המקומות הקדושים אינם הפקר

אתרים קדושים ואירועים בעלי אופי דתי מוחרגים מחובת הפיקוח המוטלת על עסקים ואירועים מאורגנים. כדי למנוע את האסון הבא, חשוב לשנות זאת.

לצד הצער והכאב הנורא, הבכי והדמעות לנוכח האסון המחריד במירון שבו קיפחו את חייהם 45 בני אדם, עלתה באחת סוגיית האחריות לניהול המקומות הקדושים ותחולת החוק עליהם. הכתובת, יש לומר, הייתה חרותה על קירות המקומות הקדושים, דוגמת הכותל המערבי וקבר רשב"י במירון, זה עשרות שנים, ובאותיות אדומות זועקות.

האסון במירון מצטרף ל"ע לשורה של אסונות שנגרמו באירועים המוניים: בערד, באולמי ורסאי בירושלים, בקריסת גשר המכבייה בירקון וגשר התאורה בהר הרצל בירושלים. דמיהם של אחינו הקרבנות זועקים אלינו מן האדמה, ויש לקוות ולצפות כי הלקחים יופקו.

אכן, במישור המשפטי ניתן וראוי לעשות כבר היום כמה פעולות מיידיות, שאפשר שיצמצמו – אם לא ימנעו לחלוטין – את החשש מן האסון הבא.

הפעולה הראשונה עניינה בניהול המקומות הקדושים. על פי נתוני המרכז הארצי לפיתוח המקומות הקדושים מדי שנה מבקרים בהם כשבעה מיליון איש (!) האתרים השונים משמשים מקום עלייה לרגל, תפילה וכינוס של הציבור במשך כל ימות השנה, ובעיקר בחגים, בראשי חודשים ובימי הילולה. למרות זאת, עקב מחדלים שונים לא תמיד נאכפים בהם דיני התכנון והבנייה הקיימים.

למותר לציין שראוי וחייבים לגלות רגישות רבה להיותו של מקום קדוש, ולצורכי התפללים בו והעולים אליו לרגל. אך אסור שרגישות ראויה זו תבוא על חשבון בטיחותם וסיכון נפשם.

כשם שכולנו רוצים כי במקום קדוש תיאכפנה הוראות שעניינן השמירה על כבודו, כגון נורמות המחייבות לבוש והתנהגות מיוחדת במקום, כך עלינו לדרוש שיוקפד על מילוי הוראות הבטיחות בשטחו.

מקום קדוש או אירוע דתי (דוגמת הילולה, הלוויה, עלייה לרגל, הקפות שניות, שמחת בית השואבה, תפילה המונית וכיוצא בהם) אינם 'שטח מת', מעין 'אקס-טריטוריה' הפטורים מעולו של החוק.

לצד דיני התכנון והבנייה הקיימים, יש להרחיב את מסגרת ההוראות שבחוק רישוי עסקים, שנועד למנוע בין היתר סכנה לשלום הציבור, ולהחילם, בשינויים המחויבים, גם על מקום קדוש ואירועי דת המוניים.

אף על פי שברבים מן המקומות הקדושים מתנהלים אירועים המוניים לרוב, ולא אחת גם מתנהלת בשטחם פעילות עסקית ותיירותית ענפה, הם הוחרגו במפגיע מתחולת החוק ונפטרו מחובת רישיון.

החוק המרכזי השני שיש להחילו וביתר שאת על אירועי דת המוניים הוא חוק הבטיחות במקומות ציבוריים, שנועד להסדיר נושאים הנוגעים בשלום הציבור, בטיחותו ובריאותו בהתקהלויות במקומות הפתוחים לציבור. עד היום הוחרגו אירועי דת המוניים מתחולת החוק מכיוון שהוא מדבר ב"התקהלות מאורגנת של בני אדם, בין שהגישה אליה בתמורה ובין ללא תמורה".

לרשויות – דוגמת המשטרה – היה נוח להחריג אירועי דת מחוק זה בטענה שלא מדובר בהם בהתקהלות 'מאורגנת' אלא, כביכול, 'ספונטנית'.

נוכח המציאות, פרשנות זו היא בבחינת לעג לרש. לא אחת מלוות התקהלויות אלה – דוגמת 'הקפות שניות', עלייה לרגל למקומות הקדושים, 'שמחת בית השואבה', הילולות למיניהן, מעמדי 'הקבלת פני רבו ברגל' ו'סיום הדף היומי' – בהיערכות לוגיסטית רבת היקף הכוללת הקמת אוהלים, טריבונות ומתקנים שונים, סידורי הסעה של מאות אוטובוסים, וכיוצא בהם.

המכיר, ולו במעט, את המציאות והעובדות, יתקשה להאמין למראה עיניו. לא מדובר כלל ועיקר ב'התקהלות ספונטנית', אלא באירועים שניתן לצפות מראש – בהרבה מקרים חודשים מראש – כי ישתתפו בהם לפחות עשרות אם לא מאות אלפי איש. כך, למשל, ההילולות הגדולות על קברי הצדיקים, העלייה לרגל בחגים לרחבת הכותל המערבי ולחצרות האדמו"רים.

גם מועדי החתונות ההמוניות בקרב משפחות האדמו"רים של החסידויות הגדולות (גור, בעלז, ויז'ניץ) ידועים מראש, וניתן – ועל הרשויות המופקדות על שלום הציבור וביטחונו חלה חובה ראשונה במעלה – להיערך אליהם.

נושא סבוך מעט יותר הוא מסעי הלוויות המוניים של גדולי תורה. מטבע הדברים, בהרבה מקרים מועדם המדויק אינו ידוע וצפוי מראש. מועד ההתראה על קיומם ומיקומם קצר ביותר באופן יחסי ולרוב אינו עולה על כמה שעות. עם זאת, גם כאן הצפי להמוני מתקהלים – לעיתים עשרות ואפילו מאות אלפי איש – ידוע מראש לכל מי שבקי, ולו במעט, במעמדו של הנפטר בין חסידיו ותלמידיו.

לצד שני חוקים מרכזיים אלה, קיימת חקיקת משנה ענפה, הנחיות פנימיות ונהלים, שיש להם רלוונטיות גם לניהול המקומות הקדושים וההתקהלויות ההמוניות בהם. לנוכח חקיקה ענפה זו, שבה ומתעצמת התהייה בדבר הפער שבין המצע הנורמטיבי החל על אסדרת המקומות הקדושים והאירועים הדתיים למיניהם ולסוגיהם, הפיקוח והבקרה עליהם, לבין המציאות. כמו במקרים אחרים, גם באותם מקרים שבהן יש הוראות חוק שניתן להחילן, פער זה נובע בראש ובראשונה מהיעדר אכיפה (או, למצער, תת-אכיפה), ומהיכנעות לשיקולים ולחצים פסולים, פוליטיים בעיקרם.

למותר לציין שאין לזלזל חלילה במנהגים ובשימור מסורת עתיקת יומין, או באדם מאמין החפץ לשומרם ולקיימם, אך אסור שרצון כן ומבורך זה כשלעצמו יבוא על חשבון סיכון חיי אדם. מנהג הקבלת פני רבו ברגל לא צריך להיעשות באופן שסותר למצוות "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם" או למצוות "לא תשים דמים בביתך". התנהלות נכונה תדע לשמור על שני הערכים גם יחד.

במבט צופה פני עתיד, לצד שימוש בפרשנות מרחיבה של החוקים הקיימים, יש להרחיב עוד יותר את מוטת הכנפיים של הדין הקיים ולבחון את החלת חוק רישוי עסקים גם על מקומות קדושים ואירועים בעלי אופי דתי. במקביל, יש להגביר במידה משמעותית את האכיפה על מקומות ואירועים למען הגנה על שלום הציבור, חייו  וביטחונו, ומניעת אסונות ונזקים שניתן למונעם בקלות יחסית. בתי המשפט מצידם יוכלו לתרום תרומה משמעותית להקטנת הנזק בהחמרת הענישה ובהגדלת שיעור הפיצויים שמושתים על העבריינים והמעוולים בשטח זה.

הכותב הוא נשיא המרכז האקדמי 'שערי מדע ומשפט' ומומחה למשפט חוקתי

מקום קדוש או אירוע דתי אינם 'שטח מת', מעין 'אקס-טריטוריה', הפטורים מעולו של החוק