העיון היומי

אדם שמגבש עמדה בכל נושא, לא יכול להיות שטחי בתורה

שלושים יום חלפו מאותו יום מר, ואני חש צורך לייחד דברים אודות מורי ורבי, הגאון הגדול רבי ברוך וייסבקר זצ"ל.

רבות דובר על אהבתו לתלמידיו. לרבים מהם זו הייתה החוויה המשמעותית במפגש איתו, ולכן רבו הדיבורים על הנושא. ובאמת, כל מי שייקח משהו מזה לחייו, ללוות את חינוך ילדיו ותלמידיו באהבה, ירוויח הוא וירוויחו חניכיו רווח עצום ונצחי. הכנות והישירות שלו היו תופעה ייחודית שקשה למצוא כמותה.

הייתה לו גם יכולת מיוחדת להכיל את סערות הרוח של תלמידיו הצעירים. בשנותינו בישיבת 'בית מתתיהו', אחד מחברי הוועד שלנו רצה לקבל על עצמו תעניות. ראש הישיבה ישב איתו לשיחה כמחצית השעה, כדי להניאו מהתנהגות לא שקולה. עד כאן סיפור רגיל, שמתרחש אצל מחנכים רבים. החידוש היה בכך שעשרים וחמש דקות הקדיש ראש הישיבה להקשבה לבחור ולהצדקת דעתו. הוא הביא מקורות וטעמים על חשיבות התענית ועל סגולתה, וחיזק, לכאורה, את עמדתו של הבחור.

חמש דקות בלבד(!) השקיע הגר"ב בשטיחת טיעונים נגד. מדוע לא נכון שבחור בגיל צעיר יתענה, ומהי הדרך שבאמת כדאי ללכת בה כדי להשיג מדרגות בעבודת ד'. הוא הכיל את עמדתו של הבחור, גם כשהיה ברור שעמדה זו צריכה להידחות.

אבל מי שהכיר אותו יותר מארבעים שנה, מרגיש שנכון להתייחס בעיקר לנקודה שהייתה מבחינתו עצמו מרכז שליחותו בעולם, והיא הקניית דרך בלימוד התורה לתלמידיו.

נתמקד בדגש החזק שהוא שם על קריאת הגמרא.

האופן שבו הוא קרא את הגמרא, ואני מדבר על לימוד בשיעור ועם חברותא, היה אירוע מיוחד במינו:

הוא קרא את הגמרא כמעט כקורא שיר. הוא תבע הטיית אוזן רגישה, ושימת לב לכל מילה. הוא ניסה לפתח אצלנו, תלמידיו, חושים של רגישות לצלילים העולים ממילות הגמרא והראשונים. הוא ביקש שנהיה ערניים לכל חספוס במילים, ולכל דוגמה שהגמרא מביאה.

האווירה שהשרה בשעת הקריאה הייתה נינוחה, לכאורה בלי דריכות, כדי שלא ייווצר לחץ שעלול להקהות את החושים. ובכל זאת היה בזה עמל רב, לקרוא שוב ושוב, לא בשביל להסיק מסקנות אלא כדי לציין נקודות, שרק חלק מהן יצטרפו בסוף לבניין השלם שאין לדעת מראש איך ייראה. לא היה גבול לאוצרות שהוא היה מגלה תוך כדי קריאת הגמרא.

הוא לימד אותנו שעיקר הלימוד הוא מתוך הסוגיה עצמה, ולא בהרחבת היריעה ממקורות אחרים.

תלמידים שהכירו אותו בתקופת 'קול תורה' סיפרו על ההתמדה המופלאה שלו, איך היה יושב לילות שלמים וקורא גמרא באותו אופן ייחודי, לבדו או עם חברותא.

באותן שנים לא היו לו שום טרדות, כשהרבנית תליט"א נשאה על כתפיה את כל עמל הבית (כמו שבשנים מאוחרות נשאה על כתפיה חלק גדול מעמל קיום הישיבה וניהולה. יאריך ד' ימיה בטוב ובנעימים). הוא חצב אז וביסס את שיטתו, שאנחנו פגשנו אותה כשהייתה כבר מוכנה.

אבל גם בשנים שלנו, כשהעול הגדול של קיום הישיבה וניהולה וכל העבודה החינוכית היו מוטלים עליו, ראינו אותו תמיד חי את הגמרא. כך זה היה בשיעור היומי, וכך זה היה בחברותא, ערב ערב, כשלוש או ארבע שעות בשעות הקטנות של הלילה. היתה ערנות וסבלנות, והייתה, כן, הרבה מאוד אהבה לגמרא. אני חושב שהוא הצליח להדביק אותנו, תלמידיו, באהבת הגמרא.

הוא גם הצליח לשכלל אצלנו את המקצוע של הבנת הכתוב, כשהמדובר בגמרא ותוספות, רש"י ורמב"ן. תחת הנהגתו רכשנו אומנות של קשב פנימי, קשב שמעורר את החושים הפנימיים שלנו למה שנאמר בגמרא.

פגשתי אותו פעם באירוע, והוא שאל אותי: "מה אתה מלמד היום?" אמרתי לו: "כיום אני מלמד ספר 'מורה הנבוכים' לרמב"ם".

"את זה לא למדת ממני", הוא ציין בחיוך. השבתי לו שאת אומנות הקריאה קיבלתי ממנו, ואני משתמש בה גם בספרים שלא למדתי ממנו.

[

אני חושב שיש בדמותו כדי לקרוא קריאה גדולה לציבור כולו.

דומה שחשיבות לימוד התורה עבור כל יהודי ברורה למדי לרוב ככל הציבור. בכל מקום אפשר למצוא שיעורים שונים ומגוונים עבור סוגים שונים של יהודים. לימוד ה'דף היומי' הפך בעשורים האחרונים למנהג רווח באופן מעורר השתאות, בס"ד. ממש לאחרונה נוספה תוכנית הלימוד של 'עמוד' ליום, וכך גם תוכניות אחרות, כולן אהובות ומבורכות.

אני רוצה להציע את הרעיון של לימוד גמרא בעיון להמוני בית ישראל.

אין הכוונה כאן להפוך יהודים שיש להם זמן מועט ללימוד תורה למעיינים גדולים. אבל גם מי שלא זוכה בכתר התורה, יכול להיות קצת תלמיד חכם ולהשקיע חלק קטן מזמנו בהשגת היכולת לקרוא את הגמרא באופן ערני יותר, ומתוך תשומת לב והטיית אוזן לגמרא ולמה שעולה ממנה.

תהליך כזה, גם אם הוא קטן, אם יהיה עקבי הוא יחולל שינוי עמוק בתודעת הלומד. כל מי שייחשף למהלך הזה אפילו לזמן מועט, יזכה לרמה גבוהה יותר של הבנה בכל תורה שילמד, וגם לאחיזה טובה יותר ביהדות.

כדאי להבין: התורה כוללת חלקים רבים מלבד גמרא. אפשר ללמוד תורה שבכתב, מדרש, הלכה, מוסר וחסידות. ובלי ספק, תורת ד' כולה תמימה ומשיבת נפש. ובכל זאת, הש"ס הוא המרכז של תורה שבעל פה, ויש חיבור שאפשר להשיג בו ואינו ניתן להשגה בשום מקום אחר. יש משהו בלימוד גמרא בעיון שיכול להעשיר את חיי הלומד כמו ששום לימוד אינו יכול.

די בגישה מעט יותר עיונית ומתבוננת בשורות הגמרא, כדי להוציא את הלומד מעמדה של אורח וצופה מרחוק ולהפוך אותו לשותף פעיל בתורה. כך האדם נעשה מודע וקרוב לתהליך של יצירת ההלכה – ההלכה שאנחנו משתדלים לקיים, ועל פיה אנחנו עובדים את ד'. כך העולם שבחוץ יתקרב יותר לד' ולתורה.

מהלך כזה, גם אם יתבצע פעם בשבוע בלבד, יעצים את הלומדים, ובעקיפין את הציבור כולו.

יש כאן נקודה שכדאי להבהיר: בעולם של פעם, היו יהודים שישבו בבית המדרש, והיו שיצאו לעמל יומם. חלק גדול מהם היו אנשים פשוטים, שבכל תחומי החיים הורגלו לקבל הוראות מאחרים. כיום, רבים מאנשי המעשה אינם פשוטי-יום כלל. מדובר באנשים משכילים ומעמיקים, שרגילים לגבש עמדה בכל נושא. מאידך גיסא, הזמן שיש להם ללימוד תורה הוא מועט. האם נכון שיהיו רחבי דעת, ורק יהדותם תהיה רזה וצנומה?

מפגש רציני ועיוני עם הגמרא יעצים את חיבורם לתורה, וייתן להם עמידה יהודית חזקה וגאה בעולם.