ישראל א' גרובייס
י"ב אדר התשפ"ו
הנביא שיפענח את צפונות ליבכם, רגע לפני חג הפורים
א.
מוריי ורבותיי, הפתעה!
פעם בשנה, לקראת היום הנפלא של פורים, מותר לגלות סודות. נכנס יין, אמרו חז"ל, יצא סוד. אם אתם קוראים חדשים, בבקשה תדלגו השבוע לעמוד הבא, אבל אם אתם מחסידי המרחב הפתוח נראה לי שכבר רכשנו מספיק אמון כדי שאוכל לגלות לכם סוד גדול:
אתם רגילים לראות בי כותב מתחכם, שכל אומנותו להעתיק שמות ארוכים מאנגלית, אבל האמת הרבה יותר מטלטלת: עם כל הענווה חשוב שתדעו שבורכתי ביכולות כמעט נבואיות. בעולם מתוקן כבר היה משתרך תור ארוך של מאמינים לפני דלת ביתי. מיליונרים מכל העולם, לצד רבי־ממשל וסתם עמך היו באים ומבקשים שאתנבא ואגלה להם את העתיד לבוא.
אלא שהעולם, כידוע, לא מתוקן. וככל שאני צופה למרחוק, בתקופה הקרובה היחידים שידפקו על דלתי יהיו אלו שירצו לקבל כמה שקלים. ככה זה. אנשים יעדיפו להסתופף אצל כל שרלטן, רק לא אצל אלו שבאמת יכולים לעזור.
אני יודע, בשלב זה אתם מחייכים. המחלקות הסגורות מלאות בטיפוסים שמשוכנעים שיש להם את זה. ובכן, רק כדי שלא תאשפזוני, אין לי ברירה אלא להוכיח לכם נבואה אחת קטנה וממנה תסיקו על כל השאר:
אני כותב את השורות הללו כמה ימים לפני שאתם קוראים אותן ובכל זאת אני ממש יכול לראות אתכם בחוש. לא, אני לא מדבר על ראייה חיצונית. אין לי מושג איפה אתם גרים, מה אתם לובשים והאם אתם עכשיו שרועים על כורסה או יושבים על כיסא מנהלים ואולי אפילו מחזיקים את העיתון ומתרוצצים הלוך ושוב, כמו שנוהגים לעשות כשלומדים סוגיה מורכבת.
ובכל זאת אני יכול לומר לכם ממרחק הזמן מה המוח שלכם מנסה לעשות ממש ברגע זה.
אתם מוכנים? ובכן: "כה אמר רבי אלטר" – ברגע זה, המוח שלכם עוסק בדבר אחד: הוא מנסה לחזות מה עומד לקרות עכשיו. מה תהיה המילה הבאה ב…(כן) במשפט הזה; ובכלל, לאן הרעיון שלי מוליך? המוח מתחבט אם אני רציני או שמא אני סתם מתלוצץ (הראשון.).
אגיד לכם יותר מזה. לא רק עכשיו, אלא כמעט בכל רגע בחיים שלכם, המוח שלכם לא מפסיק לנסות לחזות את העתיד. אבל החזיונות הללו דקים מדי. רובנו לא שמים לב אליהם. עוד רגע, כשתדפדפו את הדף, למוח שלכם יש כבר תחזית איזו הרגשה תהיה לכם באצבעות כשתהפכו את הדף; כשתקרבו את הספל החם לשפתיים. המוח ינסה לחזות מה יהיה טעם הקפה. ברוב המקרים התחזיות שלו יהיו צודקות.
אבל יש לפעמים שפתאום האבוקדו סגול.
בום! עכשיו המוח שלכם נעצר. היו לו הרבה כיוונים איך המשפט הזה עומד להסתיים. אבוקדו סגול לא היה אחד מהם. המוח שלכם מופתע, אבל לא יותר מדי. הוא כבר מכיר את המדור הזה.
ב.
ישנו חצי משפט שנראה כאילו כל חוקרי הנפש בעולם התחייבו לכתוב או להשמיע בשלב מסוים של חייהם. הוא יכול להיות במאמר או בספר או אפילו בהרצאה, לפחות פעם אחת הם חייבים לכתוב את חצי המשפט הבא:
"האדם הוא בעל החיים היחיד ש…"
את המשפט הזה מותר להשלים בכל דרך. כל אדם שמתעסק בחקירת הנפש האנושית חייב למצוא תשובה מזוקקת מה היתרון שלה על זו של שאר בעלי החיים.
העניין הוא שככל שחקר שאר בעלי החיים הולך ומתפתח, התשובה לשאלה הזו הולכת ונעשית מורכבת יותר. אם בעבר המאוד רחוק היו לא מעט מדענים שסברו כי המין האנושי הוא היחיד שיכול להשתמש בכלים, הגיעו כמה שימפנזים שהשתמשו במקלות כדי לדלות טרמיטים טעימים מתוך האדמה (וגם כדי להכות זה את זה בראש מדי פעם) והפריכו את כל התאוריה.
שימפנזים אחרים, שלמדו לתקשר בהצלחה בעזרת סימנים, הצליחו להפריך גם את התיאוריה שהתקשורת היא מותר האדם מן החיה.
"לכן", כתב אחד הפסיכולוגים שבעצמו ניסה לענות על התשובה הזו, "יש סיבה טובה לכך שרובנו דוחים את השלמת המשפט הזה ככל יכולתנו, בתקווה שאם נמתין מספיק זמן נספיק למות לפני שנושפל בפומבי על ידי שימפנז מצוי".
ברגע זה אנחנו עומדים לנסח את הוורסיה הכי מדויקת של המשפט הזה. תקשיבו טוב: "האדם הוא בעל החיים היחיד – שחושב על העתיד".
נכון, יש עוד הרבה יצורים לא־אנושיים שמתנהגים כאילו הם ניחנו ביכולת לחשוב על העתיד, אבל זה ממש לא דומה. כל שאר היצורים עושים פעולות שמביאות את העתיד בחשבון. הם אוגרים מזון, בונים קנים ואפילו נודדים לאזורים חמימים – אלא שהם עושים כך מתוך אינסטינקטים מולדים. אין להם מחשבה מודעת. בדיוק כמו שאבן שנופלת מהגג לא יודעת שהיא בעצם נשמעת עכשיו לחוק המשיכה.
או כמו שכתב הפרופסור השנון דניאל גילברט: "עד שתימצא שימפנזה המתייפחת למחשבה על הזדקנות בבדידות או מחייכת כשהיא מהרהרת בחופשת הקיץ הקרבה או מסרבת לארטיק כי היא נראית שמנה מדי – אמשיך לעמוד מאחורי הגרסה שלי למשפט המחץ:
"אנחנו, בני האדם, חושבים על העתיד בדרך שאף בעל חיים אחר לא מסוגל לה. המעשה הפשוט הזה, החשיבה המודעת על העתיד, הוא המאפיין שמגדיר את האנושיות שלנו".
ג.
אל תשאלו אותי בדיוק איך מבצעים מחקרים על מחשבות חמקמקות. בגדול הדרך היא לבקש מאנשים לרשום את מחשבותיהם הצפות. כך או כך, החוקרים משוכנעים שלפחות 12 אחוז מהמחשבות שלנו מוקדשים לעתיד.
והשאלה הגדולה היא מדוע. מה יש בעתיד הרחוק שכל כך מעסיק אותנו? למה המוח שלנו מתעקש לזרוק אותנו לעתיד בזמן שיש לנו כל כך הרבה הווה לנהל?
החוקרים מציעים כמה סגנונות של תשובות.
הפעם נדבר על אחד מהם והוא: הצורך הקיומי שלנו בשליטה. אם יש משהו שמפחיד אותנו יותר מכל דבר אחר – הוא אי־ודאות. כשאנחנו שרויים בסיטואציה שבה אין לנו מושג מה בדיוק עומד לקרות, אנחנו שרויים בחרדה.
כבר כתבתי פה בעבר על הניסוי שבו נתנו לקבוצות נחקרים מכות חשמל. היו כאלו שקיבלו מכות כואבות יותר, אך הן היו מכות צפויות. הנסיין הסביר לנחקר מה בדיוק יקרה. לעומת זאת, אלו שספגו מכות לא צפויות כאבו הרבה יותר. הדופק שלהם היה גבוה יותר וגם הפרשות הזיעה. הכאב, מסתבר, פחות נורא מחוסר הוודאות.
אנחנו מדמיינים את העתיד ורוצים להשיג שליטה על מה שיקרה בו. אנחנו לא רוצים להיות מופתעים ולכן אנחנו מנסים לעשות מה שאפשר כדי לבוא מוכנים לכל מאורע. וזו אחת הסיבות שמוחנו מתעקש להמשיך ולהפיק שפע מחשבות על העתיד.
מאז ומתמיד בני אדם חיפשו דרכים לגלות את העתיד. אם בעבר אנשים נעזרו בנביאים, במעלי אוב ובחוזים בכוכבים – בעולם המודרני נוספו על כל אלו גם נביאים מודרניים: יועצי השקעות, מורים רוחניים, חוזי מזג אוויר, פרשנים ועיתונאים שכל תפקידם לספק לאנשים מעין ודאות בנוגע למה שעתיד לקרות.
אנחנו רוצים לדעת מה צפוי לקרות כדי שנוכל להתארגן: אם שערי הריבית עומדים לזנק בחודש הבא אנחנו רוצים להוציא את כספנו המושקע; אם עומד לרדת גשם אחר הצהריים, אנחנו רוצים לקחת מטרייה הבוקר. ידע הוא כוח.
ד.
אבל מעל הכל, יש בנו תאוות שליטה. ולא מדובר בסתם תאווה, אלא בתאווה שמעניקה לנו חיים ובריאות.
תקשיבו למחקר הבא, שאמור לטלטל כל אדם שיש לו קרובי משפחה מבוגרים ולא רק.
במחקר שערכו חוקרים אמריקאים (אלן לנגר וגו'דית רודין) לפני שנים לא רבות הכניסו עציץ רענן לחדרם של דיירים קשישים בבית אבות מקומי. לחצי מהדיירים הודיעו שהשליטה בטיפול בצמח והשקייתו נתונה בידיהם, הם יצטרכו להשקות ולטפח (קבוצת שליטה גבוהה); לשאר הדיירים נאמר שהם לא צריכים לדאוג, איש צוות יטפל בצמח (קבוצת שליטה נמוכה).
תקשיבו לתוצאות. אותי הם סחררו:
כעבור שישה חודשים נמצא ש־30 אחוז מהדיירים בקבוצת השליטה הנמוכה מתו, בהשוואה ל־15 אחוז בלבד מהדיירים בקבוצת השליטה הגבוהה. כן, הבנתם נכון. ישישים שחשו אחריות ושליטה על עציץ האריכו ימים.
בעקבות המחקר הזה נערך מחקר המשך: החוקרים ארגנו ביקורים סדירים של סטודנטים מתנדבים אצל דיירי בית אבות. לדיירים בקבוצת השליטה הגבוהה הותר לפקח על מועדי הביקורים של הסטודנטים ועל אורכם ("בוא בבקשה לבקר אותי ביום חמישי הבא, למשך שעה"), אך תפקיד זה נשלל מהדיירים בקבוצת השליטה הנמוכה ("אני אבוא לבקר אותך ביום חמישי הבא, למשך שעה"). כעבור חודשים התברר שהדיירים בקבוצת השליטה הגבוהה היו מאושרים יותר, בריאים יותר, פעילים יותר ונטלו פחות תרופות בהשוואה לקבוצת השליטה הנמוכה.
בשלב זה סיימו החוקרים את המחקר והפסיקו את ביקורי הסטודנטים. כעבור כמה חודשים נודע להם, לדאבון ליבם, על מותם של מספר רב יחסית של דיירים מקבוצת השליטה הגבוהה. רק בדיעבד הסתבר מה היה הגורם לטרגדיה: הדיירים שקיבלו שליטה והפיקו תועלת ניכרת מהשליטה הזאת כל עוד הייתה בידיהם, איבדו אותה כשהיא נגזלה מהם בלי משים עם תום המחקר.
מסתבר שהשגת שליטה יכולה להשפיע לחיוב על בריאותו ורווחתו של אדם, אך אובדנה עלול להיות גרוע יותר מאשר היעדרה מלכתחילה.
התשוקה שלנו לשליטה כל כך חזקה ומתגמלת עד שאנשים מתנהגים לעיתים קרובות כאילו ביכולתם לשלוט בבלתי נשלט. לדוגמה, מחקר שנערך בקרב מהמרים גילה שאנשים מעדיפים להמר אם הם זורקים את הקובייה, מאשר לתת למישהו אחר לזרוק עבורם את הקובייה. כל בר דעת מבין שאין באמת הבדל אלא שתחושת השליטה עמוקה יותר ממה שאנחנו מסוגלים לדמיין.
מחקר שנערך בקרב חובבי משחקי ספורט לימד שאנשים הרבה פחות נהנים לצפות בהקלטה של משחק שכבר הסתיים – אפילו שהם עדיין לא יודעים מי ניצח. לעומת זאת, כאשר הם צופים במשחק שמשודר בשעת מעשה יש בתוכם תחושת שליטה חסרת היגיון, כאילו קריאות העידוד שלהם למסך בבית ינועו דרך רשת הכבלים, ימצאו את דרכן אל המגרש וישפיעו על מסלול הכדור העושה את דרכו לכיוון השער. כזה הוא המין האנושי: שואב חיות מתחושת שליטה.
קבוצת האנשים היחידה החסינה בדרך כלל מאשליית השליטה היא קבוצת האנשים שסובלים מדיכאון קליני. לאנשים הללו ברוב המקרים אין שום אשליות. הם כבר נואשו מהשליטה. הם מביטים אפתים אל המציאות ולא מנסים לשנות אותה. הם, אכן, חסרי חיות.
ה.
כשמעמיקים לחשוב על הנושא הזה בעיניים תורניות, אפשר ממש לזהות את הרגע הראשון שבו המין האנושי מנסה לקבל שליטה על גורלו. הרגע שבו סבא וסבתא, אדם וחווה, מתאווים לטעום מעץ הדעת. הנחש מספר להם שהעץ הזה ישיג להם שליטה "והייתם כאלוקים יודעי טוב ורע".
הם לא עומדים בפיתוי. הם חשים שאינם מסוגלים להפקיד את גורלם ועתידם בידי הבורא. הם רוצים לגלות אחריות על החיים שלהם עצמם. מכאן ואילך המין האנושי נכנס למרוץ מסחרר של אשליית שליטה.
האדם חשב שהוא משיג לעצמו ברכה גדולה, אבל באותו רגע שהוא קיבל את אשליית השליטה הוא גזר על עצמו דין מוות. רציתם שליטה? אומר בורא עולם, ובכן, הנה קחו לכם. תתחילו לחרוש ולזרוע. "בזיעת אפיך תאכל לחם". אשליית השליטה תעלה לכולם בדם ודמעות. בעצב ייוולדו הבנים, והסוף יהיה שהאשליה תתפוגג, במאבק הזה האדמה תנצח ובסופו של דבר כולנו נשוב אל העפר.
ואז, אחרי שהאדם קלט את הטרגדיה שהוא המיט על עצמו, הוא קיבל מתנה מופלאה מאת בורא העולם: זכינו לקבל אוסף של מצוות וחוקים שאם נקיים אותם נחזיר לעצמנו את השליטה בחיינו. באמצעות אותה תורה נוכל לחזור אל גן העדן שממנו גורשנו.
ליהודי יש בחירה. הוא יכול לקחת את כל תאוות השליטה שלו ולהשיב אותה אל בורא העולם. "השלך על השם יהבך – והוא יכלכלך". היהודי המאמין מסיר מעליו את אותה אשליה ומשכיל להבין שיש מי ששולט בחייו, ומסובב את כל מה שקורה לטובתו.
אם סוקרים במהירות את ההיסטוריה היהודית, הרגע שבו אשליית השליטה התפוגגה בצורה הכי מובהקת ואורגנית היה בימי מרדכי ואסתר. היו אלו ימים שהיהודים חזרו אחורה בזמן. ממש כמו בסיפור חטא עץ הדעת. הם החליטו לקחת את השליטה לידיהם. הם התחילו ליצור קשרים פוליטיים, נהנו מסעודתו של אחשוורוש ואפילו הצליחו להשחיל אל תוך הארמון מישהי משלהם. השליטה נראתה חזקה מאי פעם.
ודווקא אז, משום מקום, הם קיבלו תזכורת מצמררת. טיפוס מפוקפק ששמו נגזר מן הפסוק "המן העץ אשר צויתיך לבלתי אכול ממנו אכלת" – קם להשמיד ולהרוג אותם. בדיוק כמו שמגיע למי שחושב שהוא האלוקים.
הישועה הגדולה מגיעה מאיש יהודי אחד, שבשום אופן לא מוכן להיכנע. איש שגם ברגעים הכי כואבים, כשהוא נאלץ להפעיל קשרים בארמון המלוכה, הוא מכריז שזו רק השתדלות "ומי יודע אם לעת כזאת הגעת", שום דבר לא בטוח. גם לאסתר אין אשליות. היא עושה את המעשים ויודעת שייתכן מאוד שהם מוליכים לאבדון.
והנס קורה. הכל מתהפך. "אשר ישלטו היהודים". לא אשליה אלא רגע שבו הם מקבלים באהבה את התורה ומוסרים שוב את השליטה לבורא העולם.
ומאז, בכל שנה ושנה, הימים האלו נזכרים ונעשים. יום אחד בשנה כולנו זוכים לזרוק את השכל, לבעוט באשליות ולטפס למקום נשגב שבו אין לנו שום שליטה. אנחנו לא יודעים מי ארור ומי ברוך. אנחנו יודעים רק דבר אחד: שיש לנו אבא אוהב, שדואג לנו, ושממש ברגעים אלו – כשאשליית השליטה שלנו מנסה לדעת מי יתקוף את מי – הוא כותב לנו מגילה חדשה ומרגשת.
הנה הוא נותן לנו את נפשנו בשאלתנו ואת עמנו בבקשתנו. וליהודים תהיה אורה ושמחה וששון ויקר.
לחיים, אחים יקרים! חג פורים מואר ונשגב!
מקורות: הספרים 'להיתקל באושר' מאת דניאל גילברט; ו'אל תתרגלו' (מטר).
