסייע בהגנה על אזרחים החפים מפשע.

ביום ראשון ביקשתי לברר במשרד החוץ האם נכונה הידיעה שהגיעה לאוזניי, כי ישראל התבקשה להעביר סוללות כיפת ברזל לקייב. ואם כן, הוספתי ושאלתי, האם הבקשה נענתה. "איננו מתייחסים לנושאי הייצוא הביטחוני", הייתה התשובה.

ביום שני, התבררה התשובה במלואה: לא ישראל התבקשה לספק את מערכת ההגנה, אלא הצבא האמריקני שאוחז בשתי סוללות כאלו. אנחנו את חלקנו תרמנו בטרפוד המהלך. זאת, מחשש מוצדק למשבר עם הרוסים.

האוקראינים זועמים. את הסיוע, הם אומרים, ביקשנו מארצות הברית, לא מישראל. היא לא הייתה צד בעניין ולא הייתה סיבה מוצדקת להתערבותה.

מנגד, גורם מדיני אומר לי כי הרוסים הבהירו שהם רואים בישראל כתובת אחראית, מתוקף ההסכם שמאפשר לה להטיל ווטו על העברת הנשק ההגנתי לצד שלישי. "הבחירה הייתה בין הפסקת תיאום הפעילות האווירית בסוריה לבין הסיוע לאוקראינים. בחרנו בביטחון אזרחינו", הוא אומר.

"אסטרטגית", מוסיף הגורם, "העברת הסוללות הייתה מזרזת את המלחמה; לא מונעת אותה". וכל כך למה, שאלתי. "הרוסים", השיב, "היו רואים במהלך כזה ניסיון מצד המערב לשבור את מאזן ההרתעה בכוח; להחליש אותם במשא ומתן. הרי בגלל החשש מהתחזקות צבאית של אוקראינה (אם תצטרף לנאט"ו. י"י) – הם מאיימים במלחמה.

"אני שמח", הוא מסכם, "שמנענו את אספקת הסוללות. עשינו זאת מאינטרס הגנתי על אזרחינו, אבל תרמנו בכך גם להגנת האזרחים האוקראינים".

לא הסכסוך הבלארוסי-אוקראיני ולא ההתנגדות לצירופה של האחרונה לנאט"ו מצדיקים מוות חפים מפשע.

שיגעון הגדלות, תחושת העליונות, הם המניעים להתנהלות של פוטין. בין אם ידהר פנימה או ייסוג אחורה, ההחלטה תתקבל רק אחרי שאופיו המגלומני יבוא על סיפוקו.

בצהרי יום רביעי, במועד שהביון האמריקני העריך שהרוסים יתנו את אות המלחמה, הורה המוסקבאי על הסגת הכוחות. "מלחמות לא נפתחות בימי רביעי", אמר שגריר הקרמלין באיחוד האירופי, בהתגרות מכוונת ביכולות האינפורמציה של גופי המודיעין המערביים.

בספרו האוטוביוגרפי 'ארץ מובטחת', מתאר הנשיא ברק אובמה, את פגישתו הראשונה עם הנשיא הרוסי ואת רגישותו היתרה לכבודו ומעמדו.

לפניכם קטעים נבחרים שבוודאי יסייעו להבנתכם את הרציונל שמניע את האיש.

"את ולדימיר פוטין פגשתי בפעם הראשונה כשנסעתי לדאצ'ה שלו, בפרבר סמוך למוסקבה", כותב אובמה. "מייק מקפול וביל ברנס, המומחים שלנו לרוסיה, הצטרפו לנסיעה. ברנס, שכבר היו לו מגעים כלשהם עם פוטין בעבר, הציע שבמפגש ההיכרות הראשון אקצר בדברים. 'פוטין רגיש לכל מה שעלול להיתפס כעלבון', אמר ברנס, 'הוא תופס עצמו כמנהיג הבכיר יותר. אולי כדאי שבתחילת הפגישה תשאל לדעתו על היחסים בין ארצות ברית לרוסיה ותניח לו להוריד מהלב כמה דברים שמעיקים עליו'.

"לאחר שעברנו דרך שער מרשים והמשכנו לאורך כביש גישה ארוך, עצרנו מול בית מידות, שם המתין לנו פוטין. כשהחלפנו דברי נימוסים, שמתי לב לרישול מסוים בתנועותיו ולאדישות מיומנת בקולו, שרמזו על כך שהוא רגיל להיות מוקף באנשים שכפופים לו ונוהגים עימו בהכנעה.

הנשיא ממשיך ומתאר בשפתו הציורית כיצד פוטין ושר החוץ שלו, סרגיי לברוב, הובילו אותו לחצר פנימית רחבת ידיים, שבה הוגש כיבוד עשיר, שכלל ביצים, קוויאר, לחמים ותה. "הודיתי לפוטין על האירוח", הוא כותב "והזכרתי את ההתקדמות של ארצותינו בהסכמים הבילטרליים. לאחר מכן, ביקשתי לשמוע את הערכתו על היחסים בין ארצות הברית ורוסיה בתקופת כהונתו.

"ברנס לא התלוצץ כשאמר שהאיש ירצה להוריד מהלב דברים שהעיקו עליו. בקושי הספקתי להשלים את השאלה ופוטין כבר פתח במונולוג ער ואינסופי. הוא הזכיר בזה אחר זה את כל הדברים שתפס כחוסר צדק, כבגידה ועלבון שהוא והעם הרוסי ספגו מהאמריקנים.

"לדבריו, הוא חיבב את הנשיא בוש באופן אישי. פוטין סיפר שלאחר פיגועי ה-11 בספטמבר יצר איתו קשר והציע שיתוף מודיעין במלחמה נגד האויב המשותף. לטענתו, הוא עזר לצבא האמריקני לשמור על ביטחון בסיסי התעופה בקירגיזסטן ובאוזבקיסטן, ששימשו אותנו לפעולות באפגניסטן, ואפילו הציע את עזרתה של רוסיה בטיפול בסדאם חוסיין. ולאן זה הוביל אותו? במקום להקשיב לאזהרותיו, אמר, בוש פלש לעיראק וערער את היציבות בכל המזרח התיכון.

"הוא טען שההחלטה האמריקנית, שבע שנים קודם לכן, לפרוש מהאמנה נגד שימוש בטילים בליסטיים והתוכנית האמריקנית להציב מערכות הגנה מפני טילים לאורך גבולותיה של רוסיה המשיכו להיות מקור לחוסר יציבות אסטרטגי. לכן, סיכם, כל זה מקשה עליו להיות אופטימי בנוגע לעתיד היחסים.

אובמה מספר כי מתוך פגישה שנועדה להתקיים כשעה, פוטין נאם במשך ארבעים וחמש דקות תוך שהוא מגולל כתב האשמות חריף נגד האמריקנים. לאובמה נותרה רק רבע שעה להשיב על שורת התלונות, אך בשונה מנאום המארח, הוא נקטע פעם אחר פעם. במיוחד, כשהגיעו לנושא האיראני. "פוטין הגיב ברוגז על הצעתי שרוסיה תעצור את המכירה המתוכננת של מערכות טילי קרקע-אוויר, רבות עוצמה, לאיראן. הוא טען שמערכת הטילים הרוסית היא הגנתית נטו, והוסיף שנסיגה מחוזה בשווי שמונה מאות מיליון דולר תפגע במוניטין של יצרניות הנשק הרוסיות.

"…חשבתי עוד ועוד על השיחה שלי עם פוטין", משחזר הנשיא לשעבר, "משהו בו נראה לי מוכר באופן משונה; כמו עסקן מפלגתי מקומי, אבל עם פצצות גרעיניות וזכות וטו במועצת הביטחון של האו"ם. פוטין הזכיר לי את סוג האנשים שאף פעם לא יצאו מהתחום הצר והמוכר שלהם, ושבעיניהם, קידום מקורבים, שוחד, סחיטה, הונאה ולפעמים אלימות היו כלים לגיטימיים… אנשים שקודם כל דואגים לעצמם ורק אחר כך לאנשים סביבם.

"בעולם כזה", הוא מסכם, "היעדר ייסורי מצפון ובוז לשאיפות נעלות – אינם פגמים או חסרונות אלא דווקא יתרונות".

אז הנה התשובה לכל אלו ששואלים את עצמם איך ייתכן שמנהיג מעצמה כל כך חזקה, שאינו נמצא תחת איום ביטחוני אמיתי מצד שכנתו, מתכוון לפלוש אליה, בידיעה ברורה שצעד כזה יעלה בחייהם של אלפי אזרחים חפים מפשע.

ביקרתי בלא מעט מקומות נידחים בעולם. כאלו הנידחים בגשם וברוח, ואחרים שנידחים ברוח מפני הגשם. בכולם פגשתי שפע מתפרץ של אהבת ישראל מצד הרבנים המקומיים. לכל יהודי, באשר הוא.

יהא זה מתבולל שרגליו מוליכות אותו – ובמקרים רבים רכבו מסיע אותו – לבית הכנסת ביום שבת, כי נשמתו משתוקקת לקורטוב אידישקייט; יהיה זה צעיר יהודי, מטאור עולה בתעשיית ההייטק המקומית, שנעצר בחשד להונאה, ושתדלנות הרב להרחיק מעליו אסירים אנטישמיים תקרבו, יחד עם אימו, לדרך הישר; ויהיו אלה זוג סטודנטים, מנותקים לחלוטין, שמפגש אקראי עם השליח החב"די הפועל בקמפוסים לקרב סטודנטים יהודים לדרך התורה, יפתח להם את אוצרות הדעת ויובילם להקים בית המושתת על אדני התורה וספוג ביראת שמים טהורה.

בעיניי ראיתי אדם המגיע ברכבו עם בנו בבוקר יום השבת לבית הכנסת. הרב שהבחין בו נכנס עם הנייד ביד, קיבלו בחמימות גדולה: התגעגעתי אליך, אמר לו, הרבה זמן לא ראיתי אותך. בחיוך מבויש, נתחב הנייד לכיסו, סידור ניתן בידו והוא פצח בתפילה נרגשת.

מאוד היה קל לי להעיר לו על חילול שבת, אמר לי הרב מאוחר יותר. בצעירותי, הוסיף, כך נהגתי, ואם לומר את האמת, שום דבר חיובי לא יצא מכך. בכל המקרים, אלו שננזפו לא חזרו.

הוא הפנה מבטו למזרח. יהודי הדור מראה, שזקנו יורד על פי מידותיו ניצב בקרן זווית; קורא בנעימה פרקי תהילים.

לפני עשר שנים הוא היה כמו אותו פרידריך שראית מקודם, סיפר לי. כשבא לכאן חי כמו גוי גמור. אם הייתי מעיר לו או גוער בו – כולנו היינו מפסידים את אחד האנשים המיוחדים ביראת שמים בקהילתנו.

מה נשתנה, אני שואל אתכם, האם אהבת ישראל והמחויבות שלנו להאהיב שם שמים על עמי ארצות אלו מצוות התלויות רק בארצות הגולה והן אינן תקפות לארצנו הקדושה?

למה אותו שליח מסור ונאמן, מתעלם בכאב עצום מחילול השבת שנעשה בשטח בית מדרשו, רק כדי לשמר את הגחלת הלוחשת בנפשו של אותו תינוק שנשבה, כי אולי יבוא יום והיא תהפוך לשלהבת יוקדת כפי שקרה לרבים אחרים מבני הקהילה – ואילו אצלנו אין כל התחשבות בנושאים אלו? מדוע מה שנכון שם לא תקף כאן?

ארבע מערכות בחירות עברו עלינו בשנתיים האחרונות. אם לא היה ברור בסבב אל"ף, באו שלושה סבבים נוספים והבהירו לכולנו: אנחנו חיים במדינה מקוטבת קיטוב עמוק ושוויוני. אז תפסנו צד. אנחנו בגוש נתניהו. בסדר. אז רובנו נטען שהתרנגולת קדמה לביצה והגזירות הקשות של הממשלה המכהנת באו לפני בחירתנו הפוליטית. זה גם בסדר. זכות וחובת המחאה בוודאי ששמורה לנו כנפגעים.

כל זה נכון ומתבקש. הזעם. הכעס. העלבון. התסכול. מה שלא מתבקש הוא התערובת בין נושאים הנוגעים לפגיעה בציבור החרדי, להתייצבות הפבלובית מאחורי כל גחמה שאינה קשורה בכלל לטענות שלנו כלפי הממשלה.

ממתי חברי כנסת חרדים, שאמורים לייצג את היהדות וציבור מאמיניה, נוקטים עמדה במחלוקת התחומה סביב סובב למחנאות הניטשת כבר כמה שנים בנוגע לפרסונות מהציבור החילוני?

מעולם חברי כנסת חרדים לא הביעו עמדתם בנושאים פוליטיים שאינם קשורים לשליחותם הציבורית בשמירת צביונה היהודי של המדינה. ח"כ הרב ליצמן, בשיא מעמדו הציבורי, בימים שהוכתר בסקרים כשר הפופולרי ביותר, הקפיד הקפדה יתרה שלא להתייחס לנושאים מדיניים. ולא זו אף זו: אפילו בשיחות פרטיות, שאינן במסגרת ריאיונות לתקשורת, התעקש להותיר לעצמו את עמדותיו.

והנה מהפך: חברי כנסת חרדים מטיחים במליאה כינויי גנאי ביריבים פוליטיים, מחרימים תחנת שידור חילונית, מדירים עצמם מוועדות הכנסת, ולוקחים חלק פעיל במשחק הפוליטי.

איזה כבוד שמים מתרבה למראה התלהמות לא מכבדת של נציגים חרדים כלפי חברים בממשלה? מה לא היה טוב בנאומיו הנרגשים של ר' מוישה זאב פלדמן ז"ל שהיה פורץ על הדוכן בבכי נוגע ללב בעת שמחה על פגיעה ביסודות הדת? איזו גריעותא מצאו נציגינו ברטוריקה היהודית, האותנטית, המרגשת, של ר' יהודה מאיר אברמוביץ ור' מנחם פרוש ז"ל? אלו הישגים פספס ר' מוניה שפירא ז"ל בהתנהלותו האצילית מול ממשלות השמאל והימין?

ומאידך: איזה קידוש השם נעשה בהתנפלויות חברי כנסת, הדורי צורה, שיחד עם ח"כים אחרים קוראים קריאות גנאי כלפי ראש הממשלה? מי מקרב מצביעי המחנה השני יתקרב ליהדות בראותו את התמונות המשודרות אחר כך בערוצי התקשורת? מי מהם ראה זאת והתרגש לשמע כינויים כמו: המן, אנטיוכוס או עלבונות אחרים?

לא מובן.

4. שבע שנים לועזיות חלפו השבוע מאותו יום שבו, לראשונה בישראל, ראש ממשלה נכנס לכלא. הייתי בבוקר הוא ברמלה, בשערי מעשיהו. בזה אחר זה עלו ובאו מורשעי פרשת הולילנד. תרמילם נישא על כתפם והם פוסעים במבט מושפל פנימה כשדלת הברזל נטרקת אחריהם. ואז הגיע מאיר רבין. "המאכער החרדי", כפי שכונה בכתב האישום. לצידו בני משפחתו, בהם נער הנראה סמוך למצוות, בוכה בכי תמרורים ומחבק את אבא חזק-חזק, מסרב לשחרר.

השעון הראה על השעה 10:00; הדד-ליין שנקבע לבואו. אך הילד סירב להרפות. המשפחה ניסתה להרגיע, הסוהרים עמדו אובדי עצות. אחרי שתי דקות שחרר הבן את לפיתתו ואִפשר לאב להיכנס פנימה.

עזבתי שם נסער. המחשבות לא הרפו ממני. איך ייתכן שעבירה כלכלית תעשוק מנער תמים את הזכות לאב אוהב, מדריך ומכוון?

התובנה הזאת מלווה אותי מאז. בכל פעם שאני קורא או שומע על מורשע צווארון לבן שעונשו נגזר למספר שנים בכלא, משהו לא נותן לי מנוח. אין ספק שהרתעה חייבת להיות. שחיתות מובילה לאנרכיה. השאלה היא המידתיות: האם התנהלות בלתי תקינה בכספי ציבור מצדיקה מאסר, או שסנקציות אחרות, כגון קנסות כבדים, יכולות להשיג התרעה דומה.

לפרקליט המנוח, יעקב וינרוט ז"ל, לא היה ספק. פעמים רבות הפצירו בו להתמנות לכס השיפוט והוא סירב בנימוק שאינו מסוגל לשלוח אדם לכלא על עבירות כלכליות. בשיחה שקיימתי לאחרונה עם שותפו בדימוס, עו"ד בעז בן צור, שמעתי דברים דומים: כלא הוא מקום לעבריינים כבדים שפגעו בשלומם של אחרים.

זאת כמובן עמדת מיעוט. מרבית המשפטנים סבורים אחרת. אני, משפטן קטן, מסתפק באילנות גבוהים כמו וינרוט ובן צור.

זאת אינה פינה היסטורית. אני מתייחס לנושא כי שמעתי השבוע, בכאב גדול, את דבריה היוצאים מהלב של רנית קירשנבאום, בתה של סגנית השר לשעבר פאינה קירשנבאום.

אין לי דבר וחצי דבר עם קירשנבאום. מעולם לא שוחחנו ואיני מכירה. לא אותה ולא את בני משפחתה. אני יודע רק דבר אחד: אישה בת 66, שבמשך שבע שנים מתנהל משפטה, לא יכולה לקבל עשר שנות מאסר על העבירות שמיוחסות לה. זה לא הגיוני.

גם אם נצא מנקודת הנחה שמה שנטען בכתב האישום נכון, ולידיה עברו חמש מאות וארבעים אלף שקלים במזומן, אין שום הצדקה ליטול ממנה את שארית חייה.

אם הפרקליטות ידעה לסגור עסקאות טיעון עם אישי ציבור אחרים, היא יכולה הייתה לנהוג כך גם איתה. השופט לא גילה שום אמפתיה לגילה ומצבה הכלכלי של הגברת. הוא לא הסתפק בחמש שנות מאסר כפי שקיבל שר האוצר הירשזון או בשלוש וחצי שנים כפי שהושת על אולמרט. עשר שנים מאחורי סורג ובריח מותירות את הנכלאת, בגילה, ללא תקווה.

היעדר מידת הרחמים בהיכלי הצדק, הוא הגורם המרכזי לשבר בין הציבור לרשות השופטת. האם על גבה של אישה מבוגרת תבוער השחיתות הציבורית? אני בספק רב.