פרק הסיום לסדרה
בפרק הזה נגזור את הסרט, ונייחל שיושלם זה הבניין.
שמואל ירחמיאל קופמן הוא נכד של סבא הרמן.
נכד שמחלת פוליו פגעה ברגליו. נכד שהיה ילד קטן בלי אמא. שמואל ירחמיאל נמצא בבית מרפא יהודי, והוא הילד היחיד שמגיע לתפילה. סדים לרגליו, אבל הוא מתאמץ לפרוץ מהם.
אבא שלו, פיליפ קופמן, לוקח אותו אליו בחזרה, מגדל אותו במסירות. לבד.
בשכונה שלהם היה עובר אוטובוס קבוע, עם נהג שמדייק כמו שעון שווייצרי. נהג שמודיע תמיד לכולם שהוא לא מחכה שנייה אחת, אפילו לא למי שעומד בצד הדלת ולא ממש מולה. "אני לא מחכה לאף אחד. גם לא לנשיא".
האוטובוס דוהר, הכבישים כאילו נפתחים בפניו. והנה הוא עוצר בתחנה, פותח דלתות וממתין.
"אדוני הנהג, אתה תמיד אומר שאינך מחכה. סע כבר, אני מאחרת לעבודה. נו, אין כאן אפילו מישהו שמתקרב".
"גברת, יש לך ילדים?"
"מה? זאת שאלה אישית. מה זה עניינך?" פיה הפעור של האישה השתלב נפלא עם הדלתות הפתוחות.
והנהג מתעקש: "יש לך ילדים?"
"אם זה כל כך משנה לך, אז התשובה היא שכן".
"הם בריאים?" ממשיך הנהג.
"סליחה, זאת שאלה אישית", מוחה הגברת. "אבל אם זה כל כך חשוב לך, אז כן".
"תראי גברת, לתחנה הזאת מגיע בכל יום נער צעיר. הרגליים שלו פגועות והוא צועד בקושי עם הברזלים שלרגליו. הילד נלחם ברוחות, מבוסס בשלג, מחליק לפעמים בבוץ וקם וממשיך. יוצא מוקדם-מוקדם לדרך הארוכה שמצפה לו עד לתחנה. הוא תמיד ניצב כאן ומחכה לי. כל יום הוא מגיע. ובשבילו, כן! בשבילו אני מחכה!"
פסענו יחד בדרך.
צעדנו אל חיבור הלב אל הערך המוחלט שלנו. אל האלוקות שבתוכנו, תמיד ולמרות הכל.
פילסנו דרך גם בחצץ ובסלעים וקיבלנו את האנושיות שלנו, פסענו בנעלי עקב או אולי בסנדלי שורש או בנעליים לוחצות מעט, אבל ידענו שאנחנו מי שאנחנו, לא בטעות.
אנחנו היצירה הכי מושלמת ומותאמת – לכל הדרך והמכלול שמחכים לנו.
הורדנו את משקפי השמש וגילינו בראייה צלולה: נוף בראשית מדהים. נשמנו אוויר, המון.
לפעמים החלקנו בבוץ, אבל גילינו שהכבוד לעולם נותר ואין מי ומה שייקח אותו מאיתנו. וחוץ מזה, הוא לגמרי מתחיל בנו.
השמש קפחה מעלינו והרבה רגשות התבשלו בתוכנו. לפעמים סיפוק ולפעמים ייאוש ופחד.
נתנו לרגשות מקום, בלי להרגיש שצרה לנו הדרך, והדרך פתאום נהייתה רחבה ומשוחררת בהרבה.
אז גילינו ששער חדש נפתח: שער ובו יכולת לתת כבוד גם למה שהילדים שלנו מרגישים.
דייקנו לעצמנו את השבילים שלנו. שרטטנו תוואי אוהב של אחריות אישית מקדמת בלי לדרוך בערוגות של אחרים. ובלי להיות אשמות.
לא סחבנו בטעות חבילות של אחרים, ונותרו בנו הכוח והיכולת לשאת את צרורותינו וגם להציע עזרה "על הדרך".
ברקים הרטיטו והאירו לנו את הדרך. שמש אמון ומרפא זרחה בתוכנו, והיה אורה גדול ועולה על כל הפנסים שהדליקו מחוצה לנו.
שמש שהאירה גם בשקיעות ותמיד חצתה את קו האופק, אל מעבר לגבול השמיים. שמש פנימית, שהצליחה להצית שמשות בלב של הילדים שלנו. ואורן הולך וגדל.
אור אהבת עולם נגה עלינו, ואלפי מנסרות נפשנו האירו – באור הנצחי בעולם.
אנחנו כעת בסיומה של דרך משותפת, ממשיכות כל אחת לדרך חייה. דרך שתיבקע לכל אחת בעצמה, מעצם התנועה, החיפוש ומִדְרך הרגל. מעצם הרצון ומשאלת הלב הלוהטת.
דרך של חיים שפותחת דרכים הרבה.
אנחנו ממשיכות לפסוע, ומי שמתאמץ – פותחים לו דלתות. מי שעמל – מחכים לו.
שמואל ירחמיאל גדל, והבעיה שלו קטנה. ניתוחים ועוד ניתוחים עזרו לנער להצליח ללכת, והוא הוביל את עצמו צעד אחר צעד להקים בית חם וגם ללמד נערים קטנים.
שמואל ירחמיאל היה למורה בתלמוד תורה בדטרויט. מורה שהתלמידים שלו אוהבים אותו אהבת נפש. מורה שגם מצליח לרוץ(!) עם תלמידיו במגרש…
ימים עוברים, ומה שהיה נראה כחלום בלתי עביר הופך בתהליך מלא סבלנות לשגרה ברוכה וזורמת.
כל דטרויט מכירה אותו, את ר' שמואל ירחמיאל, המורה הנערץ. מורה שהמנהל שלו טס פעם במיוחד לסבא שיינברג כדי לבקש שידבר עם שמואל ירחמיאל, אחיינו האהוב, שלא יעזוב אותם בשביל המשרה החדשה שמציעים לו: "כי אנחנו לא יכולים בלעדיו".
בדרך שרק אני פוסעת בה, מהדהדים בתוכי צלילים עמוקים: "לא יכולים בלעדיי".
אני פוסעת כמיטב יכולתי. עם רצון, עם השקעה, עם עבודה פנימה, אל תוך הלב שלי – מתוך ידיעה ברורה והרגשה עמוקה שזאת הדרך אל הלב של הילדים שלי. חורשת גם בדמעה, זורעת עם אמונה ומייחלת ומתפללת לקצור ברינה.
"שכל הפעולות בזה העולם הרי הן כמו זריעה בשדה, כי כל מה שאדם מסוגל זה רק לחרוש ולזרוע. ירידת הגשם והטל ביד השם המה ועל האדם מוטל רק לעשות את שלו.
שהוא יעשה את שלו בשלמות ואם יזכהו הקב"ה יגמור הדבר בעדו" (הגאון מווילנה על מגילת רות)
איתך בתפילת האימהות
שרה
כלי עבודה תודה לצוות שכאן, על כלי העבודה והבניין:
תודה לחנה אפיק, עורכת מדהימה, על לב ודלת ודרך.
ותודה גם לך, קוראת יקרה. מסע של אחיות לדרך הוא מסע מופלא, הדרך נכבשת ומשתבחת בזכותו. ולמרות שלא נפגשנו – לגמרי הרגשתי אותך!
קוראות יקרות, אנחנו נפרדות מהמדור 'המייסדות', שליווה אותנו לאורך שנה שלמה וסייע לנו לבנות ולהיבנות.
