העכבר והחור

אבסורד יוצא מהמחילות וזועק עד לב שמיים

"בערבו של אותו יום עמד בֶּרנאר רִייֶה במבואה וחיפש את המפתחות קודם שיעלה לדירתו. והנה, מעומק הפרוזדור האפל הגיחה לעיניו חולדה שמֵנה שהילוכה כושל ופרוותה לחה. החיה נעמדה, ביקשה כמדומה לייצב את גופה, החלה ללכת לעבר הרופא, נעמדה שוב, חגה סביב עצמה בצוויחה דקה ולבסוף צנחה ארצה, ושפתיה המשורבבות המפושקות פולטות דם".

התיאור המגעיל והמצמרר הזה, הוא רק פתיח של אחד הספרים המוזרים שנכתבו לפני קצת יותר משישים שנה בצרפת. המחבר, אלבר קאמי, היה מומחה בדיוק לעניין הזה: לצמרר את קוראיו ולגרום להם חוסר נוחות קיומית.

הוא כל כך הצליח לעצבן את קוראיו, שהוא קיבל אפילו פרס נובל על כך.

הנה למשל הסיפור המוזר שלו, שנקרא 'הדֶּבר', כמו המכה החמישית במצרים. זה קורה בעיר אפרורית באלג'יריה, שפתאום מותקפת בנחילים של חולדות גוססות. הן מתות בכל מקום, ואז פורצת מגפה מחרידה. אנשים מתחילים לחלות במספרים עצומים. השלטונות פוכרים ידיים בייאוש, ובדיוק אז נכנסת לתמונה קבוצה של רופאים ואנשי דת.

המומחיות של סיפור טוב, הסביר פעם קאמי, שאפשר לדחוס לתוכו מחשבות פילוסופיות עמוקות, הישר אל תוך מוחו של הקורא.

לצד פרשנויות אחרות, רבים סברו ש'הדבר' – שנכתב שנים ספורות אחרי מלחמת העולם השנייה – מדבר בדרך מתוחכמת על מה שהתחולל באירופה בימי השואה. על המגפה הנאצית שקפצה יום אחד והשביתה את העולם. הייתה שם ביקורת על חוסר האונים של האדם המודרני, מול הרוע והדם שמילאו את הרחובות.

ומה שהכי מפחיד, שבסופו של סיפור הקורא מבין, שבעצם אין לעולם המערבי שום דרך אמיתית לעצור התקפה נוספת של שואה כזו. זו מגפה, שפשוט עלולה להתפרץ יום אחד, והרשויות לא יכולות לה.

לפני שלוש שנים, כשפרצה הקורונה, כולם נזכרו שוב בספר הזה. פתאום הוא נקרא כמו נבואה מדויקת. הכל היה שם: סגר כללי, חולים בבידוד, רופאים שמוסרים את נפשם – ועולם שלם ששובת וקורס. ואפילו הסוף, היום שבו המגפה פשוט נעלמה. הכל הופיע שם.

אין מה לומר, סופרים מצמררים יודעים משהו.

בשפה המקצועית, אלבר קאמי וסיפור העכברים הזה, נחשבים כמי שהמציאו את 'פילוסופיית האַבְּסוּרְד'.

וכחובב אבסורדים מושבע, את כל הסיפור הצרפתי הזה אני מקדיש לכבודה של עיר התורה והחסידות בני ברק.

לפני שבועיים, אחרי תקופה ארוכה של היעדרות, מצאתי את עצמי שועט ברחובותיה. בגדול, לא הרבה השתנה. חוץ מכמה בניינים שפעם עמדו ליפול ובמקומם צצו מגדלי יוקרה, העסק פחות או יותר נשמר כמו שר' משה אירנשטיין המנוח או הוועדה הקרואה של עמוס מר-חיים ארגנו אותו: אנשים על הכבישים, מכוניות על המדרכות, חוטי חשמל בכל מקום, וכמובן, יהודים שצועדים עם ספרים תחת בית שחיים. אח, מה טובו אוהליך.

ואז, אחרי שיצאתי מהרכב, נזכרתי בתיאור של קאמי. "מעומק האפלה מגיחה חולדה שמֵנה שהילוכה כושל ופרוותה לחה". טוב, לא ממש מדויק. במקרה שלי, מצד החניה הגיחו שלוש חולדות שמנות, והן בכלל לא נראו מפוחדות. להפך, זה שהשמיע את צווחת הבהלה ושעט מהמקום, היה מישהו שאני מכיר אישית.

על מכת העכברים של בני ברק, קראתי לפני כמה שבועות או חודשים. קראתי גם תגובה מטעם דוברות העירייה. מודה כי לרוב, כל הידיעות מהסוג הזה משעממות אותי. זה מרגיש כמו סגירת חשבון של תושבים ממורמרים, שמעדיפים להטיח האשמות במקום לכנס את ועד הבית ולשכור מדביר מוכשר.

אלא שהפעם העסק נראה הרבה יותר מורכב. ולא, זה לא קשור רק לעיר בני ברק; ייתכן מאוד שזה קשור לכולנו, לסיסטם כולו.

משום ש'בני ברק' היא לא רק מרחב גאוגרפי. זהו הסמל הכי מובהק של הציבור החרדי בארץ ישראל. כל יהודי מ'תל אביב' (גם היא סמל) שרוצה לערוך היכרות עם העולם החרדי, יוצא ל'בני ברק'. וכן, גם כשהבחור ההוא מאנג'ל זועם על לומדי התורה, הוא יוצא להפגין ב'בני ברק'.

כש'בני ברק' שורצת חולדות כמו מדינת עולם שלישי, העסקונה החרדית כולה חייבת לעצור ולחשב מסלול.

אבל האבסורד צורח עד לשמיים.

ממש בימים אלו, כשאלפי תושבים מתמודדים עם מפגע מסוכן שכזה, יש עסקנים שמתחילים להתניע את מערכת הבחירות המוניציפליות הבאה. הכל ממשיך בנוהל. גבאים מתכנסים, פשקווילים נחתמים, והחולדות נוגסות ומתרבות.

ולמרבה הפלצות, אף אחד מהם אפילו לא מדבר על מה שהאזרח החרדי באמת זקוק.

ה'גורמים' וה'בכירים' תופרים דילים. כאילו מדובר באיזו חלוקת כיבודים או שטעלעס בישיבה. שום מבט ענייני. הכל בסגנון דוחה של סחר סוסים בשוק שחור. "אתה מוותר לי בנהרייה; אני מעביר את הסגן שלך לראש העין, ואז הבחור מאלעד שהבטחנו לו פיצוי פעם שעברה, יוכל להגיע לבית שמש כדי לשלוח את ממלא מקומו לירושלים".

באותו יום שבו אנו שומעים על תינוק צעיר שמאושפז ב'מעייני הישועה' (עוד סמל) אחרי שננשך על ידי חולדות, מתכנסים כמה 'גבאים' מודאגים באיזו עזרת-נשים של בית כנסת, שכל מסדרונותיו כנראה מלאים מלכודות עכברים, כדי לדאוג ל…'טובת העיר', כלומר, שלא משנה מה, העיקר שגם העסקן הבא יהיה 'משלנו'. אם זה לא היה מפחיד, זה אפילו היה מצחיק.

העכברים של בני ברק הם משל עצוב, אבסורדי. והנמשל הוא אנחנו, המגזר החרדי. מאות אלפי יהודים שרוצים לגור במקום תורה, שמשלמים שכירויות ומשכנתאות במחירים מטורפים לגמרי, ובמקום לקבל שירות – הם מקבלים פוליטיקת ארגזים 'לשם שמיים' בלבד.

במקום לבחון כל עסקן לפי הקבלות שיש לו בניהול עיר ובשירות תושביה, בוחנים את אורך החליפה ומרקם הכיפה. בעיר פלונית ידיחו ראש-עיר מוצלח רק בגלל שסבא שלו דיבר באידיש, ובעיר אלמונית יטילו 'וטו' על עסקן עתיר קבלות, רק בגלל הישיבה שהוא למד בה אי שם לפני שלושה עשורים.

המיתוס הקדום טוען, שכאשר ספינה מתחילה לשקוע, הראשונות שמזהות – הן החולדות. זה בערך מה שקורה לספינת העסקונה הישנה והמקומבנת.

זה לא סוד. הציבור החרדי, בלי עין הרע, הולך וגדל בקצב מסחרר. כל דמוגרף מתחיל יודע שתוך לא הרבה שנים, לא רק 'בני ברק' תהיה חרדית, אלא הרבה ערים ומחוזות בארץ. משרדי ממשלה שלמים יעברו לניהול של עסקנים חרדים. החזון הזה מלבב, אבל הוא גם מצריך שינוי תפיסה יסודי.

המשל העצוב לא מסתיים. עכשיו אנו מתבשרים שהמשרד להגנת הסביבה מחייב את עסקני העירייה החרדים לעצור מהסחר-מכר ולטפל במפגע ששורץ בבתיהם. אל תתפלאו אם בימים הקרובים תשמעו שאנשי 'הגנת הסביבה' הם אנטישמים סמולנים, שמתעללים בציבור החרדי.

אם נמשיך בכל מקום להעדיף את הקומבינה, את הדילים והשטיקים, החולדות של בני ברק יגיעו לכל מקום. ואולי אפילו אל תוך המשרד ל'הגנת הסביבה' שבחסדי שמיים ינוהל על ידי עוד איזה עסקן שיחתום על רוטציה עם כמה גבאים.

הלוואי שנתעשת.

ובמעבר הכי חד שיש, בואו נדבר על אחד הדברים הכי מתוקים שהיהדות החרדית הצמיחה: מלך החזנים האגדי, ר' יוסלה רוזנבלט ז"ל, שהיום, כ"ה בסיוון מלאו תשעים שנה לפטירתו.

גם יוסלה הוא סמל. ודווקא עכשיו, תשעים שנה אחרי, מעניין להתבונן בסמל הזה.

סיפור חייו של יוסלה, נקרא כמו שטיקל-חזנות מרגש. כל פרט בחיים שלו שזור בהמון כישרון, רגש וידישקייט (אם אתם בעניין, קבלו המלצה נלהבת: בנו, הרב ד"ר שמואל רוזנבלט, כתב ספר ביוגרפי שכל עמוד שלו נקרא כמו יצירה מוזיקלית. שם הספר, 'יוסלה רוזנבלט', ככה פשוט).

יוסלה, בן למשפחה חסידית רוז'ינאית, את ההופעה הראשונה שלו עשה כבר בגיל ארבע, כילד שעוזר לאבא שלו בחזנות. כמה שנים אחר כך, הוא חווה על בשרו את גזירת הגירוש. המשפחה גורשה מרוסיה לגליציה והגיעה היישר אל בית מדרשו של הרבי ה'אור ישראל' מסדיגורה.

יוסלה לא היה 'כישרון'. הוא היה אוסף של כמה כישרונות נדירים ביחד. גם מלחין יוצא דופן; גם מבצע מיוחד; גם בורך בקול נדיר ואדיר. וכך, תוך כמה שנים הוא הפך לכוכב הכי זוהר בשמי החזנות העולמית. הוא היגר לארצות הברית, ושם הכסף התחיל לזרום לכיסיו. גם ההמצאה החדשה – גרמופון – שבדיוק באה לעולם, אפשרה לו להפיק את התקליטים הראשונים בהיסטוריה.

וכמו בכל יצירה שלו, אחרי קטע שמח, מגיע גם קטע מלנכולי. החיים לא תמיד האירו לו פנים. בשלב מסוים הוא הסתבך עם מפיקים לא ממש ישרים. כל כספו נגזל, והוא היה צריך להתחיל הכל מאפס. אבל כמו יהודי טוב, פעם אחר פעם, הוא התייצב מול העמוד והתחיל לשיר ולרגש יהודים.

אם יש לקח אישי שאפשר לקחת מיוסלה רוזנבלט, תשעים שנה אחרי, הוא מידת ההשתוות.

יהודי שקצת מצליח ורואה עולם, מסתחרר ומסתנוור. אבל יוסלה רוזנבלט, למרות כל הניסיונות, לרגע לא איבד את עצמו. גם כשענקי ההפקה של הקולנוע האמריקאי הציעו לו אלפי דולרים שיצילו אותו, הוא לא הסכים להפוך לשחקן. הוא סירב לקבל מאה-אלף דולר (בערכים של הימים ההם!) על מנת להשתתף בסרט; הוא גם לא הסכים שישתמשו בהקלטה של 'כל נדרי' שלו כפסקול קולנועי (בסוף ימיו הוא נעתר להסרטת שירי פסוקים, שאינם תפילות).

לא בכדי כשהוא נפטר בפתאומיות, הרבנות הראשית הכריזה על ביטול מלאכה וכל בני ירושלים יצאו ללוותו.

תשעים שנה אחרי – והתמונה שלו, לבוש בחלאט שחור ועטור בזקן חסידי – מרגשת ומאלפת לא פחות מההקלטות המרטיטות של לחניו. אלו וגם אלו נשמעות באוזניים כמו אותה מנגינה עריבה:

"אוי אנא, אנא עבדא, עבדא דקודשא בריך הוא".