הפגסוס ברח מהאורווה 

מעשה שהיה ונברא בראש עיר חרדי ממרכז הארץ, המחזיק בטלפון כשר למהדרין ללא חלופה סמארטפונית בכיס מעילו הפנימי – מה שלא מנע מחוקרי המשטרה לרשת בהאזנות ופגסוסים את כל סביבתו הקרובה. מדובר בעיר שכבר ידעה חקירות, מעצרים ואפילו צווי הגנה לחושפי שחיתויות מטעם מבקר המדינה. אבל כל זה קרה בימים אחרים, טרום תקופת הפגסוס שנכנסה לשימוש לפני כשבע שנים.

ראש העיר המכהן צח כשלג ירושלמי, אך חוקרי משטרת ישראל השאירו כנראה את ההאזנות בלשכתו על מצב אוטומט. באחד הימים נעצרו ונחקרו, על לא עוול בכפם כמובן, כמה מאנשי לשכתו של ראש העיר ונשאלו באגרסביות, מהו שם הקוד ״קקדו״, שראש העירייה נשמע חוזר עליו שוב ושוב, בהקשרים שונים ומשונים בשיחות עימם. ״תבואו לקקדו״, ״אני מאכיל את הקקדו״, ״ניפגש כשאסיים עם הקקדו״, ועוד אי אלו תיאומים עלומים, שנשמעו לחוקרים כמו מכבסת מילים של פשעים חמורים.

הנחקרים לא ידעו אם לצחוק בגלל השאלה או לבכות בגלל הסיטואציה. מסתבר כי הפוליטיקאי הצעיר שעומד בראשות אחת הערים המורכבות והמסובכות בציבור החרדי, נוהג להשתחרר פה ושם במסגרת מסעות לקברי צדיקים במזרח אירופה, ובין לבין, בשהותו בין גבולות ישראל, לפרוק לחץ באמצעות תרפיה בבעלי חיים. מלך העופות בפינת החי שהקים למצהלות ילדי העיר, הוא עוף מוזר, קקדו, תוכי רועש במיוחד הידוע באינטליגנציה הגבוהה שלו – מה שאי אפשר לומר במקרה הזה על חוקרי המשטרה.

בחברתו של הקקדו הרעשן, נוהג ראש העירייה לקבל השראה ומעוף בעיתות משבר – וכאלה לא חסרים באותה עיר. בשלב הבא, כך מספרים, מתוכננת הקמת חוות סוסים טיפולית בפאתי העיר. פגסוס, יכול להיות שם קוד נהדר לחווה החדשה.

החוקרים שאבו את המידע מהטלפונים של עוזרי ראש העיר ואפילו לא טרחו להסביר איך עוף השמים הוליך את הקול והביא אליהם את שם הקוד. הם תחקרו בביטחון של כאלה שאינם נדרשים לתת דין וחשבון לאיש. לא לפרקליטות ובוודאי שלא לנחקרים, אישי הציבור. במקרה הזה, הם היו בטוחים שנפלו על מילת קוד לתיאום עבירות חמורות – ונאלצו לסיים את 'פרק הקקדו' של החקירה בציוץ רפה.

משל הקקדו רק מלמד עד כמה פשה נגע הרוגלה. לא רק בתיקי נתניהו, אלא מול כל אישי הציבור בישראל. 'חוק האזנות הסתר' הפך לבלתי רלוונטי בקצב הקדמה הטכנולוגית. המשטרה כבר הכשירה בעבר, ותמיד רטרואקטיבית, שימוש בטכנולוגיות פורצות דרך. מתוכנת 'עין הנץ' שמאתרת רכבים בתנועה ועד לתוכנות זיהוי פנים. כך עובדת השיטה: רוכשים את הטכנולוגיה האסורה, ולאחר שפורצת שערורייה ציבורית בעקבות השימוש שנעשה בה – מלבינים את המידע שהושג, בסיוע בתי המשפט.

רק שבמקרה הזה, תחת כהונת אלשיך, נפרצו כל הסייגים. שיטות הפעולה שהביא מהשב״כ, ננקטו נגד אישי ציבור ללא בקרה ובלמים. למשטרה כגוף מנהלי, אין אלא מה שהתיר המחוקק. חוק האזנות הסתר, מהותית, כלל לא עוסק בהשתלת רוגלה ושאיבה רטרואקטיבית של מידע שכבר מצוי בטלפונים, אלא בהאזנה מרגע מתן האישור והלאה. לא מדובר אפוא בפרצה שקראה בקריצה לחוקרי המשטרה, אלא בפריצה לא חוקית של המשטרה והפרקליטות.

עבריינים במדים

מנכ״ל משרד התקשורת לשעבר, שלמה פילבר, מאותת כבר למעלה משנה שעדותו הולכת להיות ההצגה הכי טובה בעיר. ״אל תדאגו״, הוא אמר לאחרונה, ״השבוע הראשון של החקירה אמנם ייראה כמו העתק של העדות במשטרה, אבל כשתגיע החקירה הנגדית – תחל ההצגה״.

פילבר מתכוון למנוע מהפרקליטות את התענוג המפוקפק שבהכרזה עליו כ'עד עוין' וביטול עסקת עד המדינה, אם ישנה את גרסתו ויעיד לטובת נתניהו בשלב העדות הראשית לטובת הנתבע נתניהו. בשלב השני, כשסנגורי נתניהו יעלו אותו על הדוכן לעדות נגדית – הוא יעיד על השמטה מכוונת של דבריו המפורטים בנוגע לתמיכת הדרג המקצועי בהחלטה עליה חתם לבסוף ראש-הממשלה ושר התקשורת נתניהו, ועוד כהנה וכהנה מתנות קטנות שפילבר מתכנן לשלוף על הדוכן בעדות שאמורה להפוך את חקירת ניר חפץ לקדימון חביב.

בינתיים, העלאתו על הדוכן נדחתה, אך הפתעה אחת כבר ניטלה מפילבר השבוע, והיא נוגעת לסוללת הטלפון שהתרוקנה במפתיע – ממאה לאפס, לעיתים תכופות מדי. החשיפות הסדרתיות של תומר גנון, עיתונאי 'כלכליסט' שעושה גנון לפרקליטות ולמשטרה – הפכו את הפרט המוכמן הזה, לנחלת הכלל.

כשהאבק ישקע, נישאר עם השאלה: איך תשפיע השערוריה על משפט נתניהו. בעולם מתוקן, עבירת הפרת האמונים הייתה מתהפכת כחרב נגד המשטרה והפרקליטות, שנקטו בשיטות של חקירות ׳שטאזי׳ נגד ראש ממשלה מכהן. אבל במדינה שבה יד המשטרה רוחצת את יד הפרקליטות, שלוחצת את יד לשכת היועמ״ש – הקלקול הוא השיטה.

בדמוקרטיה קטנה וצעירה מאיתנו, ארצות הברית של אמריקה, המשפט היה נפסל בגלל דוקטרינת 'פרי העץ המורעל', שמונעת שימוש ראייתי בחומרים שהושגו תוך עבירה על החוק והפרת זכויות הנאשם. לא רק הפרי והעץ, אלא גם השורשים והאדמה של משפט נתניהו – מורעלים רדיואקטיבית.

בפסק דין יששכרוב מראשית שנות האלפיים אמנם אימצו שופטי הבג״ץ, במקרים חריגים, פסילת הודאה שהושגה תחת הפרת זכות ההיוועצות בעורך דין, אך מאז נדמה שהטכנולוגיה דהרה קדימה, והפסיקה נסוגה לאחור. האישור שנתנו שופטי הבג״ץ רק לאחרונה, להשתמש במידע שנשאב מהטלפונים של יועצי נתניהו בניגוד לחוק, העניק לחוקרים את אותה קריצה אסורה שמדינת ישראל נתנה לרשתות הגדולות להעלות מחירים – כשהעלתה מיסים.

בתולדות המשפט הישראלי – אף חוקר או פרקליט לא הועמד לדין בעבירה של פגיעה בזכויות הנחקר. במקרים רבים, לאחר הפגיעה, אף הגיע קידום. הפרקליטות ומערכת המשפט – הן שותפות מלאות לדבר עבירה. לא רק במעשה, אלא גם במחדל הימנעותם המתמשכת מעשיית דין עם עבריינים במדים.

אל תעצרו את נשימתכם. משפט נתניהו אולי יעוכב למראית עין לתקופה קצרה, אך שום מכשול לא יעצור את העגלה הריקה מלנוע. הטיעון של ׳הגנה מן הצדק׳ ייבחן רק בדיעבד, לאחר שיישמעו העדויות – ואז זה כבר יהיה בבחינת הפגסוס שברח מן האורווה. חשיפת הפרשה יכולה לסייע לכל היותר לקידום עסקת הטיעון שאופסנה. אם אחרי שאריה מכלוף דרעי האשים בשבוע שעבר את הפרקליטות ברדיפה עדתית, נדמה היה כי בצד השני לא ימהרו לסגור עסקה דומה ולחטוף שוב פגיעה ישירה, הרי שבשבוע הזה אפשר לחשב מסלול מחדש.

יהיו אשר יהיו המסרים שהועברו, אם הועברו, טרם מינויה של גלי בהרב-מיארה ליועצת משפטית לממשלה, אינם רלוונטיים. רגע אחרי המינוי, היועמ״ש הוא גוף שאין לו ריבון, לבד מהסמכות המנטלית שהוא שואב מסביבתו העוטפת בפרקליטות המדינה. במשמרת של היועמש״ית החדשה, הלחץ לעסקה מגיע כיום – גם מהצד שלה.

ברומא הֱיֵה יהודי

את גזבר בית הכנסת הגדול ברומא, יעקב (מנו) צרפתי, פגשתי ביחד עם בנו מרקו בשערי בית הכנסת המפואר, שממוקם בפתחו של הגטו היהודי בעיר על גדות נהר הטיבר. תקרת האלומיניום המרשימה של המבנה היא הכיפה המרובעת היחידה בעיר מרובת הצריחים המחודדים, ואת הכיפה היהודית – תרתי משמע – ניתן לזהות מכל חלקי העיר. פנים בית הכנסת, עוצר נשימה, לא פחות ואולי אף יותר מהצד החיצוני של המבנה. האולם רחב הידיים וגבה הקומה, מלא במנורות זהב, כרכובים, תבליטים ואיורים עתיקים.

מאות סידורים עבור בני הקהילה, לפי ׳מנהג איטליאני׳ – בני רומי, סדורים על מדפי העץ היפיפיים בצד האולם. נוסח התפילה הרומאי-יהודי, עתיק יומין, ולפי המסורת מגיע עד לימי שבויי מלכות יהודה, שהובילו בגו שחוח את מנורת המקדש, החרוטה על שער טיטוס הסמוך לקולוסיאום. הנוסח מתייחד בכך, שהוא מכיל נוסחאות ארץ ישראליות קדומות יותר מכל שאר נוסחאות התפילה האחרות.

תפילת ערבית בליל שבת, כדוגמה מרנינה וייחודית, מלאה בטקסטים שמייחדים את יום השבת ושזורים בברכות ׳מעריב ערבים ו׳אמת ואמונה׳. זו אינה תפילה לבעלי קצב מהיר. החזן שלראשו מצנפת גבוהה, מתחיל כל פסוק באיטיות, כמונה מעות. הקהל משיב ומשלים את הקטע, בשפה עברית המתנגנת בנעימה איטלקית.

לבני קהילת רומא, שמגיעים לבית הכנסת חנוטים בחליפת שלושה חלקים – יש קלאסה איטלקית וגאווה יהודית. ״הקהילה היהודית ברומא, היא העתיקה בעולם כיום״, סיפר לי שגריר ישראל באיטליה דרור אידר, אותו פגשתי לפני שנתיים בדיוק, בריאיון שקיימנו במעון השגריר, כשמגפת הקורונה היכתה באיטליה תחילה.

אידר המלומד הצביע על שורשיה היהודיים של רומי, שמתחילים עוד לפני החורבן. ״יש פה יהודים מאז התקופה המתוארת בספר מכבים פרק ח׳ – כשיהודה המכבי שלח משלחת דיפלומטית, אחרי שטיהר את המקדש והבין שלא יצליח לבדו לעמוד בפני האימפריה הסלאוקית. הוא חיפש בני ברית, שלח בקשת עזרה לסנאט הרומי במאה השנייה לפני הספירה וביקש ברית הגנה״.

ברטרוספקטיבה היסטורית, ניתן לומר שהיהודים הם הרומאים האותנטיים האחרונים. ״היהודים שמתגוררים ברומא מאז אותה תקופה״, הסביר השגריר אידר, ״הם אולי הם היחידים שיכולים להעיד על כך שהייתה פה פעם אימפריה רומית, כי בין העם האיטלקי לבין האימפריה הרומית אין שום קשר. אנשים לא יודעים את זה, אך יש חור שחור בן שבע מאות-שמונה מאות שנה, בין נפילתה של האימפריה הרומית לבין תחילת צמיחתו של הרעיון הלאומי האיטלקי במאה ה-14, סוף המאה ה-13, עד להבשלתו המלאה באמצע המאה ה-19 עם איחודה של איטליה״.

אידר, חניך מדרשיית ׳נעם׳, היסטוריון ואיש יודע ספר, מונה לשגריר לפני פרוץ המגפה, בתקופה שראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, שלט לבדו בכיפה. הוא עשה את הדרך ההפוכה מזו שעשה העורך המתפוטר של ׳ישראל היום׳ בועז ביסמוט. בעוד ביסמוט מונה על-ידי נתניהו לשגריר מאוריטניה ולאחר מכן לעורך הראשי של ׳ישראל היום׳, אידר הפך מפובליציסט ב׳ישראל היום׳ לשגריר ישראל באיטליה.

אידר אמנם לא שימש כשופר, אך קיבל את התפקיד כסוג של צ׳ופר. בינתיים, זרמו מים רבים, נקיים יותר ופחות, בנהרות הירקון והטיבר. משרד החוץ הישראלי החליף בעלים שמצ׳פר מקורבים חדשים בג׳ובים מפנקים בשירות החוץ, וגם ה׳ביביתון׳ הפך לאחרונה ל׳בנטון׳. לשבחו של אידר ייאמר, שהאיש היה ונותר שגריר מקצועי מוערך ללא קשר לזהות הממנה.

עד למגפה, נחשב הג׳וב האיטלקי, לאחד מהתפקידים היותר מפנקים במשרד החוץ. בשנתיים האחרונות, זה הפך לג׳וב בתנאי לחימה. משגריר בארץ המגף, הפך אידר לשגריר בארץ המגפה. בשבת האחרונה התפללו באולם שמכיל מאות מקומות, רק עשרות בודדות. הם ישבו במרווחים מסומנים מראש ואת מסכות ה-n95, לא הסיטו לרגע מהאף כלפי מטה, גם כשהרימו את הקול בנעימה, כדי למלא את החלל.

עניבת חנק

המלחמה בקורונה – כמו רומא עצמה, לא נבנתה ביום אחד. את ההתמודדות עם הנגיף, בעיקר בחלק הראשון והקשה של המגפה, למד העולם המערבי על גבה השחוח של איטליה. הכנסיות נסגרו על בריח, ולפי הפרסומים הרשמיים גם בתי הכנסת, להבדיל בין קודש לחול, בין ישראל לעמים. התיאור הראשון של קריאת מגילה במסכות, ולא פורימיות – הגיע מבית הכנסת הגדול ברומא. כששבנו בשעתו לישראל, חגגנו בארץ באווירה פורימית, כשבבית הכנסת כאן שררה במקביל אווירת כיפורים.

בחודשי המגפה הראשונים, בכירי משרד הבריאות הישראלי הורו על נעילת בתי הכנסת והצביעו על ׳המודל האיטלקי׳ של סגירת מקומות התפילה, לבני כל הדתות. גזבר הקהילה מנו צרפתי הפתיע, כשתיאר מציאות אחרת: ״לא סגרנו את בית הכנסת. אמנם מנענו מתיירים להיכנס, אבל גם כך הם הפסיקו להגיע. אנחנו בני הקהילה, המשכנו לבוא ולהתפלל מדי שבת. שמרנו על מרחק, שמנו מסכות, אבל לא התנתקנו מבית הכנסת, מהלב הפועם שלנו״.

הקהילה היהודית העתיקה והמבוססת, התמודדה עם תקופת מצוקה איומה. הקורונה היכתה באיטליה, לפני שהעולם למד איך להתמודד עם המגפה – ברמה הבריאותית אך גם בפן הכלכלי. ענף התיירות, מטה לחמה של איטליה, נגדע ביום אחד. ואם הדברים נכונים לאיטליה כולה, הרי שלרומא בירת התיירות – על אחת כמה וכמה.

ערב פרוץ המגפה, החזיק מנו צרפתי בחנות מפעל ורשת חנויות יוקרה למכירת עניבות תוצרת בית, שנתפרות ברקמת אמן ייחודית, של כמה שכבות משי. שתי חנויות הדגל – האחת בגלריה במילאנו, בירת האופנה, והשנייה בין ויה דל גאמברו, סמוך למדרגות הספרדיות ברומא – המו תמיד, בעיקר בתיירים. פגשתי פה פעם את נשיא ארה״ב לשעבר ביל קלינטון, יוצא במראה ספורטיבי של תייר אמריקאי, עם שקיות שמהן מבצבצים עשרות זנבות של עניבות.

בדרך המשי ששילבה בין קסם הבד האיטלקי והטמפרמנט היהודי מכניס האורחים, הפכו רבים מהתיירים ללקוחות חוזרים. את הבן מרקו שלמד במשך שנה בירושלים ומדבר עברית לא רעה, הכרתי כששאלתי על מיקום של רחוב סמוך. הרחוב, מסתבר, ממש לא היה סמוך – אבל מרקו הכין שני ספלוני אספרסו, בירך ביחד ׳שהכל נהיה בדברו׳, ואחר כך נעל את החנות וליווה אותי אישית בין הסמטאות עד שהגענו ליעד. ״קליינטים יהיו לי תמיד״, הסביר במשפט ששיקף את השקפת החיים האיטלקית, ״אבל לעזור ליהודי מישראל שדובר עברית – לא יוצא לי כל יום״.

אז זהו, שבשנתיים האחרונות גם הקליינטים הפסיקו להגיע. השגריר דרור אידר תיאר באוזניי, איך בני הקהילה היהודית שתמכו בישראל במשך כל השנים, הפכו בתקופת הקורונה – לנתמכים בעצמם. האמירה הזאת נכונה בחלקה, היות ולרבים מהתושבים פה – יש בית ולעיתים גם חנות שהיא בעצם נחלת אבות מדורי דורות. אין להם משכנתא לשלם וגם לא שכירות בדמי-עושק, כך שהידוק החגורה – קל יותר עבורם מאשר עבורנו הישראלים, ואינו כרוך בהכרח, בהידוק עניבת חנק. ״את החנות במילאנו ששכרנו מהנהלת הגלריה – סגרנו״, אמר לי מרקו, ״אבל לא נפסיק לייצר עניבות בדרך הייחודית שלנו, וגם לא נפסיק להגיע לחנות מדי יום״.

״לא נעזוב את המקצוע והתיירים עוד יחזרו״, אמר באופטימיות שופעת האב מנו, גזבר בית הכנסת והקהילה, שבחר לקנח במשפט מהנשמה, שנאמר באיטלקית מתנגנת שהובנה היטב גם ללא תרגום. ״והכי חשוב, לא נפסיק ללכת בשבת לבית הכנסת שלנו. אבותינו ואבות אבותינו גרו פה בגטו והמשיכו להגיע לבית הכנסת ולהתפלל גם בתקופות קשות יותר. על מסורת ׳בני רומי׳, לעולם לא נוותר״.