ישראל יוסקוביץ כ"א אלול התשפ"ה
  1. עז א־דין אל־חדאד, המחבל ששעות ספורות לפני טבח שבעה באוקטובר הופקד בידיו תיק החטופים, מונה לאחרונה לעמוד בראש הזרוע הצבאית של חמאס. ככל הידוע הוא הבכיר היחיד בעזה שהיה שותף ישיר לתכנון הטבח ועדיין נותר בחיים.

לפני כמה חודשים חוסלו שני בניו וחתנו; השבוע נוספו לרשימה גם חמיו וגיסו. הוא עצמו ניצל מספר פעמים מניסיונות חיסול. הסיבה לכך נובעת, כנראה, מהג'וב שקיבל: הישראלים שנמצאים בידיו משמשים עבורו מגינים אנושיים.

בערב חג השבועות ראיינתי את שורד השבי קית' סיגל. זאת הייתה שיחה מיוחדת ומרגשת שהתקיימה בביתו הנוכחי בקיבוץ גזית. במהלך הריאיון סיגל סיפר לי כי אל־חדאד שהה איתו בדירה חמש פעמים למשך כמה ימים. לשנינו היה ברור מה חיפש בקרבתו.

בימים האחרונים נראה שהטמיע את השיטה בתורת הלחימה: חלק מהחטופים הועברו לעיר עזה, והם מוחזקים דווקא במוקדי החיכוך. "גורלם", אמר ימים ספורים לפני חיסולו הדובר אבו־עוביידה, "יהיה זהה לגורל לוחמינו".

החשבון הציני והמפלצתי של חמאס פשוט להחריד: עשרים חטופים מספיקים כדי לנהל מו"מ על דמם. חלקם ימותו (ח"ו) במהלך הקרבות בתוך העיר; חלקם ישמשו קלף מיקוח לשחרור אסירים, להפסקת הלחימה ולמילוי דרישות נוספות.

מבחינתו, מה שאפשר להשיג עם עשרים חטופים אפשר להשיג גם עם עשרה; היתר נועדו להגן על מרצחי חמאס ולהרתיע את ישראל.

מה שהיה סוד גלוי במערכת הביטחון וידוע היטב לעיתונאים, ברור כיום גם לחמאס: ישראל יודעת היכן מוחזק כל חטוף וחטוף. היעדר הגישה אליהם איננה חוסר מידע, אלא סכנה ממשית לחייהם. בהתאם לכך, בתמרון הקרוב החלאות בעזה יעשו בהם שימוש פעיל.

אילו זה היה תלוי באל־חדאד לבדו, אפשר להעריך כי עסקת החטופים כבר הייתה יוצאת לפועל. מדובר אומנם במפלצת שאיננה נופלת במִפלציותה מחבריה, אבל אופיו נחשב פרגמטי יותר בכל הנוגע למשא ומתן.

כפי שנכתב כאן בעבר, אחרי חיסולם של האחים סנוואר, הפערים שנתגלעו בין חמאס חו"ל לחמאס עזה משקפים את מציאות חייהם: בזמן שההנהגה המדינית יושבת במלונות פאר בדוחה, בכירי הזרוע הצבאית מתבצרים במנהרות חנוקות ברצועה.

בריאיון עם סיגל הוא סיפר על הבכי שתקף מפעם לפעם את אחד משומריו. לא מרחמנות על השבוי הישראלי, אלא על עצמו. "הוא חיכה שזה יסתיים", אמר לי. אלי שרעבי וחטופים אחרים סיפרו דברים דומים.

זאת הייתה תמונת המצב המודיעינית שפתחה את השבוע הנוכחי. בישראל הבחינו במחלוקת הניטשת כבר תקופה בהנהגת התנועה, שבימים האחרונים הלכה והחריפה.

אני לא יודע לומר בוודאות, אבל משיחות שקיימתי עם בכירים ישראלים עושה רושם שהמתווה "המפתיע" ששלף בראשית השבוע הנשיא טראמפ תוכנן להבין מי נגד, מי בעד.

במילים אחרות: הוא נועד לסמן בוודאות את הגורמים הפרובלמטיים בתנועה, עושי הצרות, שגוררים רגליים ומעכבים כל הצעה לעסקה.

ואכן, בשעות שלאחר פרסום ההצעה החדשה התברר באופן מוחלט שבלעדי הנהגת חמאס, היושבת בקטאר, המלחמה הייתה יכולה להסתיים והחטופים היו יכולים כבר להיות בבית.

המהלך התנהל באופן הבא: טראמפ הציג מתווה חדש וגמיש, ויטקוף העביר אותו לישראלי בשם גרשון בסקין שבעבר היה מעורב בשחרור גלעד שליט, והוא העביר אותו לבכיר חמאס ראזי חמד.

לעיתונאים נאמר שהנשיא העלה את היוזמה החדשה במשחק גולף שקיים עם השליח סטיב ויטקוף. אנחנו יודעים לספר כי הדברים התנהלו קצת אחרת: השר דרמר הוא שהגיש את פרטי ההצעה לאנשי הנשיא.

כך או כך, ישראל מיהרה להביע תמיכה, וכולם המתינו בדריכות לתשובת חמאס. לא לתשובתו הרשמית, אלא למידע על תוכן הדיונים הפנימיים שהוא מקיים, במטרה להבין באופן סופי וברור מי בהנהגת הארגון מחבל במאמצי התיווך.

הפרק הבא עדיין בעבודה. כאשר יתבהרו תוצאות תקיפת בית הנופש של ראש הלשכה המדינית, ח'ליל אל־חיה, השוכן בפרבר יוקרתי בדוחה, נדע טוב יותר היכן אנחנו עומדים.

אם יתברר שהסיכול הצליח, ההיגיון אומר שאחרי משחקי 'ברוגז' בני שבועות ספורים, נראה הרבה יותר גמישות בשיחות. שכן היחיד במקבלי ההחלטות שנותר בחיים הוא עז א־דין אל־חדאד. והוא, כאמור, נכון יותר לומר 'כן' לעסקה.

אם הסיכול נכשל, המשמעות הופכת להיות מורכבת יותר: יעדי התקיפה יישארו בני הסמכא, ינתקו מגע, ירדו למחתרת וסביר להניח שימלטו לטורקיה.

מנגד, וזה צידה השני של המורכבות, קיימת גם היתכנות שלאורך הזמן הנ"ל יפנימו את מצבם וייתכן שמה שלא התירו לחדאד ופקודיו יתירו לעצמם: קבלת חסינות תמורת עסקה והסכמה לפירוז הרצועה.

 

  1. צריך להיות אידיוט גמור כדי לחשוב שפעולת חיל האוויר נעשתה בלי לעדכן קודם לכן את האמריקאים.

ההודעות "הנזעמות" שהוציא הנשיא טראמפ הן חלק ממשחק מתוכנן. בלי קשר, כמובן, לעובדה שהאינטונציה שונה אצלו בהתאם להצלחת המבצע או כישלונו. כשנדע באופן ברור מה עלה בגורל החלאות בדוחה, נוכל לנתח ברטרוספקטיבה אם ידע או לא ידע על כישלון המבצע, או הצלחתו.

לאמריקאים חשוב לשמר את היחסים עם קטאר, כמו שלמוסד עדיין קיימים אינטרסים במדינת האי הקטנה והעשירה הזאת. כפי שהמוסד נעדר מהשתתפות בפעולה וביקש שלא להשתתף בה (ולכן את עבודת המודיעין ביצע השב"כ), כך גם הממשל בוושינגטון: תומך מאחור, מסייע במה שניתן, אבל מרחיק עצמו מהאירוע.

לעומת זאת, ישראל רואה בפעולה הזאת הישג חשוב כשלעצמו; בין אם חוסלו היעדים ובין אם לאו.

והנה הסיבה כפי שהסביר לי בכיר המעורה בפרטים: "קטאר", אמר, "היא מדינת טרור. ההשקפה האידאולוגית של ההנהגה בדוחה זהה להשקפת חמאס. שניהם מתבססים על תורת 'האחים המוסלמים'.

"אאל ת'אני (אמיר קטאר, י"י)", הוסיף, "מימן לחמאס כל נרצח ונרצח ישראלי; הודות לתמיכה הפיננסית שהעביר לארגון אירע טבח שבעה באוקטובר.

"במשך שנתיים הקטארים אוחזים אותנו בגרון. משחקים את משחק 'המתווך ההוגן' בזמן שאזרחים שלנו נאנקים במנהרות.

"הקטארים מתעללים במשפחות החטופים", המשיך. "הם נפגשים איתן, משדרים להן אמפתיה מזויפת, אבל לא באמת מפעילים לחץ אמיתי על חמאס.

"בהחלטה שלנו לפעול שברנו את הקיפאון. כל אותם שחקנים שהוליכו אותנו שולל יצאו מהמחבוא. תקיפת חיל האוויר בשטחה הריבוני של קטאר, היא בעצם הכרזה רשמית על היותה, בעינינו, מדינת אויב. זאת לא הייתה פעולה עלומה של המוסד, אלא של חיל האוויר.

"ההודעה הרשמית של ישראל, באמצעות דוברות רה"מ ודובר צה"ל, היא חלק בלתי נפרד מהמבצע עצמו", סיכם. "המטרה, לפחות בחלקה, הושגה בהצלחה.

"נגמרו הימים שטרוריסטים מחויטים מסתובבים באין מפריע ומרגישים חסינים. הצורך שלהם לחיות במנוסה יתברר מהר מאוד בחדר המשא ומתן. אין להם יותר יכולת לקבל אבטחה ולהמשיך לחיות במלונות פאר. הם יודעים שבכל רגע נתון מטוסינו יכולים להגיע ולפגוע בהם".

נכון לכתיבת השורות אין עדיין אימות שיעדי החיסול שהו במתחם שהותקף. חלק מהגורמים המתדרכים אינם אופטימיים, בלשון המעטה.

אם חלילה יתברר שאלו הם פני הדברים, אפשר להניח שנתניהו יתחיל יותר להקשיב לאזהרות הצבא. שכן, על הפעולה פיקד אומנם צה"ל, אבל הרמטכ"ל זמיר הסתייג ממנה בדיונים שקדמו להחלטת הביצוע.

ובשולי הדברים:

ראש מפקדת שבויים ונעדרים בצה"ל האלוף ניצן אלון לא השתתף בדיונים המצומצמים שקדמו לפעולה. גורם מדיני מסביר כי הסיבה לכך זהה לסיבת היעדרותו של ראש המוסד: שניהם פעילים מול הקטארים, והשאיפה היא להרחיק אותם ככל שניתן כדי לשמור על ערוץ ישיר עם ההנהגה בדוחה.

 

  1. י', אברך ירושלמי, לא היה אמור להיות בבוקר יום שני בצומת רמות. גלגלה ההשגחה זכות על ידו, והוא נקלע למקום בזמן ששני המחבלים פתחו באש לעבר מאות אזרחים שהמתינו בתחנת האוטובוס שבה עמד.

קצת יותר מיממה אחרי שוחחתי איתו. כבר אמלא את בקשתו ואתייחס למסר שבשלו ביקש להתראיין, אבל קודם לכן תיאורו המטלטל להתרחשויות הטרגיות שיכלו, כך מתברר, להסתיים באסון הרבה יותר גדול, אילו הוא ושני חרדים נוספים לא היו מגלים תושייה.

"יצאתי מהבית בשעה רגילה ועליתי על האוטובוס שהוריד אותי בתחנה שאני לא רגיל לעבור בה", סיפר. "שניות אחרי זה התחילו להישמע יריות מקדמת התחנה".

י' אומר שבאינסטינקט הראשון רצה לברוח, כמו יתר ההמונים שנסו על נפשם. אבל אז הסתובב לאחור והבחין בבחור צעיר, חרדי גם הוא, חותר למגע ומנהל קרב עם שני המרצחים. י' החליט להצטרף אליו. "שלפתי את הנשק, תפסתי פינה מאחורי האוטובוס, והתחלתי להשיב אש".

בשלב הזה, המחבלים חדלים מלירות לכיוון ההמון שנמלט מתחנת האוטובוס ומכוונים את הירי לעבר י' והחרדי הנוסף שניהלו עימם קרב פנים אל פנים.

השניים כרעו מתחת לבטונדה הממוקמת כאמצעי מיגון בתחנה, כשרק קנה האקדח מציץ ממנה. י' משבח את שותפו לקרב, שעד לבואו ניהל לבדו את האירוע. "הוא פעל באומץ בלתי רגיל, בסיטואציה מטורפת של אחד מול שניים; הוא עם אקדח, הם עם נשק אוטומטי.

"כשאני הצטרפתי זה נתן לו חיזוק משמעותי והם התחילו לסגת. פעלנו כפי שהדריכו אותנו: ירי מתוך מחסה ולא ירי בלי הבחנה. היו לנו מעט כדורים ולכן הקפדנו לכוון, להחזיק, להסתכל בין כוונות ובסייעתא דשמיא כל כדור הגיע למטרה. כל הזמן הזה שמרנו על קשר עין איתם מתוך הבנה שזה או אנחנו או הם".

הסיטואציה, אומר י' בכנות, הייתה מפחידה. המשוואה הייתה פשוטה: "אנחנו היינו עם אקדח, הם אחזו ברובה אוטומט; הם היו מאומנים, אנחנו היינו חסרי הכשרה מקצועית. בסך הכל יריתי לפני כן חמישים כדור במטווח".

דקה וחצי לתחילת הקרב, שני החרדים מצליחים להפיל את המרצחים על הגשר, פצועים. "הסכנה פחתה, אבל הם היו עדיין במצב שסיכן אותנו", הוא אומר. "זה גם היה הרגע שלשנינו נגמרה התחמושת. בחסדי שמיים בדיוק אז הגיע חייל חרדי מחטיבת חשמונאים עם נשק גדול ונטרל אותם באופן סופי".

תתאר לי, ביקשתי, את התחושה שחווית כשנגמרה לך התחמושת. נתקפת חרדה? "כן", השיב. "היו לי רק עשרה כדורים וכשהצלחנו להפיל אותם קלטתי שאין לי יותר כדורים".

 

  1. לפני כשנה החליט לעשות מעשה. "האיומים מבית", אמר לי, "הכניסו אותי למחשבות מטרידות. הייתי יושב בכולל ומריץ בראש תסריטים מה יכול לקרות אם פתאום נכנס לכאן מחבל. מאיזה דלת הוא ייכנס? מה אני עושה דבר ראשון? אלו מחשבות שחולפות אצל כל ירושלמי במשך היום.

"הוצאתי רישיון בזכות 'רפורמת בן גביר' מתוך הבנה שאנחנו חיים עם אויב מסית והסיטואציה הזאת יכולה לפגוש אותך בכל מקום". אותך, הוא מבהיר, הכוונה אומנם לכל אזרח ישראלי, אבל בעיקר לחרדים כמותו שיושבים בבית המדרש חסרי הגנה.

"מאז", הוא מספר, "הנשק לא עוזב אותי. אני הולך איתו לכל מקום, כולל בשבתות. זה פשוט חלק בלתי נפרד ממני. אני יושב שמונה שעות בכולל, מתנדנד מול השולחן ערוך, והוא מתחכך יחד איתי בספסל. אין לי ברירה. אני יודע שהוא יכול להציל נפשות רבות מעם ישראל".

י' ביקש לקיים את הריאיון הזה מתוך תחושת שליחות. הוא מבקש ומפציר בכל חרדי שיכול לשאת נשק להגיש בקשה ולהוציא רישיון. לצד הרפורמה, הוא מדגיש, צריך גם לעבור הכשרה.

"לפני כמה חודשים הגיע אלינו מטעם המנהל הקהילתי מומחה שנתן לנו הדרכה שעשתה לי סוויץ' בראש. אזרח שמקבל נשק חושב שכשיש פיגוע הוא צריך להסתער קדימה ולהרוג את המחבל. אבל המדריך, אדם מנוסה שמאמן יחידות קרביות, נתן לנו את ההבנה החשובה שאנחנו קודם כל בנחיתות מול המחבל: הוא מאומן ויש לו נשק מתקדם יותר, ואתה בסך הכל עם אקדח ועשרה כדורים במחסנית.

"לכן, ההתנהלות צריכה להיות נבונה. אתה צריך לתפוס מחסה תוך כדי זה שאתה בקשר עין עם המחבל, מבודד אותו ומבין שאתה לא סתם יורה. אלו דברים שפעלנו לפיהם. מתוך שיקול דעת. אני חושב שההדרכה הזאת סייעה לי רבות".

י' מספר כי בשניות הראשונות נסחף עם ההמון ופתח במנוסה. אחרי מספר צעדים החליט להסתובב לאחור ולחתור למגע. "אמרתי לעצמי שיש כאן אנשים שלא יצליחו לברוח מהר כמוני וחלילה עלולים להיפגע. הבנתי שאני צריך להציל אותם.

"בתחנה", תיאר, "היו מאות אנשים. כל מספר הנפגעים, שישה הרוגים ומעל עשרה פצועים, זה סדר גודל של פחות או יותר חמש עשרהעשרים שניות של ירי".

המסר ברור: אם לא היו שם, עוד כמה שניות זה עוד כמה נפגעים ל"ע. לכן, מי שיכול ומרגיש מסוגל צריך לעשות שאלת רב ולבחון אפשרות להוציא רישיון לשאת נשק. כמובן, מזכיר שוב י', הוא צריך לעבור גם הכשרה. אחרת הוא יזניח את הנשק ויאפסן אותו בכספת בבית.