העגלון של הרבי

איך מנציחים שואה עם רכב, ואיך אותו רכב הפך למרכבה ועגלון. וגם: זיכרונות מלובלין

01

השעון צלצל, כלומר הילדים דפקו על הדלת, ואני התעוררתי ליום יפה תכול שחקים. קמתי מלא עזוז, חדור תחושה פנימית עזה לנקום בנאצים ועוזריהם. הבנתי שהיום הוא יום השואה, וכל מי שרק יכול נוקם בנאצים בכל דרך. החילונים בעיקר דרך העלאת תמונות הרואיות של הסבא והסבתא שלהם שרובם עוטים לבוש חרדי מלא, ושלל סיסמאות שהן בעיקר רק סיסמאות.

אני חס ושלום לא רוצה לזלזל בשום זכר הנעשה לשואה האיומה. ראוי לזכור ולהנציח אותה בכל דרך. אני כן חושב, שכל זמן שהזכר החלול הזה נשמר בקרב יהודים שממילא אין להם דרך אחרת לזכור אותם, ניחא. הבעיה היא כשיהודים משלנו נסחפים אחר הסטייל הזה, שאין בו לחלוחית של יהדות. אז זה כבר מתחיל להיות מסוכן.

הגבולות אצלנו קצת מיטשטשים. סבא שלי, ששכל בשואה את כל בני משפחתו, מעולם לא עסק בהנצחתם הסמלית. לא בתמונות ולא בסיפורים. בטח לא בסיסמאות. הם לא דיברו כמעט על מה שהיה. ההנצחה שלהם הייתה הם עצמם. עצם קיומם. זה שהם נישאו והקימו משפחות, וגידלו ילדים בדרך התורה והחסידות, והם עצמם עבדו את השם בכל דרך, זו הייתה הדרך שבה הם הנציחו את הנופלים.

הניצולים היקרים הללו לא נזקקו לימים סמליים כאלה ואחרים. יום יום, שעה שעה, הם הנציחו בדרכם ובאורח חייהם את הרוגי המשרפות. כמובן שמחובתנו לכבד את אלו שלא זכו להנציח את קורבנות השואה בדרך שבה הקורבנות עצמם היו מבכרים, אלא שלפחות מצופה מאיתנו שנכיר את הגבולות.

ירדתי עם חיימ'ל לרכב כדי לקחת אותו לחיידר, ובו בזמן חיפשתי דרכי נקמה. אולי זבנג הגון על הדלת של השכן הגוי. כשהתחלתי לנסוע הבנתי שברגע זה אני מנציח את זכר משפחתי בדרך הכי מדויקת: אני, דוד מרדכי דמן, נכד של רבי זלמן הופמאן ע"ה, שאיבד את כל משפחתו בשואה, מוביל דור נוסף לחיידר הישן והטוב, ומנסה לגדל אותו ברוח אורח חייהן המדויק של הנשמות שעלו בארובות אושוויץ השמיימה.

02

החג הנפלא זה עתה הסתיים, ואני זקוק לכמה וכמה טורים כדי לאחסן בהם את הזיכרונות המלבבים שלו. דווקא הרכב הזה, שבו אני לוקח כעת את הבן שלי לחיידר, סיפק לי את הסיפור היפה של החג, אף שהוא נותר לבדו בחניה כל ימי החג כי אני לא איש של פארקים בחול המועד.

ואז הגיע מוצאי החג. אמרתי לעצמי שאלך מייד הביתה, אקח את הרכב ואקפוץ לבית המדרש 'טשורטקוב'. אולי עוד אספיק משהו מהטיש של הרבי מסדיגורה שליט"א ששובת אצלנו מדי חג, ומאיר את העיר באורו המופלא ובדרכו החכמה והאצילית.

כך עשיתי. רצתי הביתה וחיימ'ל בקושי הצליח להדביק אותי. נכנסתי לרכב ודהרתי אל הקלויז. התברר שהגעתי בזמן הנכון. ההיכל היה מלא מפה לפה, ובחלל בקע קולו הדק והמתוק של הרבי: "כאשר זכינו לסדר אותו כן נזכה, וכן נחיה, לעשותו". פעם אחר פעם. הטיש הנשגב הזה הוא אחת המתנות שהרבי מעניק לעיר מדי שנה.

ואז התפללו ערבית, והרבי ספר ספירת העומר, ולאחריה עברו כולם כדי לקבל מהרבי חתיכת מצה שמורה, לשמירה, וביני לביני עלה במוחי רעיון גדול. חשבתי על הרכב שלי שעבר שטיפה יפה לפני החג, וכולו זוהר ובוהק, וחשבתי לעצמי: אולי אבקש לקחת את הרבי לבית האכסניה? הרבי מתאכסן תמיד בבית חותנו, שהוא שכן שלנו, ואני תמיד יודע כשהרבי בעיר לפי החסידים והגבאים שמתרוצצים ברחוב אנה ואנה.

קודם רחרחתי אצל ר' מרדכי שלמה כהן, הגבאי מצד ימין. הגבאי ברנדויין היה עסוק בהכוונת האנשים שעברו. ר' מרדכי שלמה אמר לי שאין מצב. זה כבר תפוס, הודיע בפנים חתומות. יצאתי החוצה ומצאתי את היהודי המקומי שיושב על המשבצת הזאת, ר' אסף סמוטני, מחסידיו המובהקים של הרבי. סימן נוסף לכך שהרבי הגיע לרחוב שלנו הוא כשאני רואה את ר' אסף מסתובב ברחוב הלוך ושוב חמוש בגרטל ועיניו בורקות.

ר' אסף לא כל כך הסכים. שבוע אחד יש לו זכות להסיע את הרבי. חוץ מזה, הוא נתן לי להבין, הרבי לא אוהב את הנדידה הזאת בין נהגים שונים. בסוף ליבו הטוב הכריע והוא הסכים, רק ביקש שאדבר קודם עם ה'הויז בחור' החביב יהודה פרנקל. רצתי פנימה לפרנקל, שעיקם באפו, ואמר שישאל את הרבי. חיכיתי בדריכות.

03

בסוף פרנקל לא העז לשאול, ואני בעצמי ניגשתי ושאלתי במלוא חרדת הקודש אם יותר לי להסיע את הרבי הביתה. הרבי חייך חיוך רב משמעות, והנהן בראשו בסימן שהיה נראה לי כהסכמה. אחזתי את חיימ'ל בשערות ראשו ואצתי החוצה כדי להביא את הרכב הכי קרוב והכי סמוך לשער הקלויז.

עוד אני יושב ברכב, והרבי יוצא במלוא הדרו. אני מחכה שהחסידים יפתחו את דלת הרכב כדי שהרבי יוכל להיכנס אליה. ואז השתרר שקט. כולם הצביעו עליי. הרבי קורא לי. אני מדומם מנוע, ורץ אל הרבי. הרבי מביט בי בעיניו הטובות ושואל אותי: "דוּ קֶענְסְט דִי מעשה מִיט רבי רב זושא (האם אתה מכיר את הסיפור עם הרבי רבי זושא)?" עיניי נפלו. בטח שאני מכיר את הסיפור. "אוֹיבּ אַזוֹי, וֶועסְטוּ אַהַיים נֶעמֶען דִי גבאים (אם כן, אתה תיקח הביתה את הגבאים)".

הסיפור עם הרבי רבי זושא הולך כך:

כשהרבי היה נודד במסעות הגלות שלו, הוא היה מתאכסן בבית אדם פשוט. הלה לא הכירו, אך כיבדו מאוד. לימים, כשהתפרסם ושמו יצא למרחקים, הגיע שוב רבי זושא, אך הפעם ביקשו כל נגידי העיר לזכות לארח אותו. הודה להם הרבי, אך אמר להם כך:

"כשהייתי מגיע הנה לבדי, הייתי מתאכסן באכסניה פשוטה. אף אחד לא ביקש לארח אותי. הפעם, כשהגעתי במרכבה וסוסים, פתאום כולם רוצים אותי בביתם. אם כן, אני אמשיך להתאכסן היכן שהתאכסנתי עד כה, ואילו המרכבה והעגלון יתאכסנו אצלכם".

זו הייתה דרך מחוכמת של הרבי שליט"א לא לפגוע בנהגו הקבוע, ובד בבד לכבד את מי שרצה לכבד אותו. עד מהרה נכנסו אל הרכב שלי הגבאים הנכבדים, ויצאתי לדרך. עוד אני ברחוב סמוך, והנה החסידים דולקים אחריי, מכים על אחורי הרכב, מבקשים שאעצור. מתברר שה'הויז בחור' נשאר בחוץ, כי כשהוא רצה להצטרף אל הרבי ברכבו, הורה לו הרבי לעבור לרכב של הגבאים.

בדרך הקשבתי לגבאים שחזרו בחרדת קודש על דברי התורה של הרבי בטיש, ושמחתי בחלקי הדל לשמש כעגלון הפשוט שלהם.

לובלין בבני ברק

לפעמים ידיעה אחת משיבה אותך עשרות שנים אחורנית. הרבי מלובלין זצ"ל הסתלק לבית עולמו, אמרו השמועות בעיצומו של המועד, ואני שבתי באחת אל ימי חול המועד בבית המדרש של לובלין בבני ברק.

הייתי מתלווה אל סבא ע"ה, כשהוא היה הולך לשם בימי חול המועד. ה'לובלינער שוהל' היה מקום התפילה המיוחד של סבא לימי חול המועד וסעודה שלישית. עד היום אני לא יודע למה, אבל אלה היו רגעים שנחרתו בזיכרוני היטב. הרבי הזקן, אביו של הרבי שהסתלק זה עתה, היה יושב בראש השולחן, עיניו רכונות אל הקרקע, ומפניו בוקע אור יקרות. עוד בתור ילד חשבתי על העובדה המפליאה שהרבי הוא נכדו, בן אחר בן, של הגאון רבי עקיבא אייגר, והרהרתי בהשתוממות על המפגש הנדיר בין שני הקצוות.

אני זוכר כיצד צעדתי ליד סבא בדרך לשם. עד היום המסלול הזה חקוק במוחי. סבא החזיק ביד אחת את הלולב ובשנייה את קופסת האתרוג, וקצות זקנו הלבן מלטפים אותם קלות. פעם הגיע יהודי מולנו, שלא יכול היה להתאפק מול המחזה המרהיב ופנה לסבא בהתרגשות: "רבי אִיטְשֶׁע, אִיהר זֶעהט דָאךְ אוֹיס וִוי אַ מלאך (רבי איצ'ה, אתם הרי נראים בדיוק כמו מלאך)!"

בית הכנסת של לובלין היה המקום שבו עצר העולם מלכת. התחושה הייתה כמו בבית כנסת חסידי בשטעטל של פעם, עם רבי וחסידים של פעם, עם הניחוח המופלא של פעם. בית הכנסת לא היה עמוס במתפללים, אך שררה בו אווירה עילאית משובבת נפש. בימי חול המועד, זמן רב לאחר שהתפילה הסתיימה, עוד היה חתנו של הרבי, לימים הרבי מקוז'מיר שליט"א, מתנועע על הסטנדר שלו אחוז שרעפים. מדי חול המועד, באחד הימים, היה טנדר מחכה בחוץ כדי להוביל את הרבי ובני משפחתו לירושלים אל הרבי מגור לברך ולהתברך.

בנו של הרבי, שהסתלק זה עתה, היה אדם מיוחד ונחבא אל הכלים. הוא עמד לשרת את אביו בהכנעה ובאהבה גדולה. זה עשרות שנים שלא זכיתי להיות שם, אבל אני מתאר לעצמי שגם בימי חיֵי הרבי הנוכחי לא שינה בית הכנסת את צביונו המיוחד, וניחוחו הנדיר לא פג ממנו.

זכר צדיקים לברכה