המהפכה הגדולה של בית המשפט

התקשורת מרבה לסקר את החלטת בית המשפט העליון בארה"ב בתיק דובס. אבל להחלטה אחרת, שהתקבלה שלושה ימים קודם לכן, יש משמעויות גדולות הרבה יותר

החלטת בית המשפט העליון מיום ה-24 ביוני, בתיק דובס נגד "ארגון בריאות הנשים ג'קסון", הייתה הנושא המדובר ביותר בשבוע שעבר בהקשר של בית המשפט העליון בארה"ב. אך במובן של השלכותיה עבור הקהילה החרדית, דווקא להחלטת בית המשפט העליון שלושה ימים קודם, בתיק קרסון נגד מאקין, ההשלכות הן הרבה יותר משמעותיות.

בפסיקה האמורה ביטלו השופטים את החוק של מדינת מיין שמנע מלגות לימודים ממשלתיות ממשפחות הפריפריה שאינן שולחות את ילדיהן לבתי הספר הממשלתיים. מיין וורמונט, הן שתי המדינות היחידות בארצות הברית שמאפשרות להורים לילדים במחוזות שאין בהם בתי ספר תיכונים שלא לשלוח את ילדיהם לבית ספר ציבורי במחוז שכן, אלא לקבל מימון לבית ספר פרטי. אלא שלמימון יש חריג: בית הספר אינו יכול להיות דתי, שכן אז הוא אינו זכאי למימון ממשלתי מכוח "חומת ההפרדה" שבין דת למדינה הנהוגה בארה"ב.

הפסיקה האמורה פועלת לטובת הציבור הדתי יותר מפסיקת דובס המדוברת; בניגוד לפסיקת דובס, שעלולה, בנסיבות מסוימות, לפגוע בזכויות הדת – כאשר מגבלות החוק במדינה תמנענה אפילו את אותם טיפולים המחויבים על פי ההלכה – במקרה של קרסון מדובר בניצחון גורף, הן ברמה המשפטית והן מבחינת ההשפעה המעשית.

ניתוצה של חומת ההפרדה

היא גם לא פחות מהפכנית מזו של דובס. בדיוק כפי שדובס הצליח לחתוך קרוב לחמישים שנות חקיקה של בית המשפט העליון, כך גם קרסון הצליח לגבור על רוב החקיקה בבית המשפט העליון בכל מה שקשור ל"סעיף היסוד" משנות השבעים והשמונים. זה האחרון נשען על הקביעה כי "סעיף הממסד" דורש "חומת הפרדה" בין דת למדינה.

סעיף היסוד קובע ש"אל לקונגרס לאשר חוק בעניין מוסד הדת, או האוסר חופש פולחן". לפי אותה טענה, שרווחה בבית המשפט בעשרות השנים האחרונות, משמעות הדבר היא שהחוקה האמריקנית מחייבת הפרדה מוחלטת בין דת למדינה. ממילא, נגזר מכך גם האיסור למדינה של לממן פעילות דתית כמו תמיכה ממשלתית בבתי ספר דתיים. אלא שזו הייתה טענה רדיקלית. כפי שמוכיח פרופ' פיליפ המבורגר מאוניברסיטת קולומביה, המושג הפרדת הכנסייה מהמדינה נעדר כמעט לחלוטין מהדיונים סביב הכנסת "סעיף היסוד" בחוקה. רוב המייסדים האמינו שהניסוי הרפובליקני באמריקה יכול להצליח רק כאשר האוכלוסייה היא דתית. "סעיף היסוד" הוכנס בעיקר בעקבות בקשת קבוצות המתנגדים הפרוטסטנטים, שחששו ממבחני דת שיידרשו לעבור ושיופלו לרעה.

המקום היחידי שבו המושג "חומת הפרדה" מופיע, הוא במכתבו של תומס ג'פרסון לקהילה הבפטיסטית בדנבורי, קונטיקט. אלא שג'פרסון אפילו לא נכח בוועדת החוקה שאימצה את חוק זכויות האדם, ומשום כך, דעותיו לא ממש יכולות להוות ראיה.

מהסיבה הזו, בבית משפט שבו הרוב נאמן ל"אורגינליזם" בתור המתודולוגיה הנכונה של פרשנות החוק – כלומר, הקביעה שפרשנות כל ההצהרות בחוקה צריכה להיעשות על סמך ההבנה המקורית שהייתה רווחת בזמן אימוץ החוקה – הלכה עם השנים ונשחקה התפיסה הקודמת של "סעיף הממסד" המותנה ב"חומת הפרדה" בין דת למדינה. כעת, לאור ההכרעה בתיק קרסון, היא נעלמה לחלוטין.

בהכרעות קודמות, רמז נשיא בית המשפט העליון, השופט ג'ון רוברט, על הבחנה של סטטוס-שימוש כשניגשים לבדוק טיעונים הנוגעים ל"סעיף היסוד": המדינה אינה יכולה להפלות נגד מוסדות דת רק בגלל הסטטוס הדתי שלהם – למשל, בכל הנוגע למענקים עבור שיפוץ מתקני חצר – אך היא כן יכולה לעשות זאת עם הכספים המועברים ישירות עבור לימודי דת. אולם, בתיק של קרסון, השופט העליון הקפיד לדחות את ההבחנה הזו, כפי שמציין הפרופ' למשפטים, מייקל הלפנד, ובכך הסיר את המחסום האחרון בפני מימון ממשלתי למוסדות מגזריים מוכרים המיועד למטרות כלליות והניתן באופן ניטרלי למוסדות מגזריים ועל-מגזריים כאחד.

המהפך החברתי

להחלטה האמורה יש משמעויות חברתיות רבות. פרופ' ג'ון מק'גיניס מבית הספר נורת'ווסטרן למשפטים טוען שבתי הספר הדתיים נמצאים כעת בעמדה שבה הם אמורים להפוך לשותפים מלאים באחת התנועות הכי חזקות בפוליטיקה האמריקאית העכשווית: תנועת חופש בחירת בתי הספר. הורים שנמאס להם ממגבלות הקורונה המתמשכות על למידה בכיתה; הורים שאחוזים חרדה מחינוך מחדש של ילדיהם בבתי הספר הממשלתיים, שבעקבותיו הם ילמדו לשנוא את אמריקה ויושפעו מאידיאולוגיות ליברליות קיצוניות; הורים המודאגים מבתי ספר שבהם שמים דגש על שוויון במקום על מצוינות בלימודים – כל אלו עוברים בהמוניהם לבתי ספר פרטיים, או לחינוך ביתי – שם הם השולטים על חינוך ילדיהם.

הבחירות האזוריות במדינת וירג'יניה ב-2021, הבהירו היטב כמה משקל פוליטי יש לחששות האלה של ההורים. החשש האמור בתורו יגביר את התמיכה ברעיון של מלגות לימודים – במקום שמימון שכר הלימוד ילך ישירות לבתי הספר, ההורים יקבלו תלושי שכר לימוד שאותם הם יעבירו לאותו בית ספר שיבחרו, כמו גם אמצעים אחרים שימקסמו את הבחירה ההורית.

השינויים הללו מעניקים לא מעט אופטימיות למוסדות החינוך התורניים; ככל שהרעיון של מלגות הלימודים יתרחב, הפסיקה האמורה תאפשר למוסדות התורניים לתבוע השתתפות ממשלתית מלאה – ובכך יש בשורה גדולה באמת.