יוסי אליטוב
י"ג תשרי התשפ"ב
מילים יכולות להחיות: כך נוכל ללמוד מהלולב והסוכה, פרק ב'דיבור יוצר' שבכוחו לבזוק אור ולהעניק חיים על כל סביבתנו • הרהורים לחג הסוכות
א.
שנה שלמה המתנו לרגע הזה. שנה מלאת אתגרים וסערות חלפה עלינו. האקלים הרוחני שסביבנו התחמם, רוחות סער וסופה געשו מסביב. כל מה שרצינו היה להיכנס לאיזה מקלט אלוקי, איזו סוכה שנוכל להצטופף בה ולחוש מוגנים, חשים את קרבת האלוקים המנהיג את העולם.
והנה זה בא לקראתנו לשלום. ברוכים הבאים לחג הסוכות תשפ"ב.
הדבר שכולנו זקוקים לו השנה יותר מכל, זו סוכה קטנה. להיכנס בין הדפנות, להרגיש סוף כל סוף את אור היקרות השמימי עוטף אותנו. 'כי יצפנני בסוכו', להסתתר מעט מאסונות הטבע ששורפים ומטביעים את העולם מניו יורק ועד הרי ירושלים. להתגונן בתוך ענני הכבוד ולהתרומם על ידי האורות ששורים בסוכה.
רגע לפני שחוצים את מפתן הסוכה, מרגש להיזכר באמירה מופלאה שמעניקה פרספקטיבה אחרת לגמרי לכל המאורע שבו אנו נמצאים. מי שאמר את הווארט הזה, הרבי הקדוש רבי לוי יצחק מברדיטשוב זי"ע, ממש לא התכוון לתפארת המליצה. הוא, הסנגור הגדול, שבחודש האחרון עמד שם בשמים והתמקח עם הקטגורים, התנצח והתחנן, משך להם עבירות מכף המאזניים ומצא נקודת זכות בכל סיטואציית חיים יהודית, מתייצב בפתח הסוכה במלוא הדרו ובפיו שאלה הטורדת את מנוחתו ולא מאפשרת לו לצעוד פנימה:
אחד המדרשים הכי מצוטטים בהקשר של חג הסוכות, מתמקד בפסוק של נטילת ארבעת המינים. "ולקחתם לכם ביום הראשון". שואל רבי תנחומא במדרש: "וכי ראשון הוא, והלא יום חמישה עשר הוא? אלא", מופיע התירוץ המפורסם, "ראשון הוא לחשבון עוונות".
הפירוש הפשוט ממש מצער את רבי לוי יצחק. נכון, ביום כיפור נמחלו כל העוונות. בארבעת הימים שבין יום הכיפורים לסוכות, אין לאיש רגע לחטוא. והנה, מגיע היום הראשון. נכנסים לסוכה והדעת מתיישבת. עכשיו אפשר להפעיל את מונה העוונות של שנת תשפ"ב? רבי לוי יצחק מסרב בתוקף לאמץ פירוש שכזה.
הוא, שיודע בדיוק מה נעשה שם במרום, מסביר את העניין כפי שרואים אותו משם: אחרי חודש של ימים נוראים, שבהם יהודים חזרו בתשובה והתחרטו על כל חטאיהם מיראה, מגיע חג הסוכות. עכשיו מתחולל תהליך מופלא. תשובה מאהבה, קוראים לזה. וחז"ל לימדו אותנו, שתשובה מאהבה הופכת את כל הזדונות של אמש – לזכויות!
אתם מבינים, זועק לנו רבי לוי יצחק רגע לפני שמתיישבים לעשות קידוש בסוכה. יהודים תתכוננו, מפעילים לכם את המונה של העוונות. עכשיו כל הזדונות של השנים האחרונות, נכנסים לחשבון ארוך והופכים למצבור גדול של זכויות. היכונו למטר שמימי של שפע, ברכה ואור.
עכשיו תיכנסו לסוכה.
ב.
לכל חג יש סיפור וניגון מיוחד משלו. חג הסוכות מספר לנו מסר שונה ואחר. אם בכל ימי הרחמים והדין האדם נמצא כיחידה בודדת – עומד הוא לפני אלוקיו ונבחן על מעשיו הפרטיים שלו – הרי שבחג הסוכות, היחיד היהודי חובר אל האומה כולה ואל הקבוצה.
כל מצוות החג מסמלות אחדות ושותפות גורל. אין דרך לטעום משמחת החג ולהתבשם מרוח הקודש שמאירה בלילות בית השואבה, ביחידות. מי שקורא את התיאורים המרגשים במשנה על שמחת בית השואבה, חש את רוח הכלל עוטפת אותו. כולם נדחקים ושמחים יחדיו, נחים זה על כתפיו של זה, ובעיקר אוהבים ומלוכדים.
למשך שמונה ימים, כל פערי המעמדות מתפוגגים. התלמיד חכם רוקד במעגל אחד עם איש המעשה, הקרוב מכניס את הרחוק אל סוכתו, המיוחס והמחובר מתלכדים למעגל אחד גדול של שמחה, עם הזרים ושבורי הלב. כי "ראויים כל ישראל לישב בסוכה אחת".
הסמל הכי מפורסם של האחדות בחג הסוכות, מגולם ללא ספק בזר הפורח של ארבעת המינים. לולב, אתרוג, הדסים וערבות. אין ילד שלא יודע למנות את המעמדות הערכיים שכל אחד מארבעת המינים מסמל, לפי המשמעות העמוקה שהעניקו להם חז"ל.
החלוקה של המינים, מסתמכת על שני קריטריונים: טעם וריח – כאשר הטעם מסמל את התורה והריח מסמל את המעשים הטובים. ומכאן החלוקה: האתרוג שמסמל את האנשים השלמים, אלו שיש בהם גם תורה וגם מצוות. הלולב את בעלי התורה. ההדסים, את בעלי המעשים הטובים. והערבות, הן סמל ליהודים הרחוקים שאין בהם לא תורה ולא מצוות.
וזו לא בחירה טריוויאלית. לא בכדי התורה נמשלת לטעם והמצוות נמשלות לריח. התורה היא דבר שלומדים ומבינים ומרגישים את הטעם שבו. במצוות, לעומת זאת, הדגש הוא על הקבלת-עול, על הקיום המעשי, אף אם אין מבינים את טעם הדבר. ולכן הן נמשלות לריח שאינו נתפס ומושג כמו הטעם.
אין ספק שבתוך כל המעמדות הללו, יש אחד בולט במיוחד – הלולב. אפילו שהאתרוג נמצא במעלה יותר גדולה – יש לו גם טעם וגם ריח – הלולב הוא זה שלוכד את המבט. שימו לב לעובדה הפשוטה, שכאשר מברכים על המצווה, לא מזכירים את האתרוג אלא דווקא "על נטילת לולב". הגמרא אמנם מסבירה זאת בכך שהלולב הוא הגבוה מכל המינים, אבל זהו ההסבר החיצוני, שיש בו גם מבט רוחני ותוכני.
כי דבר אחד חשוב לדעת, כאשר מדברים על ה'לוּלָבִיים' של חז"ל. אלו שיש בהם תורה ואין בהם מצוות, לא ייתכן להסביר זאת בפשיטות. כי אם הם לומדים תורה ולא מקיימים מצוות בכלל, אין בכך שום זכות, ואדרבה, הגמרא אומרת על מי שלומד ואינו מקיים "שמוטב היה אילו נהפכה שלייתו על פניו". ומכאן, שאלה שנמשלים ללולב אף הם מקיימים מצוות. אם כך, מה ההבדל בינם לבין אלה שנמשלים לאתרוג?
התשובה מחייבת אותנו למצוא הגדרה דקה יותר. גם הלולביים – מקיימים את המצוות. אלא שאצלם קיום המצוות הוא לא העיקר. ככלל אין להם הרבה הזדמנויות לקיים מצוות, מאחר שהם מקדישים את עצמם לתורה. הם אלה שמכונים 'יושבי-אוהל', תלמידי ישיבות ואלה שתורתם אומנותם.
זו הסיבה העמוקה לכך שאנחנו רואים דווקא במעמד הלולב עיקרי ועליו אנחנו מברכים 'על נטילת לולב'. כאן אנו רואים את גדולת התורה ולומדיה. למרות שלכאורה המשולים לאתרוג גם לומדים תורה וגם מקיימים מצוות – אך מאחר שחייהם אינם מוקדשים רק לתורה, אלא גם לחיי העולם-הזה, איננו מדגישים אותם. בשלב זה, כשאנו עומדים בתחילת השנה וצריכים לשאוב כוחות רוחניים למשך השנה כולה, חשוב לנו לציין ולהזכיר במפורש דווקא את הלולב, את אותם יהודים שכל חייהם קודש לתורה, את אלה שתורתם אומנותם.
וכשם שבתחילת השנה אנו מדגישים את חשיבות ההתמסרות המוחלטת ללימוד התורה, כך גם בתחילת החיים, בשנים הראשונות של החיים, בשנות הילדות, הנערות והבחרות, עלינו לשים את עיקר הדגש על לימוד התורה בהסדר מובהק של 'תורתו אומנותו'. וזה נהיה היסוד האיתן לכל החיים.
זהו אולי אחד המסרים הכי חשובים שנזכיר לעצמינו בכניסה לסוכה. נכון, חשובה לנו קואליציה של אחדות עם כל המינים. אבל אנחנו חייבים לאפשר ללולב להתבלט ולתת את הטון ואת ההשפעה.
עולם התורה תחילה.
ג.
זה לא רק עניין לאומי. את 'ארבעת המינים' יכול כל אדם למצוא אצלו בבית סביב לשולחנו. כשאנחנו מתיישבים בסוכה, מוקפים במשפחה הפרטית והמורחבת, מסתופפים בין ידידים ואנשי קהילה שמקיפים אותנו מכל עבר, יש לנו הזדמנות נדירה להפוך לאתרוגים ולהדסים ולהפיץ טעם וריח טוב בסביבתנו.
אנשים סביבנו זקוקים להארת פנים גדולה. ואנחנו חייבים להישמר, שהלולב לא ידקור את שאר המינים. שהדקדוק במצוות והחומרות לא יבוא על חשבון ליבת החג. שההקפדות לא יביאו חלילה לכעס ולהקפדה, אלא לאחדות ואהבה. ל"ושמחתם לפני ד' אלוקיכם".
המעמד מחייב. הישיבה בסוכה, במקום שבו "חל שם שמים" מיוחד, באמות שאליהן מגיעים שבעת הרועים כאושפיזין – מחייבת אותנו להתנהג בהתאם. לכל מילה יש משמעות כפולה ואחריות מחייבת. זה אכן אתגר, מטבע הדברים אנשים יושבים יחד, משפחות נפגשות, וזהו זמן נהדר לשיחות ערניות, לחלוקת ציונים ולהדבקת תוויות איש על גב זולתו. ובאופן כללי, לא פעם נשפכת אל תוך הסוכה הקדושה גם מעט רכילות רחובית זולה, שפוגמת בכל האווירה הייחודית.
מה שחשוב לזכור ברגעים הללו, זה את ערך המילה. חיפוש במקורות היהודיים מגלה יחס מורכב למילים. מצד אחד כולנו מכירים את המשנה באבות "לא מצאתי לגוף טוב משתיקה". יותר מדי אנשים שהסתבכו בגלל מילים מיותרות שיצאו מפיהם, יעידו עד כמה המשנה מדויקת. מאידך, יש אין ספור מאמרים שמדברים בשבחה של מילה, שיוצרת ובונה עולמות.
מסתבר שהכל תלוי בתוכן. מילים יכולות להרוס והן יכולות גם לבנות.
הגמרא (ערכין טו:) אומרת: "לשון הרע הורגת שלושה". מפתיע כמו שזה נשמע. כל לחישה מרושעת של לשון הרע, מסתכמת בשלושה הרוגים: המספר לשון הרע, המקבל את הנאמר, ואותו מסכן שעליו נאמרו הדברים.
והדבר מתמיה. מילא המספר לשון הרע והמקבל ששמע ולא מחה, מובן לנו שהם נפגעים – בנשמתם ורוחם. אבל מה הסיבה שה'נאמר עליו' – גם הוא 'נהרג'?
כאן אנו מתוודעים לעוצמה הטמונה במילה של יהודי. בכוח כמה מילים שהוא לוחש, ליצור חיים. וכאשר הוא עושה בהן שימוש לא נכון, הן מזיקות ו'הורגות' אנשים.
כשבידנו נשק כל כך מרחיק לכת, האחריות מחייבת.
ד.
נשוב לרגע אל ה'לולב'. הרמב"ם בהלכות דעות, כשהוא מאפיין את אישיותו של התלמיד חכם, הוא נוקט בתיאור מעניין: "מספר בשבח חברו ולא בגנותו כלל".
ללא ספק מדובר בהגדרה מפתיעה. 'תלמיד חכם' לא נמדד רק בידע התורני, אלא במה שהוא עושה עם הפה שלו. שכל דיבור שהוא מדבר הוא בשבח חברו ולא בגנותו.
אלא, שההגדרה הזו מזקיקה התבוננות. מדוע זהו אפיון של תלמיד חכם, והרי כל אדם מישראל מחויב במצוות 'ואהבת לרעך כמוך' ואסור לו לספר בגנות חברו כלל?! מדוע רואה הרמב"ם את העניין הזה כשבח ייחודי לתלמיד חכם?
מי שעומד על העניין הזה הוא כ"ק מרן האדמו"ר מליובאוויטש זי"ע, שמוצא כאן מקור עמוק לכוח הדיבור היוצר של תלמיד חכם. נכון שגם אדם פשוט מצווה לספר בשבח חברו, אבל התלמיד חכם מצווה ליותר מזה.
כדי להבהיר את העניין, מפנה הרבי מבט לאפיון נוסף שכותב הרמב"ם באותן 'הלכות דעות': התלמיד חכם גם "דן את כל האדם לכף זכות". זהו הפרופיל של התלמיד חכם. הוא לא רק מתעמק בסוגיות גמרא, הוא גם הופך את הסיפור של כל הסביבה שלו לסיפור של שבח.
וכאן אנו מגיעים להגדרה המחודשת. 'הדיבור היוצר'. אם עד היום הורגלנו שהדיבור מדווח על המציאות, מגיע הרמב"ם ומלמד אותנו שהדיבור יוצר את המציאות. לפעמים יש אדם מישראל שיש בתוכו איזה גרעין מוסתר ונעלם של רוע. זו השליחות שלו בחייו, להתמודד מולו. אבל ברגע אחד, כאשר שני אנשים מגיעים ומתחילים לדבר על נקודת הרוע הזו, הם לא רק 'מדווחים' עליה, הם יוצרים אותה.
הם הופכים את זה ממציאות נעלמת למציאות קיימת. הנה הגדרה מדויקת של דברי חז"ל – הם הורגים שלושה. את עצמם וגם את אותו יהודי שעכשיו הרוע הפוטנציאלי שהיה בו הפך למציאות קיימת.
ומידה טובה מרובה. כששני אנשים מדברים טוב על אדם שלישי, הם 'יוצרים' את הטוב שבו. הם מחיים אותו ומוציאים את כוחותיו הטובים מן ההעלם אל הגילוי.
'הדיבור היוצר' הזה הוא הגדרה של בן תורה. כשהוא "מספר בשבח חברו", הוא יוצר מצב מחודש של "ולא בגנותו כלל". הוא פשוט ממית ומסלק ממנו כל אפשרות של גנות.
ואיך עושים את זה? רבנו הזקן, בעל ה'תניא', מבאר את דברי המשנה "אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו" – זו לא רק מליצה, אלא שלפעמים "מקומו גורם לו לחטוא". יש לו לאותו אדם אתגרים ושליחות למקומות אחרים משלך. הוא עובד לפרנסתו, והדרך מביאה אותו לאתגרים חדשים שלעולם לא תבין.
כשאנו רואים אדם שנשלח אל מקומות מאתגרים, דבר אחד ברור חייבים אנו לדעת – הוא גם קיבל כוחות אדירים לעמוד בניסיונות הללו. זה קריטי למבט שלנו על כל יהודי. האתגרים שלו, צריכים ללמד אותנו על הכוחות העצומים שטמונים בו.
עכשיו יש לנו תפקיד קריטי: בידנו 'לדון אותו לכף זכות' – כלומר, לחשוף ולגלות את אותם כוחות מיוחדים שניתנו לאותו אדם. אחרי שאנחנו נגלה את העוצמות הללו, נמקד את המבט שלנו עליהן ונדבר על כך עם אחרים – יהיה לו הרבה יותר קל לעמוד בניסיונות.
מוות וחיים, אומר שלמה המלך במשלי, ביד הלשון. הלשון שלנו יכולה לחרוץ חיים לסובבים אותנו.
ה.
רק אחרי שאנו זוכרים היטב איזה נשק גרעיני – ממית ומחיה – יש בידנו, נשק המילים, יכולים אנו להיכנס אל שבוע של חג הסוכות. שבעה ימים של סעודות, חגים, התוועדויות, מפגשים משפחתיים וכל שלל האינטראקציות הנפלאות של חול המועד. הדינמיקה של המפגשים הללו, היא דינמיקה של דיבור ושל אמירה. כל אחד פותח את פיו ושופך את לשונו.
בדיבור של השנה, יהיה קשה להימלט מהשוואת המצב של הציבור החרדי לזה של השנה החולפת. אמת, השנה הנוכחית היא נקודת זמן מאתגרת עבור ציבור שומרי התורה. רק לפני שנה בזמן הזה ישבנו במרכז השלטון, כל דבר שרק חשבנו, מיהרנו לשגר את הנציגים שלנו להשיגו.
והנה מגיעים ימים מאתגרים. הממשלה הנוכחית היא ממשלה שלא מאפשרת לחיים התקניים של הציבור החרדי להתנהל. שורה של גזירות לא פשוטות אורבת בפתח.
אפשר לעסוק ברחמים עצמיים ולהתבכיין. אפשר לכעוס על הנציגים שהיו צריכים לעשות כך או אחרת. זהו אולי תפקידנו בכל השנה, אבל בשבעת ימי החג המרוממים הללו, ניזהר עם הנשק המילולי. נקבל על עצמנו, לפחות בימי החג, להשתמש באמירות ובדיבורים רק להועיל ולעשות טוב.
לפני הכל נשמור על קדושת הסוכה. לא נביא את המעשיות מהרחוב ואת דיבורי הלשון הרע אל תוכה. למשך שבעה ימים 'ניטול לולב'. כלומר, נהפוך לבעלי תורה, נאמץ את סגנון החיים של תלמידי החכמים המספרים בשבח חברם ולא בגנותם כלל.
נתבונן בנקודות הטוב שפזורות מכל עבר, ונדבר רק עליהן. נהפוך אותן מפוטנציאל מוחבא, למציאות חיים שמורגשת בשטח. נייצר סביבנו מציאויות של אור וחיים, ונבנה סביבנו קואליציות של הארת פנים והשראת השכינה.
כיהודים מאמינים בני מאמינים, אנו בטוחים, שהכוח של השראת השכינה – יהיה יעיל יותר מכל שתדלנות ותככנות פוליטית ומדינית. משמים יודעים לחלץ אותנו מכל צר ומְצר. אפשר לשטח עקומות בלי שום פרויקטור, ואפשר להשיג ביטחון ושלום – מבלי לסכן אף נפש מישראל.
כך נזכה יחד לצאת לשנה חדשה ומבורכת, שנה של אור וכף זכות.
