ישראל יוסקוביץ
כ"ה טבת התשפ"ו
לידיעת הקוראים
העדויות המובאות בתחקיר זה הוצגו בפני הפוסק הגאון הגדול רבי יהודה סילמן שליט"א. לאחר עיון בדברים הורה לפרסמן, במטרה להזהיר גדולים על קטנים.
- לפני קצת יותר משנה פרסמתי בעמודי החדשות תחקיר מקיף על הכתות הפורחות בחצר האחורית של המגזר.
התחקיר, שני פרקים מקיפים, הוליד בעקבותיו כתבות פולו–אפ. בעיתונות החרדית ומחוצה לה.
בשעתו, הייתי משוכנע שראיתי הכל, סיקרתי הכל ולתחום אין עוד מה להציע שדורש פרק נוסף. העדויות שבאו בעקבות הפרסום חזרו על עצמן: מניפולציות שליטה, ניתוק מהמשפחה, עושק כלכלי, נידוי, חרמות ומעשים נוספים שהשתיקה יפה להם מעל גבי העיתון. חמור, אבל עוד מאותו דבר.
מתברר שטעיתי. כשנחשפתי לסיפורה המזעזע של הכת המדוברת, הבנתי שנגענו רק בקצה הזרת של המוגלה.
בסמטאות האפלות הללו, אין כלי מדידה לרע יותר או רע פחות. אף על פי כן, משהו בפרשה הנוכחית שונה. השילוב בין האכזריות שמתלווה למעשים לכל אורך הדרך, והאטימות המוחלטת לשוועת הנפגעים ולנזקים הקטסטרופליים שנעשים להם, הופך אותה לאירוע אחר. חשוב רק לעדכן: האירוע עדיין מתגלגל; הדימום מתמשך וגובה בכל יום קורבנות נוספים.
עשרים שנה אותו אדם פועל באין מפריע בשוליו של הרחוב החרדי. חוזר שוב: באין מפריע.
הדברים שנעשים במתחם המדובר חורגים מכל התיאורים המאפיינים כיתות. חלק מהם נפרט כאן מייד; על החלק האחר, מטבע הדברים, לא נוכל להרחיב.
המקום הוא מבנה אחד, מרכזי, שמאכלס את אותו גורו עם כמה ממקורביו. כבר כמה שנים שהם אינם מתגוררים בבתיהם. לא הוא ולא הם. מדובר באבות לילדים, אנשים שהקימו משפחות, אבל ניתקו עצמם מהמחויבות לגדל אותן ומהמתבקש לגדול איתן.
סביב לאותו מבנה נוספו במהלך השנים עוד דירות. מתגוררים שם בחורים תמימים, חלק מהם חרדים מלידה, חלק חוזרים בתשובה שכוונתם הטהורה, רצונם הנקי לחפש קרבת אלוקים, גלגלו אותם למאורה המצחינה הזאת.
אלו שנמלטו משם מספרים על התעללות מתמשכת, פירוק שיטתי של התא המשפחתי ועוד ועוד. למרות זאת, הם חוששים להגיש תלונה. הסיוט שממתין להם בחדר החקירות, בעדויות על הדוכן בבית המשפט, במסע הכפשות והשמצות במרשתת, מרתיע אותם.
במקום זאת הם ביקשו, ממש התחננו, שנהיה להם לפה. אחד מהם הוא בן משפחה של אותו גורו שנפגע גם הוא ונפלט לרחוב.
קבוצת הליבה מאכלסת בין עשרים וחמישה לשלושים אברכים שנפלו בפח. מלבדם, קבוצה גדולה נוספת, המונה עוד עשרות משפחות, נוהגת להגיע לשבתות. יש בהם, כך מספרים יוצאי הכת, אנשים נשואים שכבר יותר מעשור לא עשו קידוש בביתם.
בתוך כל אלו, מספר לא מבוטל מנותקים ממשפחותיהם. בלי סיבה, בלי נימוק, ביום אחד פשוט נעלמו כלא היו.
אחד ההורים מספר כי הוא ורעייתו ניסו כמה פעמים להגיע פיזית למתחם, אך סולקו ממנו בלי שהתאפשר להם לפגוש את בנם.
בצר להם ניסו להיפגש לשיחה אישית עם ראש הכת עצמו. ניסיונם העיקש נחל תבוסה משפילה. עד לרגע זה, אין להם שום מושג מה קרה לילד שנעלם סתם כך.
"תשע שנים", מספרת אמא נוספת, "הבן שלי לא הגיע הביתה. אני לא יודעת מה עובר עליו, מי דואג לו, מלבד הידיעה שהוא חבר באותה קהילה".
- התחקיר שלפניכם, כמו גם התחקיר הקודם, נעשה בשיתוף 'המרכז הישראלי לנפגעי כתות'. מי שממנכ"לת אותו היא הגב' רחל ליכטנשטיין. אישה חרדית שלא מחפשת רייטינג ותקשורת ומקדישה את חייה לשליחות הקודש הזאת.
גם היא, בדומה להתרשמותי האישית, מבינה שמדובר באחד המקרים הקשים ביותר שפגש המרכז. והוא פגש, אוהו פגש.
בהתחלה אלו היו בעיקר בני משפחה. מותשים ונואשים ביקשו עזרה לחשוף את הזוועות, מתוך מטרה לחלץ את יקיריהם ולהביא לדין את הפוגע בהם.
בחודשים האחרונים זורמות למרכז ואלינו גם עדויות מכלי ראשון: חברי כת שנמלטו מהתופת מפצירים בנו לשתף את הציבור ולחשוף קבל עם מה עבר עליהם ומה עובר על חבריהם שעדיין שם.
התיאורים מתחילים באופן כמעט זהה לתיאורים דומים של שורדי כתות: מישהו מספר למישהו על גורו כריזמטי שמפליא בדרשותיו. לרוב, מדובר בנערים בגילי העשרה או בבעלי תשובה שמחפשים ריגושים, במובן החיובי, בעבודת השם.
השלב שבו הם נמצאים מזמין חיפוש עיקש אחר גיוון רוחני. הנערים כי הם נערים, ובעלי תשובה כי הם בשלב המואר בדרכם חזרה; מחפשים בסקרנות כל צעצוע חדש בעולם המרתק שנחשף בפניהם.
הם מגיעים לשיעור, שומעים את "הרב", ומתלהבים מפצצת הכריזמה שנחשפה בפניהם. האמת שזאת איננה כריזמה ואין מאחוריה דבר, אבל הדמיון המפותח שפועל בשילוב רב סרן שמועתי, מייצר הילה מזויפת גם כשמדובר בסוליית נעל מרוקנת מכל תוכן, כמו במקרה דנן.
עד כדי כך מרוקנת, שזמן קצר אחרי שהגעת למתחם, נקלטת בקהילה וקיבלת (בעד תשלום הולם) מיטה רעועה, מתברר לך שבעצם אין כאן כמעט כלום. אתמול ישבת בישיבה נחשבת, שקדת על תלמודך, ועכשיו אתה מתרוצץ מפה לשם במטראז' קטן ללא שום פעילות תורנית. בלי סדרי לימוד וגם בלי שיעורי תורה מפיו של הרב עצמו.
"הוא יכול להסתגר בחדר שלו ימים שלמים", מעיד אחד מהנפגעים הקשים. "צריך להבין", הוא מוסיף, "הכל יושב רק עליו. אין שם עוד ר"מ או דמות חינוכית שמשלימה אותו כשהוא איננו. זה או הוא או כלום, ובדרך כלל זה כלום".
ספר לי, ביקשתי, על שגרת היום שלך. "על הכלום", אמר, "כבר סיפרתי. היש, זה אירוע בפני עצמו. אתה מוצא את עצמך על תקן עבד של הרב ומשפחתו. מבשל, מנקה, מסדר, מגהץ להם חולצות, מתקן להם דברים שנשברו, הולך בשבילם למכולת, ולוקח את הילדים שלו למוסדות הלימוד. בקיצור, עושה לו כל מה שצריך. ממש עבד".
איש שיחי, חשוב לציין, הוא גם איש משפחה. שש שנים לא שהה בביתו; התגורר במתחם הכת והגיח מפעם לפעם לביקור חפוז.
תיאורו מקומם, עוכר שלווה. נעשקה ממנו הזכות הגדולה ביותר של אבא לגדל את ילדיו, לחנך אותם ולהכווינם במסילה העולה בית השם. במקום להיות עם ילדיו, הסיע את ילדי האיש המעוות הנ"ל לכל מקום שחפץ ודרש. "הוא אומר לנו כל הזמן שזה לא שירות עבורו אלא 'שירות לקדוש ברוך הוא'".
מה הסיפור עם ההסתגרות שלו? ביררתי. הרי אתם כבר כאן, לשם כך התכנסתם. כלומר, הסברתי עצמי, הוא הפעיל מניפולציות כדי שתהיו רק אצלו, אז למה הוא נעלם לכם ימים שלמים? "אתה רוצה את ההסבר שלו או את האמת?" שאל במבט עצוב. את שניהם, ביקשתי.
"הוא טוען", השיב, "שזה 'חלק מההסתרה'; שהוא לא יוצא לקהל כי השם לא רוצה שיֵצא. אנשים מגיעים שבת אחרי שבת והם לא רואים אותו".
את הסיבה האמיתית (לכאורה) נחסוך מהקוראים. אין יכולת לפרט אותה כאן. היא איומה ומזעזעת, ונדרשת בדחיפות התערבות גורמי אכיפת החוק.
העדויות על אותו האיש מזכירות להפליא סיפור ידוע שהתפוצץ לפני יותר מעשור על הכת הירושלמית. הדמיון, כך לפחות בעיניי, נוגע בעיקר לאוזלת ידה של המשטרה.
אלו שיצאו משם ומשם נמנעו ונמנעים באופן מובן להתלונן. עליהם אין ולא יכולה להיות שום טענה. אף על פי כן, משטרת ישראל הייתה צריכה להיכנס לאירוע מזמן. אם אין תלונה זאת איננה סיבה, לפחות במקרים כאלו, למשוך ידיים ממעורבות. החשדות על מה שנעשה שם כבדים מהנורמה; אם יש בכלל נורמה בעולם המעוות הזה.
תיעוד וידאו נשלח אלי. נראה בו ראש הכת על בימה. מלפניו, קהל משולהב שואג בעיניים מזוגגות. ברקע, כלי נגינה קצביים ועשרות ילדים מאחוריו סוגדים ומריעים.
והנה הגענו לדפוס השליטה הקבוע. הרב במרכז ההוויה, כל השיעורים והשיחות נסבים סביב חשיבות הקרבה ל"צדיק", כלומר אליו. "אני לא זוכר בעשור שהייתי שם", אומר אחד מהעדים, "התייחסות לנושאים חשובים וערכיים באמת. לא עבודת השם, לא חשיבות הקמת בית יהודי, משפחה כשרה, שום דבר. רק התייחסות לצורך הקדוש לציית לו באופן אבסולוטי".
- שוני נוסף על פני האחרים קשור גם להתרחקותו מחיי משפחה. הנ"ל מדיח (במישרין או בעקיפין) את נאמניו שלא להינשא; אלו שנישאו, כאמור לעיל, מנותקים במרבית הזמן מהמשפחה שהקימו.
ח', אברך עדין נפש, מספר על ההתעללות הפסיכולוגית שחווה. "הרב", אמר, "נוהג לקרב ולהרחיק תלמידים לסירוגין וליצור מתחים ותחרות ביניהם. התלמידים נדרשים להתחרות על תשומת הלב שלו, והדרך הכי קלה היא לסכסך ביניהם".
שליח 'משפחה' שחדר למתחם מספר על פולחן אישיות קיצוני שמשתקף בכל רחבי המתחם. בכל פינה תלויים פוסטרים שלו, ולוחות שנה שמחולקים לשוהים במקום הם בעצם אלבום תמונות המתעדות רגעים בחייו.
כשח' שומע על כך הוא לא מופתע. "נשלחנו למכור קנבסים ותמונות מזכוכית עם דמות הרב", סיפר. "הכסף הלך אליו, לא ראינו מזה שקל".
זה גם היה רגע הפיכחון, מעיד ח'; השלב הגואל שבו התחיל את יציאתו מעבדות אמיתית לחירות.
ההתפכחות שהייתה, כך הייתה: כמו כל נשות הכת, גם רעייתו הודרה ממה שמתחולל בה. הוא חוזר בתשובה, היא חרדית מבית. באחת הגיחות שעשה, הביא איתו לוח שנה גדוש כולו בתמונות הרב. כשראתה את הפולחן המשתקף ממנו הזדעקה. "ככה", אמרה לבעלה, "לא נראים גדולי ישראל שאני מכירה. אף אחד מהם לא פוקד על תלמידיו עבודת אלילים כזאת".
הדברים חלחלו לאב המשפחה. נוות ביתו העניקה לו מכות הגונות להיגיון והוא החליט להישמע להן. בתוך מספר שבועות נטש את הקהילה הסגורה וחזר הביתה. למשפחתו ולילדיו האוהבים.
- הגורו המדובר, החל את דרכו בעיר פריפריאלית, ולבסוף העתיק את מרכז פעילותו מרחק חצי שעת נסיעה מבית רעייתו וילדיו.
מבעד להדר המזויף מסתתר ריקבון אנושי. אותו "רב" יורד לחיי נאמניו, משתמש בהם ואז זורק, עולב ומשפיל אותם.
כזאת היא למשל העדות הבאה. אדם מקסים, אינטליגנט, ורבלי, שעבר גיהינום אמיתי.
מפאת כבוד האכסניה והקוראים בלתי ניתן לפרט. רק נציין שבדקנו היטב את הדברים והזדעזענו מחומרתם המפלצתית. הנ"ל, חשוב לומר, גולל את עדותו לבקשתנו בפני אחד מגדולי וחשובי הפוסקים בדורנו. לאחר מכן, כשהצגנו את העדויות בפני הפוסק הגאון הגדול רבי יהודה סילמן שליט"א, נאמר לנו כי מצווה עלינו לפרסם את הדברים כדי להזהיר גדולים על קטנים.
במהלך שנות שהייתו במתחם, הפך האיש לעבד נרצע, פשוטו כמשמעו, שנאלץ להתנתק ממשפחתו ולשרת את אדוניו, יום וליל.
כשמשהו השתבש במילוי מאווייו, במקרה הזה בנושא כלכלי, החלה מסכת רצופה של סבל אישי. ראש הכת היה משפילו ברבים, מחקה אותו לעיני כל, וחסידיו ניתקו מגע ונידו אותו.
הדברים הגיעו לשיאם במהלך אחת השבתות. הוא נותר לבד, איש לא החליף איתו מילה וגם לא היה לו היכן לשבת ולסעוד את סעודות השבת.
אחרי שסחטו את שאריות כבודו, ברגע אחד, כשלא הסתדר משהו שהיה אמור להיטיב כלכלית עם אותו מרושע, הפך לאסקופה נדרסת.
שיהיה ברור: הפרשה הזאת לא נחשפת כאן כדי לספר עוד סיפור פיקנטרי לציבור הקוראים.
הסיפור חייב להיספר כי צריך להבין שיש כאן תופעה הולכת ומתפשטת בתוך המגזר שלנו ואסור להתעלם ממנה.
היא מפילה חללים מבית ומחוץ ועושה חילול השם גדול.
אם אנחנו במגזר לא נוקיע מתוכנו את אותם פסאדו–רבנים, אות הקלון יהיה נחלת כולנו. אנשים שמחפשים להתקרב יחשבו פעמיים אם בעיניהם, בשגגה, כך ייתפסו דמויות רבניות חלילה וחס.
לצערנו, אין להם הכלים להבדיל בין טהור לטמא ובין תכלת ללבן. לכן, אם חלילה לא נעשה את הבירור הכל כך ברור לנו, המאור שבתורתנו הקדושה לא יפגוש תינוקות שנשבו ומחפשים את נתיב החזרה הביתה.
זאת ועוד: במקרה זה ובמקרים רבים אחרים, החללים אינם באים רק ממגזר בעלי התשובה, אלא גם מתוך הבית פנימה; מהמיינסטרים החרדי.
בשל כך, רבה שבעתיים הדחיפות לבער את הנגע מקרבנו ולהרחיק את הציבור.
ממשטרת ישראל נמסר:
הנושא אינו מוכר למשטרה. ככל ויתקבלו חומרים עם המידע הנדרש, הנושא ייבחן ויטופל בהתאם.
אנחנו נציין כי ניהלנו שיחות ממושכות עם גורמים בכירים במשטרת ישראל, הבאנו לידיעתם את הממצאים והעדויות, וכעת נמתין לראות אם גורמי האכיפה ינקטו צעדים אקטיביים.
