הסגולה המתוקה בעולם

ילד קטן בחיידר 'עץ חיים' מגיע בוכה למשגיח, ויוצא עם עצה לחיים רגועים

ילד קטן הייתי, תלמיד בחיידר 'עץ חיים'. פרטי המקרה לא ממש זכורים לי, כנראה התקוטטות בין ילדים. במקרה הזה מישהו פגע בי. אבל בחיידר שלנו היה 'רופא' בדיוק למקרים כאלו. זכינו שהמשגיח שלנו, היה הצדיק המפורסם רבי אריה לוין זצ"ל. באתי בוכה וסיפרתי שהעליבו אותי.

רבי אריה הושיבני על כיסא ואמר: "צדיק שלי, בוא ואלמד אותך כלל גדול לחיים". הוא פתח בפסוק בתהילים (לח, יד): "וַאֲנִי כְחֵרֵשׁ לֹא אֶשְׁמָע וּכְאִלֵּם לֹא יִפְתַּח פִּיו".

"לכאורה", שאל רבי אריה, "יש כאן חוסר התאמה בלשון. אם נאמר 'לא אשמע' ראוי היה להמשיך ולומר 'לא אפתח'. למה נאמר 'לא יפתח'?

"אלא, לימדה אותנו התורה, אם אתה תעשה עצמך כחרש ולא תשמע, ממילא חברך כבר 'לא יפתח פיו'". רגע לפני שהלכתי, שוב נעץ בי רבי אריה את המבט ואמר: "אם תשמור כלל זה, בחיים לא תבוא לידי מחלוקת".

נער הייתי וגם זקנתי ובכל שנה בהגיע פרשת קרח הנדרשת כאקטואלית בעניין המחלוקת, אני נזכר בלקח המהדהד הזה. כל כך קל ליפול למחלוקת.

כי "אין לך מחלוקת שאין יצר הרע מפתהו ואומר שכל הכוונה לשם שמיים, וח"ו לומר שהיא לא לשם-שמיים", אומר רבי יהונתן אייבשיץ בספרו 'יערות דבש'. וכאן הוא מציב מבחן: "במה ייוודע, אפוא, האמת, אם היא באמת לשם שמיים או לא?"

הוא מביא סימן מובהק: אם בעלי המחלוקת הם אוהבים גמורים בלב ונפש – חוץ מהדבר שעליו הם חלוקים – זהו אות שמחלוקתם לשם שמיים. אבל אם אויבים ונוטרים שנאה זה לזה על ידי מחלוקת, זהו שלא לשם שמיים ויתייצב השטן בתוכם.

"וזהו הסימן מסרו לנו חכמי משנה: 'איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמיים?' כי בכל מחלוקת אומרים שהיא לשם שמיים. ולכן אמרו 'כמחלוקת שמאי והלל', שאהבו זה את זה וכיבדו זה את זה, הנאהבים ונעימים. זהו אות שמחלוקתם לשם שמיים. אבל כמחלוקת קרח ועדתו, שהיו נוטרים איבה ושנאה וכמעט יסקלוהו למשה וכדומה, זו היא שלא לשם שמיים".

רמז מעניין כתב רבנו השל"ה הקדוש ('שער האותיות') בשם קרובו, רבי פינחס סגל: "כי דבר זה רמוז באותיות של תיבת 'מחלוקת': 'מ' – יש לה רק פתיחה קטנה מלמטה, כי כך מתחילה המריבה – בפתח קטן. אחר כך מתרבה ונעשה פתח פתוח כמו 'ח'. אחר כך מתלהב אש המחלוקת עד למעלה, זהו אות 'ל' – מגדל הפורח; אחר כך יורד למטה עד התהום, זהו אות 'ק'… אחר כך נמשך משך זמן גדול ויש לו מעמד, וזוהי צורת 'ת' – יש לה שני רגליים. ואות 'ו' המפסיק – זה משענת המטה אשר בידו להחזיק המחלוקת, אבל זה המטה מתהפך לנחש.

"על כן, מי שמצפה להיות זוכה לראות פני שכינה, ירוץ מזוהמת הנחש וירחיק ממחלוקת אפילו ממיעוט קמא. ומה לי להאריך בגנות המחלוקת, כי כל הספרים מלאים מזה. נקוט האי כללא בידך, כי עוון מחלוקת יותר קשה מעוון עבודה זרה".

* * *

המחלוקת עלולה להיות כל כך אכזרית, עד שאינה מבחינה בין אנשים. היא עלולה לפרוץ ולסכסך בין האנשים הכי קרובים. אפילו בין אחים, שמעצם טבעם הם קרובים זה לזה, ראינו שמחלוקת מסכסכת וקורעת. ואדרבה, הניסיון מלמד שכשהמריבה היא בין אחים, היא כואבת ונוקבת הרבה יותר.

רמז לדבר מצאנו בספר בראשית. כשאברהם אבינו מבקש מלוט להיפרד, הוא מזהיר אותו, "אל נא תהי מריבה ביני ובינך", והוא מוסיף להדגיש לו סיבה מפתיעה "כי אנשים אחים אנחנו". כלומר, דווקא מפני שאנחנו אחים, עלינו להיזהר שלא תפרוץ מחלוקת. כי אז יהיה לנו קשה מאוד להתפייס.

ובאותו עניין, מצאנו בספרים דבר מופלא: בכל חיות היער לא נמצא בריה שאוכלת יצורים כדוגמתה. היוצאים מן הכלל אלו הם דגי הים, שלפעמים עלולים לבלוע אלו את אלו.

שורש הדבר הוא, מפני שהדגים שרויים במים, והמים – יש בהם סמל למחלוקת הכי קדומה בהיסטוריה. כבר ביום השני של הבריאה, הקב"ה יצר פירוד בין מים למים, ולכן לא נאמר ביום השני 'כי טוב', שבו נבראה המחלוקת.

* * *

אחד הדברים הקשים במחלוקת הוא, שלא פעם יש לה קשר למידת האמת. לא פעם כל אחד מהצדדים במחלוקת מתבצר בעמדתו ומשוכנע שהוא מקנא לאמת הפנימית, ולכן הוא זועק וצורח.

חז"ל מתארים, שלפני שנברא האדם הראשון, התחילו המלאכים להתווכח. "'חסד' אומר: ייברא האדם – שהוא גומל חסדים; 'אמת' אומר: אל ייברא – שכולו שקרים. 'צדק' אומר: ייברא, שהוא עושה צדקות. 'שלום' אומר: אל ייברא – שכולו קטטה. מה עשה הקב"ה? נטל אמת והשליכו לארץ".

זו המציאות היסודית של הקיום. אנשים שמתעקשים על ה'אמת' של עצמם, לא פעם עשויים לבוא לידי קטטה. לפעמים חייבים לשנות מעט מפני דרכי שלום, להשליך את האמת ארצה ולוותר. רק כך יש אפשרות להתאחד, ורק כך יש אפשרות לברוא את האדם.

לפעמים זה קשה מאוד. כשהמריבה פורצת והכבוד האנושי נרמס, קשה מאוד להשליך את האמת ארצה. אבל זה כדאי. חז"ל במסכת חולין (דף פ"ט ע"א) אמרו דבר מבהיל: "תולה ארץ על בלימה – שהקב"ה מעמיד את העולם בזכות מי שבולם עצמו בשעת מריבה". זאת כנראה הסגולה היחידה שיכולה לעזור לנו ברגע האמת. כשהאדם כולו זועם וקוצף, שיזכור שהשתיקה שלו יכולה לקיים את העולם. והדברים מבהילים. זה לא ווארט של מגידים, אלא גמרא מפורשת.

וכתב על כך רבנו החיד"א ('מורה באצבע' א'): "ובזה מתכפרין פשעיו וטוב לו יותר מן הסיגופים והתעניות". וכתבו כך בעוד ספרים חשובים. זו הסגולה הכי טובה. פשוט לשתוק. לבלום את הפה. זה הסיגוף הכי חשוב שאפשר להתנסות בו.

וזה גם משתלם. בסוף הפרשה, אחרי שקרח ועדתו נבלעו באדמה, נדרשו כל הכהנים להכניס את מקלותיהם אל המשכן, ומהמקל של אהרן פרח עץ של שקדים.

ולמה דווקא 'שקד'? חז"ל מלמדים במסכת חולין (דף כ"ה ע"ב), שיש לו תכונה ייחודית: אם בתחילת הצמיחה השקד מר, הרי שבסופו הוא יהיה מתוק. ולהפך, אם הוא מתוק בתחילתו, יהיה מר בסופו. כך גם בחיים. אם האדם בוחר לעצמו בהתחלה את מתיקות הניצחון, בסוף יהיה לו מר ומייסר. ולהפך, אדם שבוחר את מרירות ההפסד, לאחר מעשה יחוש מתיקות פנימית עמוקה.

ונסיים באמרה מרגשת שלימד 'האוהב ישראל', רבי משה לייב מסאסוב זי"ע: בכל שני וחמישי, אחרי קריאת התורה, אומרים רצף של תפילות מיוחדות שכולן פותחות ב'יהי רצון' ומייד לאחריהן אומרים: "אחינו כל בית ישראל הנתונים בצרה ובשביה וכו'". למה תפילה זו לא נפתחת ב'יהי רצון'? אלא, ביאר הרבי מסאסוב, כשאנחנו באחדות עם אחינו בית ישראל – זו שעת הרצון הכי גדולה בעולם.