הגאון רבי ישראל מאיר לאו
כ"ו טבת התשפ"ה
השורש הקיומי של כל התורה התגלה עוד לפני שהמכה הראשונה יצאה לפועל במצרים
בכל שנה מחדש הסיפור הזה מעורר השתאות: בעיצומה של שואת יהודי מצרים הקב"ה מתחיל להניע את תהליך הגאולה.
המכה הראשונה עומדת לנחות על מצרים. היאור יהפוך לדם וההיסטוריה לא תשכח את הרגע הזה. כל מה שצריך כדי שהנס יתחולל הוא לקחת את המטה ולהכות על היאור, הכאה שיש בה יותר סמל מאשר עניין אמיתי. אלא שכאן מתעוררת בעיה – משה רבנו לא יכול להכות את היאור. לא משנה שהעתיד של כל האומה היהודית תלוי בהכאה הסימבולית הזו, למשה אין זכות להכות. והסיבה מפתיעה: כשהוא היה תינוק, אימו יוכבד הניחה אותה בתיבה. המים בסך הכל כיבדו את חוקי הכבידה והגנו על הילד הקט. הם לא סחפו אותו.
עשרות שנים חלפו, ומשה מחויב לזכור את הרגע הזה. הוא מחויב להזכיר לנו את העוצמה הכבירה של מידת 'הכרת הטוב'. מישהו עשה לך טובה? אתה לעולם לא תוכל לפגוע בו, גם בנסיבות הכי מוצדקות. זו הסיבה שרק אחיו הגדול של משה, אהרן, הוא שיכה את היאור. הוא גם יכה את האדמה. כי אפילו דומם שהיטיב איתך, אתה מחויב לו.
הכרת הטוב היא היסוד של כל סיפור יציאת מצרים, ושל כל הדת היהודית.
המשנה מתארת עשרה ניסים שנעשו לאבותינו במצרים ועוד עשרה ניסים שנעשו על הים, ומייד לאחריהם – עשרה ניסיונות שניסו אבותינו את הקב"ה במדבר. יש כאן לימוד עצום: אדם יכול להיווכח בניסים גלויים, אך הדבר לא ישפיע עליו. הוא יישאר כפוי טובה.
מי שאינו יודע להכיר טובה, אינו מוקיר גם את עזרתם של הסובבים אותו, ואינו רואה צורך בהשבת טובה לזולת. אדם כזה בסופו של דבר יזלזל גם במצוות שבין אדם למקום וגם במצוות שבין אדם לחברו.
וכך גם להפך, שורש ההתעלות של האדם הוא מידת הכרת הטוב. כל ההכרח לקיום מצוות שבין אדם למקום ובין אדם לחברו נובע מהכרת הטוב. אדם שמכיר בטובה שה' גומל עימו, רוצה לגמול לו בחזרה, והוא שמח לעשות את רצון ה'. אדם המכיר טובה לא יכבד עליו להקדיש זמן, מחשבה ולב לתפילה, לברכת המזון, לשמירת שבת כהלכתה וכדומה. הוא יעשה זאת בחפץ לב. הוא פועל מתוך מניע ברור: כמו שה' גומל איתי חסדים טובים, בלי מידה ולאין שיעור, כך גם אני אעשה נחת רוח לה' ככל יכולתי.
יתרה מזו, יש הרבה מצוות חשובות בחיינו שכל עניינן הוא "זכר ליציאת מצרים". במילים אחרות: הכרת טובה. שלא נשכח את חסדי ה' ולא ניכשל כפי שעשו אבותינו.
שנים אחרי יציאת מצרים, התורה מלמדת אותנו פסוק חשוב: "ובשר בשדה טריפה לא תאכלו, לכלב תשליכוהו" – כל בשר טריפה יש להשליך לכלב. ומדוע דווקא לו? אומר רש"י: "שנאמר ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו". הכלב לא נבח על בני ישראל בצאתם ממצרים, אמר הקב"ה: "תנו לו שכרו". עד כדי כך.
כל עשרת הדיברות הם מופע של הכרת הטוב. גם מצוות כיבוד הורים שורשה בהכרת הטוב. אדם המודע לטובה שגמלו איתו הוריו ישמח להשיב להם ולגרום להם נחת, להיות להם לעזר ולשמחם.
משה רבנו הפנים היטב את המסר הזה, שליווה אותו כל חייו. מאז שהיאור הגן עליו בשליחות הקב"ה, הוא לא חדל מלהכיר טובה. בדברי הפרידה האחרונים שהוא ציווה לכלל ישראל לפני מותו הוא התייחס בהדגשה למידה הזו. שירת האזינו היא הלל למידה הזו.
"הלה' תגמלו זאת? הלא הוא אביך קנך, הוא עשך ויכוננך. זכור ימות עולם, בינו שנות דור ודור" – התבוננו מה עשה ה' לכם. אם אינכם יודעים, "שאל אביך ויגדך, זקניך ויאמרו לך". הם יספרו לכם. "ימצאהו בארץ מדבר, יסבובנהו, יבוננהו (-יתן לו בינה) יצרנהו כאישון עינו" – הקב"ה שמר על בני ישראל כאדם השומר על בבת עינו. "כנשר יעיר קינו על גוזליו ירחף… ויאכל תנובת שדי, וינקהו דבש מסלע ושמן מחלמיש צור". ולמרבה הצער, איך אנחנו מגיבים? "וישמן ישורון ויבעט שמנת עבית כשית… צור ילדך תשי ותשכח ק–ל מחוללך".
בדבריו האחרונים מדגיש משה רבנו את מידת הכרת הטובה כשורש המצוות. אם תהיה בכם המידה של הכרת הטוב, הוא אומר לבני ישראל, הרי שתשמחו לקיים רצון הבורא, ותימנעו מלהכעיסו ולעבור על מצוותיו. ואם לאו, "וישמן ישורון ויבעט" – מגיעים לפריקת עול מוחלטת.
ובאותו עניין שסיים משה פתח הנביא ישעיהו. בפרק א' בתחילת ספר נבואות ישעיהו, נאמר: "שמעו שמים והאזיני ארץ, כי ה' דבר, בנים גידלתי ורוממתי והם פשעו בי, ידע שור קנהו וחמור אבוס בעליו, ישראל לא ידע, עמי לא התבונן".
למעשה, הנבואה הראשונה של הנביא ישעיהו נמצאת בפרק ו', ומשם היה צריך להתחיל את הספר: "ואשמע את קול ה' אומר: את מי אשלח ומי ילך לנו?" ואומר: "הנני, שלחני".
אך יש סיבה מיוחדת לפתיחה של פרק א', משום ששם מונח היסוד התמציתי: שם מונח היסוד והשורש לכל ערכי המוסר החיוביים – הכרת הטוב, מול השלילה שבכפיות טובה.
ולהפך, כשאנו מתבוננים בדור המדבר, שניסו את הקב"ה עשר פעמים, בעשרה ניסיונות, בתקופה כה קצרה של פחות משנה וחצי – יש לנו לימוד חשוב על דרך השלילה. דור המדבר נקרא בחז"ל "דור דעה", והנביא ישעיהו קורא עליהם: "זכרתי לך חסד נעוריך, אהבת כלולתיך, לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה: קודש ישראל לה', ראשית תבואתה" – הם הביכורים, הם החלק המובחר של העם.
בכל זאת, אפילו דור נאצל שכזה נכשל בנסותו את הקב"ה, משום שחטא בכפיות טובה. ומכאן נלמד שהסכנה להפוך לכפוי טובה אורבת לפתחו של כל אחד מאיתנו. אם בני הדעה לא עמדו בניסיון, ודאי שאנו צריכים לחשוש שמא יש בנו מאותו שורש פורה ראש ולענה של כפיות טובה.
הפרשה הזו, וכל אלו שבאות בעקבותיה, חייבות לחזק אותנו לזכור, להוקיר טובה וכך לזכות שלא יסור מעימנו חסד ה' לעולמים.
