שמעון ברייטקופף
ה' חשון התשפ"ג
מקווה-בייס
…
המשמרת של 7:05
המבינים הגדולים יודעים שאם רוצים לחוות באמת את מערכת הבחירות, להריח את האמוציות, למשש את המתח ולהקשיב לדופק, המקום היחיד שאפשר לקבל את זה ישר למוח – הוא לא אולפני התקשורת ולא מהדורות הרדיו שלא נגמרות – אלא דווקא בבית הכנסת.
דווקא בתפר הקטן שבין 'עלינו לשבח' לקדיש יתום שנאמר מייד אחרי מעריב, בעיקר בשעות של אחרי חצות בכל שטיבל הקרוב למקום מגוריכם.
מעל כל הדיונים מרחפת שאלת הקיום, יסוד היסודות וסיבת הסיבות – "נו, מה אתה אומר, יהיה 61?" זו הכותרת הראשית. מתחתיה, חדשות וספינים עד אין קץ.
וברור שתמיד יש את הכוכב המרכזי.
הוא נשען על סטנדר ישן בידיים משוכלות על כרס עבה, בקצה השפתיים חיוך חכם שאין לו סוף, זמן, ברוך השם ובלי עין הרע אף פעם לא היה חסר, סיגריות מרלברו לייט מבצבצות מהכיס, וגפרור שהופך אט-אט לקיסם שיניים ואוזניים במקביל, וחכמה, אוהו כמה חכמה.
בין שניים לשלושה מהלכים הוא צריך בשביל להוכיח לך שאסור להצביע למפלגה חרדית. לא צריך להצביע בכלל, אבל לחרדים? חס-ושולעם. אין חילול השם גדול מזה.
יש לא מעט שמתפתים להתווכח איתו, וכך בית הכנסת הופך למרקחה.
הוא יודע להוציא אנשים מדעתם. אנשים מאבדים אצלו עשתון אחרי עשתון עד לאובדן חושים טוטלי. לעיתים, ובמו עיניי ראיתי, רק מפאת כבוד בית הכנסת ותלמידי החכמים שבהיכל, איש לא הרים יד באחיו רח"ל.
יש לו רשימת טענות סדורה: גולדקנופף ש"עושה לנו ביזי ביזיונות", הקמפיין עובד עקום ולא מבין מה זה הצבע הירוק הזה, גפני מצטלם עם שמאלנים ומשפחת פרוש בכלל הגיעה לו כבר עד פה.
אני רוצה לגלות לכם סוד גדול, אולי תתקשו להאמין, אבל זו אמת לאמיתה.
היהודי הזה, היום היחיד שהוא קם לפני חצות היום, זה יום הבחירות. הוא ב-07:05 כבר בקלפי משלשל בשמחה ובחדווה את האות ג'.
הקבוצה הזו, החכמולוגים והמייבינים, הם אלו שרצים להצביע ראשונים. עד שמונה בבוקר הם כולם אחרי הצבעה יחד עם נשותיהם.
אחרי חודשים שהם נאמו מעל כל במה אפשרית, על מדרגות המקווה, בתחנת אוטובוס, במכירה השכונתית ובבית הכנסת אחרי התפילה, ברגע האמת, ביום שני בערב, הם הפכו את הבית בזעם כדי למצוא את תעודת הזהות – כדי שזו תהיה מוכנה להתייצבות של שבע בבוקר.
מכאן אני שולח טיפ לקמפיינרים. עזבו אותם. הם הבאנקר שלכם. הם הלחם והחמאה של 'יהדות התורה'. תמיד תהיתם איך נראה ה'בייס' שכולם מדברים אליו, אז הנה. ככה הוא נראה וככה הוא נשמע. זהו ה'מקווה בייס'.
אגב, ביום הבחירות, הוא יופיע לשחרית של עשר, ויאמר בביטחון נורא שהוא לא מבין את כל המשוגעים שהולכים להצביע. "לא שמעתם עכשיו את אייכלר ברדיו, לו אתם הולכים להצביע? שתהיו בריאים".
…
האחיין בכלא – ומקלב ישן
אחרי משמרת הבוקר יש עוד כמה שכבות במעטפת הבייס.
בשעה 2 בצהריים מגיעים אלו שבאמת כואב להם על חברי הכנסת שלא פתחו את מירון בקורונה, ואפשרו את שרירות ליבם של הרשויות שמנעו חלוקת שוקו ולחמנייה בכותל המערבי בליל שבועות כנהוג מקדמת דנא.
אבל מה ששבר אותם היה פורים לפני שנתיים. כשאלפים צעדו מהערים החרדיות לירושלים אחרי שחברי הכנסת לא סידרו שהאוטובוסים יעבדו כמו שצריך.
"לא רוצה לפגוע בזכר השואה, כן, אבל זה הזכיר מראות מתקופות אחרות", הוא נזכר בזעם. "כבר אז אמרתי לאשתי: יתהפך העולם, אני להם לא מצביע יותר. אבל אתה יודע, אין לנו אלטרנטיבה, מי יעזור לנו, לפיד, גנץ? נו שוין".
במשמרת האחרונה של 9:40, עשרים דקות לפני סגירת הקלפיות, תמצאו את זה שנפגע אישית. "זה לא האוטובוסים הפעם", הוא מסביר, "זה לא סיפורים. בדידי הווה עובדא.
"אחיין שלי, כן, בחור יקר שביקרים, הפך לעריק. לא תאמין איך עצרו אותו. תאמין לי, ראיתי סרטונים. מחבלים לא עוצרים ככה. אבל זה עוד כלום. עוד באותו ערב התקשרתי למקלב שינסה לעשות משהו, וכל זה בזמן שהבחור העדין הזה נזרק לכלא צבאי, שאין בו לא תנאים נורמליים, ולא מצעים נורמליים. כלום, ממש התייחסו אליו כמו מחבל.
"אבל זה רק ההתחלה.
"עדכנתי את מקלב, והוא, כלום. מילא זה שלא שחרר אותו ניחא, אבל באמת שלא מבין איך הוא לא נסע לשם להביא לו איזה מזיינעס חם, איזה ארוחה חמה. הבחור חוטף פשפשים בתא, ומקלב? הוא ישן. אתה מבין? זה נציג ציבור?
זה שבר אותי".
האחיין במעצר – ומקלב ישן. כאילו העולם הפקר. ואז, אחרי שהוא יסדיר את נשימתו, הוא יסביר לכם שהוא נותן להם עוד צ'אנס אחרון.
האחרונים שחושבים שהח"כים צריכים לעשות להם את הניקיונות של ערב פסח בבית, מגיעים להצביע אחרונים. הם יוציאו את הנשמה למטות השכונתיים, אבל הם לא חולמים לא להצביע. הם שמחים קצת להציק ולהרגיז. שוין. מגיע להם.
כך אחרת, ב-9:40 או ב-8:30 בערב, תמצאו את כולם בקלפי בכל מקרה. מקטרים, שוצפים, אבל מצביעים ובגדול.
הבעיה הגדולה שלנו באמת היא עם ציבור האדישים. אלו שגפני לא מעורר בהם כלום. אלו שמביטים בשעשוע אנתרופולוגי בראיונות של גולדקנופף. אלו שכל הסיפור הזה כבר לא נוגע בהם. הם מביטים עליו מבחוץ. הם לא נגד גדולי ישראל, הם פשוט במקום אחר.
לפי המספרים, יש ציבור לא-קטן שהפך אדיש למפלגות החרדיות, ואין ספק כי הם האתגר הגדול שלנו.
הציבור הזה כבר מערכת בחירות רביעית או חמישית מצביע לליכוד או למפלגות אחרות או שהוא פשוט לא מצביע. הוא חבוש בכובע וכיפה שחורה, אבל הוא כבר לא איתנו. או כמו שאומרים המלמדים בחיידרים: הוא לא בפרשה.
…
ימים לר"מים
המחשבה הזה טרדה את מנוחתי לאורך השבוע הזה, עד שזימן לי הקב"ה – ממש כמו החגב המפורסם של ר' חיים – הסבר לסוגיה שקם ונהיה לנגד עיניי.
באחד מימי השבוע פקדתי בר מצווה של חבר קרוב.
אני לא איש של אירועים, ובר-מצוות – אירוע ג'לטיני שאין לו התחלה וסוף, הוא מהסוג שפחות אהוב עלי. אבל כשמדובר במעגל קרוב, אני מתייצב.
באחד מהרגעים הסתמיים ביותר בבר-מצווה כשהיה נראה שכלום כבר לא יתפתח לשום מקום, פרצה לאולם דבוקת נערים צעירה שפיזזה בשירת "ימים על ימי מלך" סביב אברך בעל פנים מאושרות.
זה היה קצת מכמיר לב.
לראות 15 נערים נלהבים, בגיל ההתבגרות עם מכנסי 'ברוגז' שמלמדים שהם בתקופת הגדילה וכנראה עם כאבי רגליים שמקשים עליהם לרקוד במקצב מסודר, רוקדים בתנועות לא ברורות סביב האברך המחויך 'לאורו ניסע ונלך'.
אני מקווה שאצליח להסביר את עצמי, אבל היה בתמונה הזו משהו שתמצת את כל ההוויה החרדית. הנערים הצעירים שבטוחים שיצעדו לאורו של הרב'ה המסור ושהריקוד הזה הוא סוג של מעמד הר סיני קטן.
במיוחד הבחור הנמרץ שעמד במרכז המעגל וסימן לכל החבורה לשיר את השיר באיטיות ל-א-ו-ר-ו, ל-א-ו-ר-ו, ל-א-ו-ר-ו… האברך שכל כך שמח בשירה וראה בה איזה סוג של פסגת קריירה אישית, ובעיקר אלה שהסתכלו על הסצנה מהצד וקצת גיחכו, אבל ראית על כמה מהם שהם אולי קצת צוחקים אבל למעשה הם גם קצת מקנאים.
נערים או לא נערים, היהודי ההוא מקבל 'ימים' והם יושבים לבד מסביב לשולחן.
מה אומר ומה אדבר, על זה נאמר: זר לא יבין זאת.
אם איזה דוד חילוני היה נקלע למקום, הוא היה מייגע את מוחו שבועות כדי להבין את האירוע, ללא הצלחה.
איזה מין עונג מוזר הוא שחבורת ילדים שתקופת המעבר עושה שמות לעור הפנים שלהם, מפזזת סביבך בשיר כה לעוס לעיני-כל באירוע ציבורי?
כיצד מגדירים בכלל את האירוע הזה, מה הוא גורם, למי הוא גורם, ואיך הוא גורם את מה שהוא גורם. הרי צריך להיוולד במגזר שבעה דורות כדי להבין את העומק הנשגב שבדבר הזה.
אלא שהעניין הזה חידד אצלי את סוגיית השייכות.
להיות בן הציבור החרדי משמעותו, מעבר לשמירת תורה ומצוות, היא להיות חלק מעולם כה ייחודי ועשיר, מלא בדקי דקויות של תפיסות, רגשות, התנהגויות, אמונות ודעות.
להצביע למפלגת הבית זה בדיוק חלק מהעניין. אנחנו יכולים להתעצבן, לבקר, לשאול ולדרוש כך או אחרת, אבל בדיוק כפי שלא תנסו להסביר באמת למישהו מה גורמת שירת 'ימים' של זאטוטים בכובעים וחליפות לאברך צורב צעיר, כך קשה מאוד להסביר מדוע הצבעה למפלגה חרדית היא חלק מהקיום שלנו כחרדים.
לאדישים האלה אנחנו אומרים, בסוף אתה חלק מאיתנו. רק אתה תבין את המושג 'שים הרבה בשר' במחסן שמוכר צ'ולנט בליל שישי, ואתה פותח את הפה כשיורד גשם בחודש אייר, מגחך קצת על הרב'ה שנהנה מה'ימים' ומתרגש מהבן שלך שרוקד עבורו. אתה חלק מהחבילה.
אין לנו אופציה אחרת. זה אנחנו. לפעמים צריך להצביע בלי להבין עד הסוף. זה חלק מהחבילה. [
