המערב הפרוע

1

שועאע מסארווה מנצור, ראש עיריית טייבה, יושב מולי בלשכתו ומשחזר את ניסיון חיסולו, שהביא למותו הטרגי של מאבטחו.

זה קרה לפני שישה שבועות. בעיר חגגו באותו יום את 'עיד אל פיטר', המציין את סיומו של חודש הרמדאן. "לאורך כל היום", הוא מספר, "קיימנו חגיגות, עשינו תהלוכה גדולה, ואחרי זה חזרתי הביתה. הייתי עייף ורציתי ללכת לישון".

מנצור לא הספיק להתיישב על מיטתו, כשצרור יריות פילח את הדממה. "זה היה חזק מאוד. רצתי לדלת הכניסה וצעקתי למאבטח, אדיר גאנם. לא שמעתי ממנו תגובה וחשבתי שכנראה הוא עושה סיבוב, לבדוק מה קרה".

חלפו כמה דקות. ראש העיר קרא שוב ושוב בשמו של מאבטחו, ניסה להתקשר לנייד שלו, אבל אין קול ואין עונה. "הבנתי שמשהו נורא התרחש. יצאתי החוצה ורצתי מייד לבודקה שלו".

את מה שראה שם, שועאע מסארווה מנצור לא ישכח. "אדיר שכב מחוץ לשער שותת כולו דם. הוא עדיין היה עם דופק, אבל לא דיבר. התקשרתי מייד למשטרה ולאמבולנס. הם הגיעו בתוך דקות".

הטיפול המיידי לא עזר. אדיר גאנם הוא הקורבן ה-82 שהחברה הערבית רשמה מתחילת השנה הלועזית.

זאת לא הפעם הראשונה שמישהו מנסה לחסל אותו. חודש לפני כן, התרחש אירוע ירי נוסף אל ביתו. אז, זה נגמר בנס. לטענתו, אין קשר בין שני האירועים. להבנתי, זהות האנשים ידועה לו. על האירוע האחרון מוטל צו איסור פרסום; על הראשון הוא מוכן לפרט, אך בלי לנקוב בשמות. "מישהו בנה בשטח ציבורי, בתוך כיכר. עד כדי כך החוצפה. אז הרסתי לו את הבית. אחרי כמה ימים, אולי שבוע, ירו לי בבית ב-M16".

איפה האירוע הזה פוגש אותך?

"זה היה סוף שבוע. הילדים חזרו מהלימודים, כל אחד היה בחדר שלו, ואני ואשתי ישבנו בסלון. ופתאום צרורות של ירי. בתת-מודע, סירבתי להאמין שזה מכוון אלי. עד שהבת שלי אמרה לי שזה אצלנו, לא חשבתי שמישהו יעז לחסל ראש עיר.

"עליתי לקומה השנייה, ואז ראיתי כדורים בקירות, בחלונות, בזכוכית באמבטיה. העובדה שניסו לרצוח סמל שלטון, ראש עיר שמיישם את החוק ומסרב להיכנע לבריונות של אדם שמשתלט על שטח ציבורי – לא יכולה לעבור לסדר היום. מאז אני הולך עם אבטחה צמודה. הקימו לי בודקה מתחת לבית".

אחרי הניסיון השני, המשפחה דרשה ממנו לעזוב את התפקיד. "אשתי והילדים אומרים לי: 'תעזוב, תקום ותלך. מה אתה צריך את זה?' במיוחד אחרי שעברנו טראומה לפני 20 שנה, כשחמי ז"ל, שהיה ראש עיר, חטף רימונים בתוך הבית. בסוף הוא קם והלך; אני עדיין כאן".

ובאירוע השני, למה שמישהו ירצה לחסל אותך?

"ישנם כל מיני תרחישים. שמועות מופרכות. אני לא אכנס אליהן, אבל חשוב לי לומר שאני לא מפחד. המשפחה שלי כן, אני לא. אם הגורל שלי הוא למות, אז אמות. אגב, לא אופתע אם זה יקרה".

2

כשמנצור מדבר על שמועות מופרכות, הוא מתכוון, בין היתר, לקשרים שמייחסים לו עם משפחת הפשע חרירי. לפני כשנה נחקר ביאחב"ל, בחשד שהיה מעורב בסחיטה עבור אותה משפחה. אחרי 40 דקות, שוחרר לא הגבלה.

"גם במשטרה הבינו", הוא אומר, "שאין לי קשר לפרשה. אני פועל להשכין שלום ולקדם סולחות בין משפחות. יכול להיות שלמישהו היה אינטרס לשרבב את השם שלי למעשים פליליים. מי שמכיר אותי יודע שאני רחוק מהדברים האלו".

כך או אחרת, הרוצחים עצמם כבר נעצרו, וכעת מתנהל מרדף אחר האנשים ששלחו אותם. זהותם ידועה, אך בשלב הזה הם מתחבאים בשטחי הרשות הפלסטינית. השמירה עליו מפוקחת על ידי היחידה לאבטחת אישים בשירות הביטחון הכללי.

ראש עיריית טייבה הוא בסך הכל סימבול למגפת ההרג במגזר. לראשונה, סמל שלטוני נתון לאיום ממשי לחייו. עליו יש מי ששומר – או במקרה שלו: מנסה לפחות – לאזרח ברחוב אין הפריווילגיה הזאת.

הסתובבתי השבוע בעיר. אנשים נואשו מפרנסה, מתעסוקה, הם מתמקדים עכשיו בחיים עצמם; לסיים את היום בשלום. "כל בוקר אני קם ומתפלל להישאר בחיים", אומר לי אחד התושבים.

אז הנה המספרים, מינוס פופוליזם והודעות פומפוזיות לעיתונות: חמישה חודשים, 90 נרצחים, אפס הישגים.

החברה הערבית סופרת את חלליה. לא משנה כמה תקציבים הוקצו, כמה תקנים אוישו, כמה הבטחות ניתנו. תרבות הדם המגזרית חזקה יותר מהצהרות רהב וסיורים מגוחכים.

בשבוע שעבר הגיע השר לביטחון-לאומי לטובא-זנגרייה. אנשיו הבטיחו סיור ביישוב הבדואי, שנחשב לאימת הפרוטקשן האזורי. בן גביר, כדרכו, הגיע לנקודת המשטרה בראש פינה, שחרר הצהרה נפוחה וסב לאחוריו. במבחן התוצאה, רמת הפשיעה בחברה הערבית זינקה ביחס לשנה שעברה בכ-300%.

אני לא בטוח שהוא אשם. במקרה הגרוע, הוא שורף את זמנו על סיורי סרק ופוטואפים מיותרים. במקרה הגרוע יותר הוא יכול היה לנצל את יומו למשימות תכליתיות יותר.

השבוע נרשמה טלטלה נוספת. ניצב נתן בוזנה, ראש האגף לסיכול פשיעה בחברה הערבית, הניח מפתחות ותקף בחריפות את השר בן גביר. "הקימו אגף ללא שיניים וללא יכולת להשפיע", אמר בשיחה סגורה, "רציתי להפוך אותו ללהב 433 של החברה הערבית ולא נתנו לי". לדבריו, "בן גביר לא ביקר אפילו פעם אחת באגף". לא חלפו כמה דקות וכצפוי, השר לא נותר חייב. " לצערי", כתב בהודעתו, "הניצב הפורש לא הצליח במשימתו – עוד הרבה לפני שנכנסתי לתפקיד – ואף רצה להתקדם, כאשר ההמלצות המקצועיות, במיוחד נוכח המצב, לא הצדיקו קידום שכזה".

אין לי מושג מי אשם, או "מי התחיל" כמו שאומרים הילדים. בשורה התחתונה, קמפיין החזרת המשילות של ההנהגה הנוכחית, ובמיוחד של השר בן גביר, כשל כישלון חרוץ. זינוק חד באירועי הרצח מייתר כל צורך בפרשנות. הממשלה כשלה, וכולנו בסוף נשלם את המחיר.

כמויות הנשק שמסתובבות במגזר הערבי בלתי נתפסות. תרתי משמע.

היום זה מופנה פנימה, מחר זה יופנה החוצה. איזה מחר? אתמול. מה, לא ראינו מה קרה ב'שומר החומות'? זה היה הקדימון לעתיד לבוא. חלילה.

פרנסיה המקומיים של החברה הערבית מתחננים לעזרה. הם רוצים את המשטרה ברחובות, רוצים את השב"כ, מבקשים משילות. צריך לנצל זאת ולהירתם.

3

ובחזרה ללשכת ראש העיר טייבה.

מה לדעתך הפתרון? שאלתי. "האלימות בחברה הערבית", אמר, "פוגעת במדינת ישראל כולה. הממשלה צריכה לדאוג לביטחון של כל אזרח, ולא משנה מי הוא. אנחנו כבר רואים שזה זולג מהחברה הערבית ונכנס לתוך הערים היהודיות. בתל אביב, בחיפה, בבת ים, ברחובות, באילת.

"המספרים מדברים בעד עצמם: בשנה שעברה, בתקופה המקבילה, היינו ב-28 נרצחים. עם הנרצח של הבוקר באחד הכפרים בצפון, על יד שפרעם, עברנו את הנרצח ה-90. ממשלות ישראל לדורותיהן נכשלו בטיפול בסוגיה הזאת. זו לא רק הממשלה הזאת, אלא בעיה שהחריפה בשנים האחרונות".

לממשלה יש אחריות, אמרתי, בכך אין ספק, אבל גם לכם יש אחריות לא מבוטלת. היד אצלכם קלה על ההדק. רק לפני כמה דקות שנינו שמענו יריות.

הוא לא התווכח. "אי אפשר לבוא בהאשמות בלי להתחיל קודם כל בביקורת עצמית", הודה. "אנחנו, כחברה אזרחית, חייבים להחרים חתונות של משפחות פשע. תושבי טייבה יודעים: חתונה שיורים בה, אני קם והולך. זה כבר נהיה מנהג: כולם יודעים שאם ראש העיר מגיע אסור לירות. כשאני הולך, הרבה אנשים קמים ועוזבים אחריי. בטייבה נרצחו שתי נשים בשגגה, מכדור תועה. אנחנו חייבים להילחם גם במנהג הקלוקל של ירי בחתונות.

"נוסף על כך, אנחנו צריכים להתמקד בחינוך לערכים. לדבר על קדושת החיים; להטמיע סובלנות בילדים. אלו דברים שלצערי הרב, אצלנו לא עוסקים בהם. מתפקידו של המורה להשפיע על התלמידים.

"יש תפיסה פרימיטיבית שרווחת אצלנו: שיהרגו אחד את השני והכל ייפסק. זאת חשיבה מעוותת. ככל שיש יותר נרצחים, מעגל הדמים רק הולך ומתרחב. אנחנו קמים כל יום לריטואל של שניים-שלושה נרצחים. בעבר זה קרה אחת לכמה חודשים. היום, כל יום כמה רציחות".

אנחנו, היהודים, מסתכלים על החברה הערבית ומסיקים מכך שקיימת אצלכם 'תרבות דם'; חיי אדם לא חשובים בעיניכם.

"זה לא נכון. אין תרבות כזאת. היסטורית, תרבות האסלאם היא תרבות סובלנית. מה שאתם רואים זה דבר שקורה בשנים האחרונות. כשהייתי צעיר, כמעט לא היו מתרחשים אירועים כאלו. עד שנת 90' אני לא זוכר שהיו בטייבה רציחות. אולי אחת לעשרים שנה. השנה היו לנו בטייבה כמה רציחות. האירוע הכי מטלטל היה הרצח של המאבטח האישי שלי".

טייבה היא המשל. עיר במרכז הארץ, סמוכה לתל אביב וכפר סבא, שמתמודדת עם פשיעה גואה. מה יאמרו ערים וכפרים מוחלשים יותר? הם לגמרי אומרים: זינוק של עשרות אחוזים באירועי פשיעה.

"אחת הבעיות שלנו", אומר מנצור, "היא ההגירה. יש הרבה אנשים שבאו לכאן בגלל החינוך. אחוז הבגרויות אצלנו הוא מהגבוהים ברמה הארצית. מצד שני, כל אחד שיש לו סכסוך דמים בא לטייבה. הרבה נשים שהתחתנו עם תושבי השטחים והאבא עזב, מגיעות אלינו. יש היום יותר מ-10,000 אנשים שמתגוררים בעיר ובמקור הם לא מטייבה. אין עליהם מוראו של החוק, וזה משפיע על המצב".

אמרת שבעבר זה לא היה כך. מה קרה בשנים האחרונות?

"פעם היינו חברה מאוד פטריארכלית. היום אין דבר כזה שהאבא או הסבא נותן מילה וכולם מכבדים אותה. זה נכחד. עולם הפשיעה בחברה הערבית הוא משפחתי יותר. זאת בעיה. אצלנו, אם אחד הולך לכלא יש לו שישים אחים ועוד מאות בני דודים. העסק הרבה יותר מסובך. לצערי הרב, המדינה לא הצליחה למגר את הפשע. היא לא משתלטת עליו".

אז מה עושים?

"היה מישהו שהציע, שאת כל המיסים שאנחנו משלמים נעביר למשפחות הפשע והן ישמרו עלינו. לטענתו, אם המדינה לא יכולה להשתמש במיסים שלנו לטובת הביטחון שלנו, אז שמשפחות הפשע בחברה הערבית יעשו את זה. אני כמובן מתנער מהאמירה הזאת, אנחנו מדינת חוק, אבל היא משקפת את הלך הרוח ואת התסכול העמוק של האזרחים. הם מרגישים שלא סופרים אותם; שהחיים שלהם לא שווים".

אתה עוסק לא מעט בבוררויות. אפשר בכלל למגר את התופעה של 'סכסוכי משפחות'?

"בניגוד למה שמתפרסם, עיקר הפשיעה לא מגיע על רקע 'סכסוכי משפחה'. מרבית הנרצחים מצאו את מותם בגלל פרוטקשן, הלוואות בשוק האפור והרבה סחר בנשק.

"הסכסוך ההיסטורי בין חמולת עבד אל-קאדר למשפחת חרירי מיגר כל תופעת השתלטות של משפחות פשע על שוק כלשהו. משפחת עבד אל-קאדר מתרכזת בעסקים שלה ומשפחת חרירי גלתה מטייבה בגלל הסכסוך. היא מפוזרת בג'לג'וליה ואום-אל פאחם".

למה לדעתך גביית 'דמי חסות' וסחר בנשק רווחים כל כך דווקא אצלכם?

"לאנשים קל יותר להרוויח כסף מדרך שלילית מאשר להרוויח את זה ביושר. הצעירים אצלנו רוצים להרוויח כסף קל. הם רוצים ללבוש מותגים, לנסוע ברכבים מפוארים. מבחינתם, הדרך הכי נוחה ומהירה היא לעסוק בתחומים האלו.

"כשאתה מפקיר חברה מאז קום המדינה, ברור שיגדלו דורות על עוני ותחושת אפליה. זה גרם להתפתחות רמת העבריינות שאנחנו רואים היום".

לא בטוח שיש דוקטרינה כלשהי, שנחבאת היכנשהו, ובהתגלותה תבוא הגאולה למגפת הפשיעה. ובכל זאת, טייבה יכולה ללמד דבר או שניים את אחיותיה למגזר. פרנסיה השכילו לרשת כל פינה בה במצלמות שמתעדות הכל. "כשיש ירי מרכב", אומר ראש העיר, "יש מצלמה שמתעדת אותו; אפשר לדעת מייד במי מדובר. במקרה שלי, ידענו בתוך כמה שעות מי הם שלושת הרוצחים. הגענו עד הרכב".

האכזבה מההנהגה הארצית משתקפת היטב בשיחתנו. "אם ההנהגה הפוליטית שלנו לא תוחלף", מזהיר מנצור, "הציבור הערבי לא יצא לקלפי גם בבחירות הבאות". רשמנו.

4

גילוי נאות: אין לי דבר וחצי דבר עם ראש העיר בית שמש. שוחחתי איתה אולי פעם אחת בטלפון, במסגרת ריאיון, וזהו.

כתושב העיר, אינני יכול לחרוץ בפסקנות אם ד"ר עליזה בלוך מסיימת קדנציה מוצלחת או כושלת. על פניו נראה לי שהקדנציה מוצלחת, אבל השכן שלי, לא חשוב שמות, חושב אחרת. אני רואה את הפארקים שנבנו, הכבישים שנסללו והשקט שחזר לעיר אחרי שנות קיטוב ממושכות, והחבר שלי רואה אחרת. מי צודק? אין לי מושג.

ולמרות כל זאת, במכלול השיקולים והדילים, צריך גם להביא בחשבון את ההשלכות. ראינו מה קורה בעיר שמיעוט משמעותי ממנה מרגיש שגנבו לו את העיר. אם ראש העיר הקודם, שידע לדבר את שפת התושבים הוותיקים, מצביעי ליכוד מסורתיים, הביא – בעצם כהונתו – למלחמות דת ומהומות עולם – אפשר לנחש איך ייראו החיים שלנו עם ראש עיר אשכנזי, נציג של אחת מסיעות 'יהדות התורה'.

בית שמש היא לא הסיפור. הסיפור הוא חריש, ירושלים, פתח תקווה, קריית גת וכל ערי ישראל. בתקופה כל כך כאוטית, כל כך מקוטבת, מתבקש לתת משקל גם לתחזוק היחסים עם תושבים אחרים בעיר שאינם שומרי תורה ומצוות.

לכאורה, היכן שהנציגות החרדית מקבלת מענה לצורכי בוחריה – ובדגש ברור על כך – אין טעם לנצל גידול דמוגרפי לטובת שליטה פרסונלית.

אם המחאה נגד הרפורמה המשפטית לימדה אותנו משהו, זה בדיוק זה: לפעמים המפסידים מנצחים. כשהניצחון בא על חשבון החירות של הצד המפסיד, יש לו יכולת לשתק את תנועת החיים. התעלול הזה לא עובד בלחיצה על כפתור. צריך תחושת מחנק אמיתית כדי שהמאבק שלך יהיה נחוש ואפקטיבי. איך ביבי אמר לאחרונה: "ניצחתי בבחירות, אבל הפסדתי את המדינה".

המסקנה: אסור לנצח יותר מדי. גם כשזה מפתה ונראה בטוח.

5

השורות הבאות נכתבות בזהירות המתבקשת, ובלי לתרום פרטים שעשויים להסגיר מעבר למה שמתאפשר לכתוב.

על פי מידע פנימי שהגיע לידי, ייתכן שבשבועות הקרובים, אולי קצת מעבר לכך, המערכת הפוליטית תרשום טלטלה משמעותית, על רקע החלטה לפתוח בחקירה נגד אישיות ציבורית בכירה.

החומרים שהעביר גורם מסוים לפרקליטות קושרים את אותה אישיות לאירוע שעלה לכותרות בשנים האחרונות. בעבר, שמו של אותו אדם נקשר בתקשורת לאירוע, אולם עד כה לא נמצאו הוכחות להפללתו. במקרה הזה, הגורם העביר חומר מפליל, שלכאורה קושר אותו לפרשה. אירוע כזה, אם אכן יתממש, עשוי לטרוף מחדש את הקלפים הפוליטיים.