הנעה לפעולה

מחאה אפקטיבית למיטיבי לכת

1.

בשאלת הזהות 'מיהו חרדי?' יש מקום לדיון חשוב על כשרות הטלפון הנייד, כשרות בכלל ואפילו צבע החולצה (אי אפשר לזלזל בסממנים חיצוניים). כמובן יש את האל"ף בי"ת: היחס לתורה ולומדיה. מי שרוקד בהתלהבות בהקפות בשמחת תורה בגלל התורה שלמד ומי שרוקד בהתלהבות בהקפות בשמחת תורה בגלל השתתפותו בשמחה הגדולה של אחיו עמלי התורה – שניהם מאותו מגזר; רוקדים יד ביד.

שמחת תורה הוא דוגמה אחת בשנה. יש לכך ביטוי בכל כך הרבה דוגמאות לאורך השנה. אישית, קשה לי לדמיין אדם חרדי שברשימת כספי המעשר שלו אין הוראת קבע לכולל, לא משנה מה הסכום. הפרשה קבועה מתוך ההכנסות שלך, האומרת, בעיקר לך: אני שייך לבית המדרש. אם מישהו מוצא את עצמו במשבר זהות מגזרי, שינסה את הפתרון הקל הזה. הוא עולה פחות מתשלום לטיפול בקליניקה. בכל מאודך – בכל ממונך.

ישנה הגדרה אחת עתיקה, ברורה וחד משמעית, מי לא נקרא חרדי: "המרים יד על חברו". כל ילד בגן יודע את ההמשך. זה לא 'מדרש נעלם' שהגננת בחרה להכניס לנו לראש, זאת הלכה למעשה. נדירים מאמרי חז"ל שגם אם נזכיר אותם כבדרך אגב בעיתון, כל קורא נזכר מייד מאיזה פסוק חז"ל לומדים את ההלכה הזאת. הגמרא מחמירה עוד יותר וקובעת שגם מי שרק מניף את ידו באיום על חברו "אף על פי שלא הכהו", כבר זוכה בתואר הנורא 'רשע'.

מדוע זה כך? איך ייתכן שמחשבה רעה מצטרפת כאן למעשה? מוזמנים להפליא את תשובותיכם במייל המתנוסס כאן למעלה. דבר אחד ברור: אין פלפול למדני שישנה חלילה את הקביעה הזאת. אלימות וחרדיות לא יכולים לדור בכפיפה אחת.

הרבי מבעלזא שליט"א מתרגם למרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל את נאום מרן הרב שך זצ"ל

2.

כילד צפיתי עשרות פעמים בתיעודים השונים של נאומי מרן הרב שך זצ"ל. חוץ משתיים–שלוש קלטות לצפייה של הרב אורי זוהר, הם הדבר היחיד שהכרנו. קשה היה להבין את כל תוכן הדברים, גם בגלל שמרן זצ"ל תיבל את דבריו באידיש (אני זוכר את האדמו"ר מבעלזא שליט"א לוחש תרגום לאוזנו של מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל), וגם בגלל שהעברית עצמה שבה השתמש הרב שך הייתה קשה – ודאי לילדים. אבל זה היה מרתק. יש רגש מתפרץ בנאומי הרב שך זצ"ל, שגם אם אתה מבין מילה אחת בלבד ('שפנים'), אתה מבין הכל.

והיו משפטים שלמים שכל ילד הבין: "לא באלימות. חלילה חלילה! לא לאלימות. לא לאלימות! אם יש אלימות מותר למסור למשטרה אפילו. לא בשביל שיכלאו אותו. בשביל לאיים עליו. אנחנו צריכים ללכת כמו בני תורה. לא באלימות".

אלו לא תובנות מתפתחות עם הגיל: ברור גם למי שצופה בזה כילד שאם מנהיג הדור בוחר להזהיר מפני אלימות, זה אומר שיש פיתוי לפעול בדרך הזאת. זה אומר שישנה מציאות מקוממת שעלולה לגרום לבן אנוש – דווקא בן אנוש אידיאלוגי – להסביר עם הידיים מה כואב לו. אבל אסור לנו. אסור עד כדי "למסור למשטרה אפילו".

איסור אלימות הוא לא חלק ממשוואה של 'חומרת העבירות'. קשה לי עם סרגלי הסברה שלפיהם אלימות חמורה יותר מאכילת טרפות או מביטול תורה, ו"אם כבר אלימות – עדיף שילכו לצבא". כדי להסביר מה חמור באלימות לא צריך דמגוגיה. כל מצווה היא עולם מלא, וכל עבירה היא פגיעה ברצון השם. אנחנו לא נמנעים מאלימות כי אם כן כבר 'מותר לך' עבירה אחרת, אלא כי אלימות היא אלימות. לא כמו, לא דומה. "לא באלימות. חלילה חלילה!"

מותר לכאוב, חובה להרגיש, ובוודאי שמותר ואף נחוץ למחות כשנעשה עוול. אין השקפה המבקשת מאיתנו להיות חסרי רגש. להפך. הפיתוי לפעול באלימות הוא אשליה שלפיה מי שפועל באלימות, סוף־סוף באמת פועל. מי שלא, לא פועל בכלל.

בישיבת 'מאור התלמוד' ברחובות התמודדו עם הרגש הזה בשפת בית מדרש. כשתלמידי הישיבה התבשרו על מעצרו המרתיח של חברם האברך הרב אברהם בן דיין, הוכרז בישיבה "מעמד אדיר של קידוש השם וקבלת עול מלכות שמיים ועול תורה, להתעצם בעמלה של תורה והתמסרות אליה בכל ליבנו בסדר שקידת התורה".

התעצמות בעמלה של תורה היא אתגר הרבה יותר גדול מלחסום את צומת ביל"ו. אבל אין מחאה אפקטיבית בלי התעצמות בעמלה של תורה.

3.

ועדיין, מודל 'מאור התלמוד' הוא תוכנית עבודה למיטיבי לכת. מה יעשה מי שכואב לו ולא מצליח לפעול בתוך בית המדרש? אני מתנצל. אין לי תשובה (אתם מוזמנים לשלוח מייל נוסף לכתובת הנ"ל). אבל הנה הדלפה חשובה: אנחנו באירוע מחושב, מתוכנן עם ירידה לפרטים הכי קטנים. המראות הקשים השבוע מבני ברק הם לא רק התגשמות החלומות של חורשי רעתנו, אלא התגשמות הפעולות שלהם. טובי המוחות כבר שנים מנסים להפוך את בני ברק למאה שערים. זה התחיל בצעדה המונית לתוך בני ברק בשיאן של מחאות הרפורמה. כן, באותם ימים שהאנרכיסטים עסקו ביד אחת לפרק את הצבא ולהוביל לסירוב פקודה המוני, הם עסקו ביד השנייה בתהלוכות גיוס הזויות ברחובות בני ברק.

"המטרה של ההפגנה הזאת היא להגיד להנהגה החרדית: עד כאן", דיווחה אז מהשטח עיתונאית תאגיד השידור הציבורי דנה ירקצי. "החלו לחלק פה למפגינים קסדות. שאלנו אותם: למה אתם צריכים את זה? והם עונים לנו במילים הללו: אנחנו הולכים להיכנס אל הדאחייה". עיתונאית תאגיד השידור המתפרנסת מכספנו לא שיקרה בדיווח הזה. היא הסבירה את מטרת המחאה. להפוך את בני ברק לדאחייה. איך זה הסתיים? כולנו זוכרים. מאות מתושבי העיר קיבלו את הפרובוקטורים בכיבוד ושתייה ויהודי מסורתי פרץ בבכי למשמע ניגון "שלום עליכם".

אבל התוכנית לא נגוזה. משבר חוק הגיוס המתמשך הוציא אותה מתוך הנפטלין.

כשהתלבטנו השבוע כיצד נכון לגנות אלימות בלי לתת רוח גבית לאלימות המשטרה כלפי חרדים (שאלה כבדת משקל!), האסטרטגים משמאל חיככו ידיהם בהנאה ובסיפוק. האלימות אצלנו היא הקבלה הטובה ביותר שהם יכולים להציג בפני קרנות זרות עתירות ממון הפועלות לשינוי החברה החרדית.

אתה רוצה לפעול ולכן שוקל להפגין? שים לב שבבחירה באלימות – או אפילו רק בהתלהבות ממנה – אתה לא מנהל מאבק נגד חורשי רעתנו; אתה פשוט עובד אצלם.