הפֶּעטְשַׁאלֶע של רבי מיכל יהודה

עומדים אנו בימים של 'ראשון לחשבון עוונות', מייד אחרי ימי הדין. כל אחד קיבל על עצמו להיטיב את דרכיו ולפתוח דף חדש, ועלינו לחפש דרכים איך להחזיק בקבלות שקיבלנו עלינו גם בהמשך השנה הבאה עלינו לטובה.
מצינו בגמרא במסכת סנהדרין שנחלקו חכמים בעניין 'בן סורר ומורה' שדינו במיתה. רבי שמעון סובר שלמעשה לא נתקיים אף פעם דין מיתה בבן סורר ומורה, מכיוון שלא מסתבר שבגלל שאכל תרטימר בשר ושתה חצי לוג יין (שהם השיעורים הקובעים לו דין 'בן סורר ומורה') אביו ואימו יוציאו אותו לסקילה. ואם כן מפני מה נכתב? אלא "דרוש וקבל שכר". ואילו רבי יונתן אומר: "אני ראיתיו וישבתי על קברו". עד כאן לשון הגמרא.
לפני שנים נקלעתי למשרד שבו ישבו כמה גדולי תורה מירושלים ושמעתי את אחד הרבנים שואל איך תיתכן מחלוקת כזו, ר' יונתן מעיד שהוא עצמו ראה 'בן סורר ומורה' ואף ישב על קברו ובא ר' שמעון ומכחישו מסברה. וכי חשוד ר' יונתן שיבדה מליבו? וכי אינו נאמן להעיד על שראה?
ואני הקטן הרהבתי עוז ועניתי שאין כאן מחלוקת על המציאות, רק נחלקו אם התנאי הנדרש – שיתפסוהו אביו ואימו בעצמם ויביאוהו לבית דין להיסקל – הוא תנאי נדרש לעצם קביעת דינו כ'בן סורר ומורה' מצד המהות, כך שאם חסר תנאי זה הוא איננו בן סורר ומורה, או שזהו רק תנאי נצרך להוצאה לפועל של הדין על ידי בית הדין, שהם קובעים את דינו ומוציאים לפועל רק באופן של 'תפסו בו אביו ואימו' ובלי זה בית דין אינם ממיתים אותו אף אם אכל שיעור של בן סורר ומורה – בגלל שחסר כאן 'ותפסו בו אביו ואימו', אך כמובן שזה לא מזכה אותו מעבירת 'בן סורר ומורה' – כלומר ששם 'בן סורר ומורה' עדיין קיים עליו ורק המיתה נמנעת.
וזהו שאמר ר' יונתן 'אני ראיתיו' וגו', כוונתו לומר: אומנם ההלכה היא שבית דין אכן לא הורגים אותו, כי הוריו אינם מסכימים, אבל כל זה משנה רק לעניין ההוצאה לפועל של הריגתו, ואילו שם 'בן סורר ומורה' שורה עליו בכל מקרה – כי אני סובר שגם בלי הריגתו בפועל יש לו שם של 'סורר ומורה', רק שלא נסקל כי לכך נדרשת הסכמת ההורים, שלא תיתכן בפועל. ואילו ר' שמעון סובר שאם אין הסכמת ההורים אזי לא רק שהוא לא נסקל, אלא שגם שם של 'סורר ומורה' לא חל עליו.
לא ברור לי אם תלמידי החכמים שישבו שם קיבלו את דעתי, אך אחד מהם קם על רגליו וקרא: "זה תירוץ מעניין". אני מזכיר זאת, כי תלמיד חכם זה נפטר לא מזמן ושמו היה הגאון רבי רפאל רייכמן זצ"ל, זכותו תגן עלינו ועל כל עם ישראל.
אך בהמשך הקשיתי על המהלך הזה, מכיוון שלכל הדעות לא מתקיים עונש כזה של הריגת 'בן סורר ומורה', אם כן לשם מה כתבה התורה עונש תאורטי, מה הרווח מזה?
ואספר סיפור קצר שעל ידו נבין את התשובה לשאלה זו:
בהיותי נער צעיר למדתי בישיבה קטנה בבני ברק שנקראה 'תפארת ציון' והייתה תחת חסותו של מרן החזון איש זצוק"ל. לפניי למדו שם הגאונים רבי חיים קניבסקי זצ"ל וכן יבדלחט"א הגאון רבי מאיר צבי ברגמן שליט"א, וגם האחים הגאונים רבי ניסים ורבי יהושע קרליץ זצ"ל ועוד בחורים חשובים. כשאני נכנסתי ללמוד שם הם כבר סיימו את הישיבה הקטנה ועברו ללמוד בישיבות גדולות.
בזמני ניהל את הישיבה מו"ר הגאון רבי מיכל יהודה ליפקוביץ זצוק"ל, שהיה ר"מ שלי שנתיים. סברתו הנפלאה ופניו המאירות הדביקו את התלמידים בהערצה ובאהבה אליו והיה ליבו נתון כולו לתלמידים, שהשיבו לו באהבה וביראת כבוד.
אני זוכר שבזמן מלחמת השחרור, כשנפלו פצצות על בני ברק, היה מגיע אפילו בשעות הלילה לישיבה כדי לבדוק את שלום התלמידים. חמיו, הרב גרשונוביץ, העיר לו שזו סכנה להסתובב בחוצות בשעות הליל, אך הוא ענה שלא לדאוג לתלמידים זו סכנה יותר גדולה. כל התלמידים התייחסו אליו כאל גדול הדור שלנו, אך היה תלמיד אחד צעיר שהיה לקוי בענייני משמעת ובכל עת שהעירו לו היה מחייך, והוא הפריע המון גם לתלמידים וגם לרבנים ולגערות היה מגיב בחיוך או בליצנות מרגיזה. במצב רגיל היו שולחים אותו הביתה, כי הוא הפריע מאוד לרוח הישיבה, אך בגלל מצב המלחמה נמנעו מלשלחו מהישיבה, כי המחתרות היו אז בשיא פעילותן והן משכו רבים מהנערים, וכמובן שהייתה זו סכנה רוחנית וגשמית.
ערב אחד הגיע רבי מיכל יהודה זצ"ל לישיבה והבחין שיש קצת אי נוחות בין הבחורים והגורם לה הוא הבחור המדובר, שאהב להתסיס ולהרגיז. הרב החליט לבדוק מה קורה והגיע למסקנה שהבחור המתהולל גרם לכל ההפרעה. הוא זימן אותו אליו ועמד איתו ברחבת הישיבה, שם דיבר איתו דיבורי מוסר, אך הדברים לא עשו רושם והנער עמד במריו.
מרן זצ"ל ביקש שיפסיק, אך הוא עוד הגדיל לעשות והתפרץ בחוצפה נוראה עד שאפילו רבי מיכל יהודה העדין ואביר הסבלנות לא אצר כוח לסבול זאת, הוא לקחו הצידה והתחנן בפניו שיפסיק לדבר בחוצפה ובהתהוללות ואיים עליו שאם ימשיך בכך יקבל סטירונת (פֶּעטְשַׁאלֶע באידיש). כמובן שהנער לא נרגע, ורבנו החליט שאין לשתוק עוד וכיבדו בסטירונת.
העומדים מסביב היו בטוחים שהנער יתפרץ עוד יותר, אך להפתעתנו הוא רק חייך וצחק, עלה על מדרגה שהייתה שם והכריז: "חברים, מעתה שתהיה לכם דרך ארץ ממני, כי אני היחיד שזכיתי לקבל פעטשאלע מרבנו! אין עוד שום בחור שקיבל זאת ואני מתגאה בכך, ואני רק מבקש שתבקשו בשבילי מהרבי שירשה לי לנשק את ידו שסטרה בפניי, כי אני מרגיש כבוד גדול מכך שאני הראשון ואולי היחיד שקיבל סטירונת מהרבי שליט"א. מעתה אציק לכם פחות, כי אני האדם הכי מכובד בכל בני ברק, שכן בטוחני שאיש מלבדי לא קיבל סטירה ממורנו הגדול רבי מיכל יהודה ליפקוביץ".
בזה נסתיים הערב. ואכן, מאז ואילך הנער נרגע וחדל מהצקותיו, וכשנערים אחרים רצו להציק לו מייד היה מכריז על חשיבותו, שהוא היחיד שזכה לקבל סטירה מהרבי. משעברתי לפוניבז' ולא היינו בקשר יומיומי, אם יצא לנו להיפגש מדי פעם בפעם מייד היה מזדהה על ידי הכבוד הזה של הפעטשאלע שבה כובד על ידי מרן.
ברבות הימים נודע לי שהבחור עזב את הישיבה והתגייס לצה"ל, לחיל הים. יותר לא שמענו עליו. כעבור שנים רבות פגשתי אחד שהזדהה בפניי כבן דוד של הבחור הנ"ל. התעניינתי על אודותיו ונעניתי שאין להם קשר איתו כלל, המשפחה מחרימה אותו כי הוא מתנהג כגוי – אחרי הצבא הוא עבר לעבוד בחברת ספנות גויית. כמובן שעם השנים זכרו פרח ממני.
כעבור עשרים שנה בערך נתבקשתי על ידי מרן הרב שך זצוק"ל לבקר במוסד חינוכי כלשהו שהייתי חבר הוועד שלו, כי יש שם בעיה מנהלית וצריך מישהו שיבקר שם מדי פעם וישגיח שלא יתפרץ ריב. כך הייתי נוסע לשם פעם בשבוע. והנה ביום מסוים עליתי לאוטובוס הנוסע מחיפה לירושלים, ואחריי עלה גבר לבוש במדי מלח והתיישב לידי. הייתי בטוח שהוא גוי ועל כן לא ראיתי עניין לפתח עימו שיחה, אך כחלוף הדקות הרגשתי שהמלח הזה מסובב את פניו לכיווני ומסתכל עליי.
התעלמתי ממנו והסתכלתי בכוונה לכיוון ההפוך, שיבין שאיני מעוניין לשוחח, אך אז הוא פתח את פיו ושאל: "האם אתה מכירני?" עניתי לו שלא וחשבתי שאיפטר ממנו, אבל הוא אמר לי מה שמי והזכיר כל מיני פרטים עליי. העניין היה מוזר לי מאוד עד שלא יכולתי להתאפק, ושאלתיו: "ומי אתה?" הוא ענה לי: "איני בטוח שתזכור אותי, אך אתן לך רמז: כמדומני שאני היחיד שקיבל סטירונת מרבי מיכל יהודה". אני הזדעזעתי ואמרתי לו: "את שמך אינך חייב לומר לי, אך ספר לי על עצמך, על מה שעבר עליך".
הוא סיפר לי באריכות את כל קורותיו מאז עזב את ישיבת 'תפארת ציון'. הוא שירת בחיל הים ואחר כך עבר לעבוד באוניות של חברות נוכריות מחו"ל, אבל עתה הוא ברוך השם חוזר הביתה! ואז הוא שאלני: "ואתה יודע מי הגורם לכך שאחזור הביתה? הרי הוא ר' מיכל יהודה, כלומר הפעטשאלע של ר' מיכל יהודה!"
משפט זה הזכירני בוודאות מי הוא התכשיט הזה. שאלתי אותו אם יהיה מוכן לפרט לי על כל מהלכיו בעולם הגדול, והוא ענה: "דווקא לך אפרט, כי בעודי בישיבה הרגשתי שאתה מתעניין בי ומסתכל עליי במבט חיובי, אף פעם לא פגעת בי ותמיד הייתה לך סבלנות לשמוע אותי, לכן אני חושב שמגיע לך לשמוע את העבר שלי, ואפרט זאת בקיצור".
הוא סיפר על החיים באוניות זרות, שהיו שוברים אותו.
"'אני, שלמדתי בישיבות ויש לי משפחה גדולה ונהדרת בארץ, למה מגיע לי להידרדר כך?' היו לי הרבה מחשבות מייגעות כאלו. הייתי מסלקן מראשי ונרגע, אך מדי פעם הייתי נזכר בפעטשאלע שקיבלתי מרבי מיכל יהודה והייתי נטרד, כי הרגשתי בליבי מוסר וחיבה מרבי מיכל יהודה ולא ידעתי איך לצאת מזה. לצערי ההתנהגות השלילית שלי גרמה שאתקרב לגויים והתדרדרתי עד כדי שהכרתי אישה נוכרייה והחלטנו להתחתן, ואף הודעתי לבני משפחתי על כך.
"אז קיבלתי מהם סל מלא מכתבים המבקשים רחמים ומתחננים שאשמור על קדושת המשפחה, וגם מכתבים של חרמות ואיומים בניתוק קשרים. מכתבים אלו לא שינו את דעתי, עד שקיבלתי מכתב ארוך מאחותי הגדולה ממני. היא כתבה לי: 'זה שאינך מרחם עלינו, זה מובן, כי אתה גוי ומה לך איתנו. אך אם אתה בן אדם, איך יש לך לב לפגוע במשפחה ענפה שלא עשתה לך רע'. כך המשיכה לכתוב בסגנון זה.
"אני הרגשתי את צדקת דבריה, וברגע שקראתי מכתב זה, אינני מבין איך אבל קיבלתי רוח של קדושה ונזכרתי במורי ורבי רבי מיכל יהודה, ובעובדה שאני היחיד שקיבל ממנו פעטשאלע, ואם כן איך אני יכול להתאכזר כך?! ואכן, ביום המחרת, בעת שהיה עליי להיפגש עם הגויה ליד בית התיפלה שלהם ולקיים את ההסכם איתה – כתבתי לה מברק והודעתי שאני מבטל תוכנית זו. בתגובה קיבלתי ממנה מברק מלא בקללות, וכל קללה חיזקה את החלטתי. מה שראיתי בעיני רוחי היה הפעטשאלע של רבי מיכל יהודה, שנעשתה בצורה הכי יהודית של רחמנים בני רחמנים, והיא שקבעה את החלטתי לשמוע בקול קרוביי אהוביי ולחזור ארצה לצמיתות, וגם הפגישה שלנו כאן באוטובוס היא מהלך שמימי. לפעטשאלע של רבי מיכל יהודה יש חלק גדול בחזרתי הביתה", כך סיים האיש את דבריו.
ובחזרה לשאלה ששאלנו בתחילה: אם באמת לכל הדעות לא ייתכן שיתקיים עונשו של 'בן סורר ומורה', אז מדוע התורה כותבת את העונש – שאולי מגיע לו, אך במציאות לא ייתכן שיצא לפועל? מדוע העונש מוזכר בתורה?
לפי הסיפור שלעיל אפשר אולי לומר שאומנם העונש לא יבוצע, מכיוון שההורים לא יסכימו בשום אופן לעונש זה ובלי הסכמתם לא עושים זאת, אך עצם זה שההורים מזהירים אותו שהם יכולים לגרום לו לקבל עונש מיתה וכך 'להתפטר' ממנו ובכל אופן אינם עושים זאת – מרוב אהבתם, עצם זה שהם מראים לו מהי אהבת הורים אמיתית בהשוואה להתנהגות האכזרית שלו וכמה הם אוהבים ומכבדים אותו למרות שהוא גורם להם בושות וחרפות, ובכל זאת הם מרחמים עליו ולא מבקשים את רעתו – דבר זה יש בו כוח להצמיח אצלו חרטה ובקשת סליחה ומחילה ולגרום לו להיטיב את דרכיו, ואז מן הדין הוא פטור ממיתה לכל הדעות, גם בדיני שמיים. ולכן התורה סיפרה ששייך להרוג אותו לולא רחמי ההורים, וברוח של ויתור ואהבה הכל מתקבל ברצון ובשמיים שמחים שהבן חזר לא רק בנשמתו אלא גם בגופו.
וכלל זה תופס בכל העבירות, שבתשובה אמיתית, מאהבה, הכל בא על מקומו בשלום. וזו בקשתו של הקב"ה בימי הדין: בניי, חזרו אליי ותתפטרו מכל הצרות והרעות שבעולם. הקב"ה התחנן שובו אליי ואשובה אליכם.
בהבנת דברים אלה נוכל להתחזק בהמשך השנה ולהחזיק בקבלות הטובות גם בהמשך, לזכור שהקב"ה אוהב אותנו ורוצה בטובתנו.
חג שמח לכל עם ישראל, אמן.