העתיד כבר כאן. צריך להתכונן אליו

האנטישמיות החדשה דוחפת רבים מיהודי ארה"ב ואירופה לעלות ארצה • על מנת שהעלייה הבאה לא תיכשל, נדרש מהציבור חרדי לערוך תכנון מושכל מראש

הציבור החרדי בארץ התברך בלא מעט מעלות, אך תכנון העתיד אינו מן הראשונות שבהן. אין לנו ארגון מקצועי המשתווה לזה של 'אגודת ישראל באמריקה'; חברי הכנסת החרדים הם הדבר הקרוב ביותר לארגון מקצועי, אך מעט מאוד משאבים עומדים לרשותם, והם כורעים תחת נטל הדרישות הדחופות והמיידיות, מכדי להקדיש זמן לתכנון ארוך-טווח (המכון החרדי, מייסודו של מר אלי פלאי, מו"ל 'משפחה' הוא חריג בולט בהצלחה שלו באיסוף וניתוח נתונים על הציבור החרדי בארץ).

אלא שהעתיד בלתי נמנע, וכך גם השינויים הכרוכים בו. אנו חייבים ללמוד את מאפייני המגמות הקיימות על מנת לצפות את הכיוון ואת היקף השינוי במידת האפשר.

מגמה אחת כזו היא גל אדיר של עליית יהודים לארץ שכבר החל, ואשר לדעתי ימשיך לצבור תאוצה.

ה'ג'רוזלם פוסט' דיווח לאחרונה כי העלייה לארץ גדלה ב-31% במהלך השנה הקודמת, למרות המגבלות והקשיים שהציבה מגפת הקורונה. באחת השבת האחרונות סיפרה לנו אורחת צעירה כי 32 משפחות של חברותיה לתיכון 'בית יעקב' בקהילת הפריפריה שבה היא מתגוררת – עלו לארץ בקיץ האחרון.

וארה"ב אמורה להיות רק אחת המדינות מהן תגיע העלייה הזו. יהודים במערב-אירופה חיים תחת איום ישיר גדול עוד יותר, בעיקר בגלל האוכלוסייה המוסלמית ההולכת וגדלה בארצות מולדתם. דו"ח שנערך ב-2018 על ידי מועצת זכויות האדם האירופית, גילה כי קרוב ל-90% מקרב 16,000 היהודים שסוקרו (סקר גדול מאוד), חשו כי האנטישמיות גברה בשנה הקודמת, בעוד ש-85% טענו כי היא מהווה "בעיה מאוד קשה, או די קשה". ##אותו סקר אירופי אף המשיך וגילה כי מבין מקרי הרדיפה האנטישמית הקשים ביותר, 30% הם בידי גורמים מוסלמיים, 21% באים מהשמאל הקיצוני, ו-13% מהימין הקיצוני.##

גם האנטישמיות באמריקה עברה שינוי. האנטישמי הסטריאוטיפי הוא לא אותו איש עליונות-לבנה כבעבר. הוא או היא מארגנים את 'שבוע האפרטהייד הישראלי' בקמפוסים, או דוברי ארגון BLM ('חיי השחורים חשובים'). אוהדי תאוריית ההצטלבויות (אינטרסקציונליות – תאוריה המאחדת היבטים שונים של דיכוי – כגון גזע או מגדר) איגדו יחד את כל קבוצות ה'נרדפים והמדוכאים', אך הצליחו להשמיט ממנה את היהודים, למרות ההיסטוריה המרשימה שלנו כעם נרדף, קרבן למסעות רצח. במקום זאת, הם ממקמים אותנו בתוקף במחנה נושאי דגל 'עליונות הלבנים'.

מכל סוגי השנאה, האנטישמיות כיום היא זו שנושאת הכי פחות במחירים פוליטיים וחברתיים. הלורד האנגלי שאמר לעיתונאי הבריטי, פנלופ וויאט, לפני עשרים שנה, "תודה לק-ל, אנחנו שוב יכולים לומר בגלוי מה אנחנו חושבים על היהודים [בגלל מדינת ישראל]", הצליח להגדיר בדיוק את היחס והגישה. ##בסקר שנערך לאחרונה בקרב סטודנטים אמריקאים המזדהים כיהודים, 50% אמרו כי נאלצו בשלב כזה או אחר להסתיר את יהדותם בקמפוס##.

• ••

אחד מילדיי שאל אותי לאחרונה למה אני כותב כל כך הרבה על אמריקה, לאור העובדה שאני כבר למעלה מארבעים שנה חי בארץ. השבתי, כי חשוב לי שהקוראים ידעו להעריך נכונה את אופי והיקף פחיתותו של העם האמריקאי – מערומי החברה האיומים, הטירוף שהשתלט על משרדי ההנהלה בחברות הגדולות, בהנהלות האוניברסיטאות, בתקשורת, וכן בקרב חלקים גדולים של חברי השלטון – ולהבין שעבור האמריקאים זה לא יכול להיגמר טוב, ובמיוחד לא עבור היהודים שבהם. לדעתי, עתיד העם היהודי הוא במדינת ישראל.

מגפת הקורונה עצמה העניקה דחיפה הגונה לעלייה היהודית לארץ. ההבדל בין העבודה מהבית עבור תושבי הפרברים, לבין עבודה מישראל, היא לא מאוד משמעותית. סגירת גבולות הארץ למבקרים, כותבת הרנרוט-רוטשטיין, נתנה ליהודי חו"ל את "הטעימה הראשונה של המגורים בעולם שבו ישראל היא לא אופציה", ועימה יחד הגיע הדחף להבטיח לעצמם מקום בישראל בהקדם האפשרי.

לפחות בשלבים הראשונים, רוב העלייה הגיעה מקרב הציבור החרדי – אלה המזדהים חזק עם מדינת ישראל ועם אחיהם היהודים. אני יכול רק לנחש כי החרדים המודרנים ואלה שמתגוררים מחוץ למרכז ניו-יורק, הם שיובילו בראש. מעטים הם החרדים השואפים לראות את ילדיהם באוניברסיטאות המובילות באמריקה, ולכן התפרקותן של אלה פחות תשפיע עליהם ברמה המיידית. מצד שני, דווקא אלה שהכי בולטים ביהדותם, נמצאים בסיכון הגבוה ביותר לתקיפה למטרות שוד או גרוע מכך בדרכם לבית הכנסת.

בשורה התחתונה, אפשר יהיה לראות ייצוג של כלל הקשת החרדית, ואנחנו חייבים לעשות כל מה שאפשר כדי לוודא שהעלייה שלהם לארץ תוכתר בהצלחה. ראשית, לא חסרים לנו עוד בני נוער מתוסכלים שישוטטו ברחובות. ככל שמספרם גדל, כך גדל גם כוחו של הרחוב למשוך את חבריהם עימם. שנית, ניסיון עלייה כושל תובע מחיר פסיכולוגי כבד מרבים מאלה השבים למדינות מוצאם.

• ••

ועוד נקודה, שלישית ואחרונה; הציבור החרדי בארץ ועולם הישיבות האמריקאי, שונים מאוד זה מזה – שינוי הנשען בחלקו על תהליך ההתפתחות השונה היסטורית – כך שיש מספיק מקום להפריה הדדית מועילה. חיי העושר והמותרות תופסים הרבה הרבה פחות מקום בציבור החרדי בארץ משהם תופסים בחו"ל, כך שמידת התחרות הגשמית והצורך 'להיות כמו' – פחותה בהרבה. הידע התורני היה ונותר סמל המעמד החברתי בציבור החרדי בארץ.

בה בעת, התואר 'בן תורה' בצפון-אמריקה אינו שמור אך ורק לאלה היושבים באוהלה של תורה. אני תמיד מתרגש להיכנס לתפילת ערבית בבית כנסת בארה"ב ולמצוא שם כמה וכמה זוגות של חברותות, עדיין בחליפות העסקים שלהם, יושבים ולומדים ברתחא דאורייתא, עם כל האנרגיה השמורה עימם משנות לימודם בישיבה. בארץ, לצערי, שכיח מדי שאלו היוצאים לעבוד או לרכוש מקצוע לקראת היציאה לעבודה, שהם מפסיקים לראות את עצמם חלק מעולם הישיבות, והם בקושי פותחים גמרא משבת לשבת. המנטליות של ה'או-או' גורמת לנזק אדיר. (זוהי, כמובן, תיאור כוללני מאוד לשני הכיוונים.)

קליטת עלייה מוצלחת של עולים חדשים אל תוך הציבור התורני בארץ, תלויה במידה רבה ברגישות לניואנסים התרבותיים השונים מצד הקהילה הגדולה. אחת ההחלטות הגורליות ביותר בהיסטוריה של הציבור החרדי בארץ הייתה זו של ה'חזון-איש' זצ"ל, להחליף את שפת הלימוד ב'חינוך העצמאי' מאידיש לעברית. אילולא כן, הבין החזו"א, לא ניתן היה לשלב ביעילות את כל ילדי העולים ממדינות ערב במוסדות החינוך העצמאי, מה שכמעט בוודאות היה מבטיח את אובדנם מקרב עולם התורה בארץ.

מצד שני, אני עדיין זוכר היטב את מורי ורבי הראשון בשבילי התורה, הגאון רבי נחמן בולמן זצ"ל, ששאב מכל מעיינות ההגות התורנית, החל מתורת אדמו"רי גור שעליה הוא גדל, עבור דרך תורת הרש"ר הירש, ועד לתורת הגאון רבי יושע בער סולובייצ'יק – כשהוא מקונן על כך שיהודי גרמניה לא השכילו לצקת את שיטת 'תורה עם דרך ארץ' בארץ ישראל. או שהם הצטרפו למיינסטרים החרדי הכללי, או – לעיתים קרובות יותר – לציבור הדתי-לאומי. מה שגרם, לדעת הרב בולמן, לאובדן גוון חשוב מאוד בנוף ההגות התורנית.

בדומה, בעיות החינוך עתידות לעמוד בחזית סוגיית הקליטה של העולים החדשים. המודל המקובל בתלמודי התורה של הציבור החרדי בארץ, עם מינימום לימודי חול בכיתות הגבוהות, וללא לימודי חול כלל בישיבות, מעולם לא הונהג ברוב מוסדות התורה בחו"ל. לפני כמה שנים, רוב קבוצת העולים מקרב יהודי ארגנטינה שהגיעו לשכונת הר-נוף עם תקווה גדולה, שבו לארגנטינה לאחר שלא הצליחו לספק לבניהם את החינוך שרצו עבורם.

בעיות אלה הן מורכבות ביותר, אך הן בלתי נמנעות. ככל שנקדים לחפש להן מענה, כך השלכות ההחלטות שתתקבלנה תהיינה טובות יותר.

 קליטת עלייה מוצלחת של עולים חדשים אל תוך הציבור התורני בארץ, תלויה במידה רבה ברגישות לניואנסים התרבותיים השונים מצד הקהילה הגדולה