צמד הרשעים שהים נקרע במיוחד עבורם והניצוץ שאינו מתייאש
זה היה בשנות אברכותו המוקדמות של הרבי הקדוש ה'שר שלום' מבעלזא זי"ע. ליד ביתו התגורר גוי שלפרנסתו היה פחמי. מדי לילה בשעת חצות, כבר נשמע קול הפטישים. הרבנית מלכה ע"ה העירה פעם אחת לבעלה: "הבט נא! הגוי הזה, בשעה שאתה ישן את שנת הערב, הוא כבר השכים לעבודתו". הרבי קיבל דבריה, ומני אז החל לקום בחצות הלילה לעבודת הבורא. באותו היום ממש מת הגוי באורח פתאומי, לתדהמת כולם.
הרבי הקדוש מבעלזא ביאר את העניין: כל זכות קיומו וחיותו של הגוי נבע מהחלק הטוב שהיה טמון בו – אותו ניצוץ שתפקידו היה לעורר את הרבי לעבודת השם, וברגע שהתעורר והניצוץ עבר אל הקדושה, בטלה זכות קיומו של אותו גוי.
זהו בדיוק מה שקרה במצרים. כל תכלית השעבוד הייתה לברר את הניצוצות – להפריד את הטוב מהרע, להוציא מהמקום הנמוך ביותר את הגבוה ביותר. וכשהגיעה השעה, כשנשלמה המלאכה ובני ישראל היו לקראת יציאה, אור גדול ועצום ירד למצרים, אור שאיש מגושם לא יכול לסבול ועל אחת כמה וכמה איש מצרי שהוא מקור הזוהמה.
באותו רגע הבינו המצרים מה קורה להם. הם הרגישו שהחיות יוצאת מהם, שכל קיומם היה רק בזכות יניקתם מהקדושה – ועכשיו הניצוצות יוצאים. לכן, כשמתו הבכורות, הם צעקו "כולנו מתים" – כי באמת הרגישו שקרב קיצם, אין בהם צורך יותר ואין להם תפקיד עוד.
לא מוותרים על אף יהודי אחד
בעומדנו בשבת פרשת בשלח הנקראת בפי כל 'שבת שירה', ראוי להתבונן ברובד העמוק של קריעת ים סוף. מעבר לנס הגלוי והמופלא, טמונה כאן תורה שלמה על היחס בין הקב"ה ועמו ישראל ועל הכוח הטמון בנפש של כל יהודי.
הנקודה המדהימה ביותר בסיפור קריעת הים אינה עצם הנס, אלא מי זכה לראותו. רש"י מביא מדרש על הכתוב "מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו": "כדאי זכות אבותיהם והאמונה שהאמינו בי לקרוע להם את הים". האמונה לבדה, בלא זכויות נוספות, מצדיקה את קריעת הים.
אולם המדרש מוסיף ממד נוסף: לא רק לכלל ישראל הכשרים נבקע הים, אלא אף לדתן ואבירם, וכפי שמבאר תרגום יונתן, שהצמד–לא–חמד הזה נשאר במצרים ורק לאחר שראה את גודל הנס הסכים לצאת. כשהגיעו דתן ואבירם לים שכבר הספיק לשוב לאיתנו, הקב"ה גער בים שנית וקרע אותו בשבילם דווקא!
מי הם דתן ואבירם? הם אלה שגילו את דבר הריגת המצרי על ידי משה וגרמו לו לברוח למדין. הם אשר השאירו מָן ליום למחרת בניגוד לציווי האלוקי המפורש. הם שהצטרפו למרד של עדת קורח. והנה, אף להם נקרע הים. למה? ללמדך שהקב"ה אינו מוותר על אף יהודי אחד, ובכל מצב שיהיה הוא מצפה ומחכה שישוב אליו.
ולא רק זאת. המדרש בילקוט שמעוני מוסיף: בשעת קריעת ים סוף נבקעו כל מימות שבעולם, אפילו המים שבכדים ושבגיגיות. מדוע? כי מאז קריעת ים סוף, הטביע הקב"ה בטבע הבריאה עצמה את הכוח הזה: כשיהודי, אפילו במקום נידח בעולם, מתמודד עם המימות והניסיונות שלו וצועק להשם באמונה וביטחון – הוא זוכה שייבקע הים בשבילו.
וזהו ביאור הפסוק "לגוזר ים סוף לגזרים": הים נבקע לגזרים – לכל יחיד ויחיד עד סוף כל הדורות. כשיהודי מתמודד עם מצבו הירוד, תאוותיו ורצונותיו, ואינו רואה בעצמו שום נקודת אור, ובכל זאת הוא צועק בכל כוחו מתוך אמונה שלמה ואינו נופל בחבלי הייאוש, הקב"ה עונה לעומתו: "כדאי האמונה שמאמין בי שאקרע הים בשבילו".
החיה שחזרה על צעדיה
כתוב בספר 'תורה אור' על הפסוק "מה תצעק אלי, דבר אל בני ישראל ויסעו": על דרך משל, ישנה חיה ששמה 'בִּיבֶּער' שיש לה טבע מעניין – כשיוצאת לטייל אינה שבה אלא על אותן פסיעות שפסעה ביציאתה. וכשרוצים לצוד אותה, חופרים בור באמצע דרכה. כשהיא רואה את המלכודת לפניה, מתחילה בוכה במר נפשה ואין שמה על לב שאפשר לעקוף את הבור ולהמשיך בדרכה, עד שמתייאשת ונופלת תוך הבור.
כך גם אדם אשר לפעמים, מחמת נפילה ומכשול, בוכה ומתאונן על מצבו ומכה עצמו על חטא – איך לא עמד בפיתויי יצרו, בוכה ובוכה ומתייאש ושוב נופל לתוך בור שהיצר כרה לו – ואין שם על לב שבמקום להרוס את העתיד בשביל קלקול העבר, ביכולתו לתקן בעזרת העתיד את העבר. וזה ביאור הפסוק "מה תצעק אלי" – כאותה חיה שבוכה ובסוף מתייאשת ונופלת, אלא "דבר אל בני ישראל ויסעו" – שיסיעו עצמם מאותה נקודה, שיקפצו קדימה לתוך ים התלמוד באמונה וביטחון בבורא יתברך.
שירה שמשתיקה מלאכים
הרה"ק רבי לוי יצחק מברדיטשוב זי"ע מסביר את הכתוב "וישב הים לפנות בוקר לאיתנו". דרשו חז"ל: "לאיתנו – לתנאו הראשון: התנאי שהתנה הקב"ה עם הים בששת ימי בראשית שיבקע לישראל". אך צריך להבין: הלא התנאי היה שייבקע ולא שישוב, מדוע מוזכר התנאי דווקא כשהים חוזר לאיתנו?
וסנגורן של ישראל מבאר: הים, בראותו גודל התענוג שגרמו ישראל עם שירתם על הים, התענוג שגרם להקב"ה על ידי שנבקע לפניהם – לא רצה לשוב לאיתנו. ולכן הכריחו השם יתברך לשוב לתנאו הראשון, שהיה תנאי שייבקע רק לשעה ואחר כך ישוב להיות ים כבתחילה.
מובא בחז"ל: "ביקשו מלאכי השרת לומר שירה על קריעת ים סוף, אמר להם הקב"ה: 'מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה?'" אבל יש להבין – מה הטענה? הרי להפך, "באבוד רשעים רינה"! ועוד שאלה: הרי כלל ישראל כן אמרו שירה ולא הייתה עליהם טענה זו.
אלא הביאור הוא כך: עבודת המלאכים רצויה וחשובה אצלו יתברך מאוד. אך כשכלל ישראל פותחים את פיהם בשירה ובזמרה מתוך עומק הנסיונות וההסתר – זו שירה עליונה וחשוקה יותר מהכל. וזהו "מעשי ידי" – כלומר ישראל, שהם מעשה ידיו של הקב"ה, בנים הנקראים על שמו, שטבעו עצמם ומסרו נפשם למעני, הם כעת אומרים שירה ועליכם לשתוק – כי מה חשיבות יש לשירתכם לעומת אותו שבח העולה מכלל ישראל, תושבי העולם התחתון.
הכתר של הבורא
מבואר בספרים הקדושים שישראל הם הכתר של הקב"ה, הרמוז בקוצו של יו"ד, שם שורש נשמת ישראל. נמצא שישראל שורשם בעולם עליון יותר מהמלאכים. ובזה מפרש הרה"ק רבי צבי הירש מזידיטשוב זי"ע את מילות הקדושה: "כתר יתנו לך ד' אלוקינו מלאכים המוני מעלה עם עמך ישראל קבוצי מטה" – הכתר האמיתי הוא עם עמך ישראל, תושבי העולם התחתון.
אנו נמצאים בשבת שירה, והמסר המרכזי שלה הוא שקריעת ים סוף איננה רק אירוע היסטורי חד–פעמי, אלא כוח תמידי הטמון בנפש כל יהודי. הכוח להתחדש אחרי נפילה, להאמין שהים ייבקע גם בשבילך, לקפוץ פנימה אל המים גם כשהם נראים מרים – ולראות איך הם מתמתקים.
כי בסופו של דבר, השירה האמיתית אינה זו של מלאכים שמעולם לא ידעו חושך. השירה האמיתית היא זו היוצאת מעומק הים, מתוך הניסיונות וההסתרים, מתוך האמונה שגם כשהכל נראה אבוד – הקב"ה מחכה לשמוע את קולנו. כי "כדאי זכות האמונה" – כדאי האמונה בלבד לקרוע את הים.
