ישראל א' גרובייס
ל' אב התשפ"ה
מחשבות לזמן אלול תשפ"ה
- לפעמים הפכים נמשכים.
באחד הספרים המוזרים והחידתיים של הפילוסופיה הסינית, 'ספר הטאו', הרעיון הזה ממש מפותח ואף זוכה לניסוחים מעניינים.
האמת שקשה להסביר את הדברים. מדובר במהלך קצת מורכב. אבל אנשים עם נטייה למחשבה מפותלת – וקוראי הטור הזה סובלים מהנטייה הזו – יכולים להבין על מה מדברים. בואו ננסה להדגים את הרעיון הזה.
ניקח למשל את הוויכוח המפורסם בין ימין לשמאל.
העולם המערבי הרגיל אותנו לחשוב על הוויכוח הזה באמצעות דימוי של סקאלה. אם נצטרך לצייר את זה, נוכל להשתמש בצורה של קו ישר וארוך.
לקו הזה יש 'מרכז'. ככל שאדם קיצוני יותר בעמדתו הימנית, כך נמקם אותו ימינה יותר בקו.
אם למשל נמקם את בני גנץ ב'מרכז', אז את תנועת הליכוד נרשום הרבה יותר ימינה. את המפלגה של סמוטריץ' נמקם עוד יותר ימינה, ואת זו של בן גביר עוד יותר ימינה.
כך בדיוק נעשה גם בצד השני: את מפלגתו של לפיד נמקם שמאלה. את תנועת העבודה נמקם עוד יותר שמאלה, את מרצ עוד יותר ואת אחמד טיבי עוד יותר.
לפי ההיגיון הזה, אם ישאלו אותנו מה הן הנקודות הכי רחוקות זו מזו, לא תהיה לנו שום שאלה. ברור שהימין הקיצוני הכי רחוק מהשמאל הקיצוני. בן גביר ואחמד טיבי הם ללא ספק רחוקים מאוד מאוד בדעותיהם.
וכאן בדיוק מגיעה התאוריה המפתיעה של ה'טאו', תאוריה שבתחילה קשה קצת לאדם המערבי לקלוט אותה, ודאי שלא להסכים לה. אבל מעניין בהחלט לחשוב עליה.
הסינים מדמים את העולם למעגל. לדבריהם כאשר דעה מסוימת מוקצנת מאוד ימינה, היא מגיעה בחזרה שמאלה. במובן מסוים, טוען הדאו, טיבי ובן גביר דווקא מתקרבים.
זה אכן נראה קצת מוזר, אבל מי שפגש פעם אנשים מאוד קיצוניים, יודע שלעיתים אפשר לזהות מתחת למילים ולצעקות איזו קרבה עמוקה.
אחת הדוגמאות המפתיעות שאולי ימחיזו את העניין: לא פעם כאשר מתבוננים בהתנהגותם של אנשים וקבוצות אולטרה–קנאים – כמו למשל אותם גורמים מחליאים של נטורי–קרתא, שיוצאים להביע תמיכה בסבל הפלסטיני או במפלצות של איראן – על פניו הם מדברים כמו אנשים הכי קיצוניים, אך למרבה הפלא אפשר לזהות שהם ממש קרובים בדעה ובטיעונים לקבוצות שמאל חילוניות ורפורמיות–רדיקליות. קיצון וקיצון נפגשים.
הדבר שכיח בהרבה תחומים, משום שהעולם, כפי שטוענת התפיסה הדאואסטית, הוא עגול. הגלגל האנושי חוזר וסובב סביב עצמו. כשאתה בורח עד לקצה, אתה עלול למצוא את עצמך בדיוק בצד השני.
ואיך נזכרתי בכל הקשקוש הסיני הזה באמצע החום של שלהי קייטא? אין ברירה אלא לספר את האמת: השורות הללו נכתבות בתוך רכב שתקוע בפקק תנועה ארוך ובלתי אפשרי. המזגן צריך רחמים וגם מד הדלק מדמם כמו חיה פצועה.
הכביש כולו עומד. עשרות אנשים, נשים וטף, תקועים כמו שכתוב. אנשים אפילו לא צופרים מרוב ייאוש. יש בפניי שתי אפשרויות: הראשונה לצאת מהאוטו אל האספלט הלוהט מזעם ולהצטרף אל להקת הנהגים המגדפים. האפשרות השנייה די דומה. גם היא כוללת גידופים, אך במקום בפה – רק באמצעות האצבעות והמקלדת.
אני בוחר בשנייה. על זה הרי משלמים לי. הבעיה הגדולה, שנכון לשלב זה – עדיין לא ברור לי את מי בדיוק אני אמור לגדף. משום שעדיין לא ידוע לי מיהי הקבוצה שבחרה לסגור לי את הכביש בצהרי היום.
האם אלו ההזויים משמאל, שמשוכנעים שאם רק אני ועוד מאות נהגים תועים נסבול בכביש עוד כמה שעות – הדבר יגרום לחמאס לשחרר את כל החטופים, "עכשיו", או שמא מדובר באנשים צעירים עם מטרות, שמשוכנעים שאם אני ומשפחתי נמתין תחת השמש הקופחת, הדבר יועיל מאוד ל"אסירי עולם התורה" היקרים ויגרום ליועצת המשפטית לממשלה או לכל שופט אחר לשנות את תפיסתם ולצוות על מתן פטור גורף מגיוס לכל לומדי התורה וגם לאלו שלא.
בקיצור, כמו שאמר חכם סיני אחד, לפעמים ההפכים נפגשים ואפילו נמשכים. הפוך על הפוך. רק לא לחשוב ישר.
- תוך כדי מחשבות הפוכות, מגיעה ידיעה אחת קצרה שזורקת אותי שנתיים לאחור, אל דירה מפוארת בשכונת רחביה הירושלמית.
גם שם, כשאני חושב על זה, היה מופע מעניין מאוד של הפכים.
כי אם עד עכשיו דיברנו על הצד הפילוסופי, הגיע הזמן לחשוב על אותו רעיון גם מזווית פסיכולוגית. גם בנפש יש עניין כזה, שהכל מתהפך.
לפעמים דווקא כשאנחנו חווים רגשות מאוד קיצוניים – כמו שמחה, עצב, פחד ושלווה – פתאום אנחנו מוצאים את עצמנו נזרקים אל הרגש ההפוך בדיוק.
לפעמים דווקא כשאתה מביט אל תוך האופל, פתאום אתה מזהה אור גדול ולהפך; כשאתה מוקף בדממה היא מרגישה לך כמו זעקה גדולה ולהפך; שלא לדבר על רגעים של שמחה גדולה מדי, שעשויים לעורר פתאום בכי ומחשבות אימה מדכאות.
כזהו העולם וכזהו האדם. גלגל שסובב וחוזר. כשהולכים רחוק מדי מגיעים לפעמים לצד שכנגד. במקום גילה שם תהא רעדה, ומתוך יראה באה השמחה.
ומכאן לאותו מפגש מרגש שחלפו ממנו כשנתיים.
זה היה ערב חנוכה. חג שכולו אור. כדי להאיר אותו עוד יותר יצאתי עם עמיתיי חברי הוועדה הרוחנית של גיליון 'קולמוס' לקיים שיחת חג עם רבי ברל ויין זצ"ל, שעזב השבוע את עולמנו.
אם צריך לסכם את מפעל חייו המופלא והעשיר של היהודי הזה בשתי מילים, הן יהיו: היסטוריה יהודית.
בציבור החרדי של אחרי המלחמה, כמעט לא היו יהודים שהכילו את השילוב הנדיר הזה של "הרב–ההיסטוריון". הרבנים עסקו רק בנגעים ואהלות, וההיסטוריונים הפכו את כל המקצוע לאוסף של נגעים אנטי השקפתיים.
אחד היה רבי ברל ויין, ששילב את שני התחומים בצורה מופלאה. הוא כיהן כרב ומנהיג קהילה. אך בשלב מסוים – בשנות השמונים – הבחין ששדה ההיסטוריה הופקר לטובת מחקר מודרני, נטול השקפה ורווי בכפירה.
הוא יצא לדרך והחל למסור שיעורי היסטוריה לבני קהילתו בבית הכנסת 'בית תורה' במונסי. השיעורים הללו נעזרו במיטב הטכנולוגיה של התקופה. הם הוקלטו, וההקלטות הופצו ברחבי ארצות הברית ואף הוברחו אל מאחורי מסך הברזל, אל תוך ברית המועצות של אותם ימים. אלו היו שיעורים מסודרים על ההיסטוריה שמאז בריאת העולם ועד ל…מלחמת יום כיפור.
אבל באותו בוקר, כאשר משלחת רבני 'קולמוס' נכנסה אל ביתו שבשכונת רחביה, רבי ברל כבר היה כבן תשעים. עיניו כהו מזוקן, ודווקא מתוך החשכה שירדה עליו, בקע אור גדול ועצום. התגלמות של 'סגי–נהור'. אדם שרואה הרבה.
אחרי שנים של תורה שבכתב, הוא עבר למצב של 'תורה שבעל פה', אבל במלוא מובן המילה.
הוא התיישב בראש השולחן, לא היה לו שמץ מושג על מה נרצה לדבר, אבל הוא היה מוכן.
"מה תרצו לשמוע?" שאל, ודומה היה באותה שעה כאילו ארון ספרים שלם סדור לו במוחו, ואנחנו רק צריכים לכוון אל המדף הרצוי.
ביקשנו כמובן לשוחח על ההיסטוריה של ימי החשמונאים, על חנוכה באספקלריה היסטורית–תורנית (תקופה שהוא הקדיש לה את ספרו המונומנטלי Echoes of Glory – הדים של הדר).
רבי ברל חייך. התנצל שכבר תקופה ארוכה הוא לא קרא ספרים. אבל אז, בלי שום מאמץ, הוא פתח לנגד עיניו את כל הספרים הרלוונטיים, והתחיל פשוט לקרוא מתוכם. זה היה מופע מרהיב. הוא זכר הכל: תאריכים, שמות, מקורות. שום פרט – היסטורי, תורני, הגותי – לא נשמט.
ומה שהיה מרשים לא פחות הוא היכולת שלו להפוך אוסף של מקורות ושיטות לסיפור אחד הומוגני וקולח.
השבוע התבשרנו שהיהודי הגדול הזה עזב את עולמנו. גדולה האבדה, אלא שכדי להעריך את האבדה, צריך אדם עם פרספקטיבה היסטורית רחבה כמו רבי ברל עצמו.
יהיו זכרו ומורשתו ברוכים.
- לא רק במקום ובנפש ההפכים נמשכים, אלא גם בזמן.
בבת אחת, מתוך החופש הגדול והסוער של בין הזמנים, אנו נזרקים אל תוך כובד הראש של זמן אלול.
ראשית השנה ואחרית שנה נושקות אהדדי. סופה של שנה נעוץ בתחילתה. ובבת אחת המראה משתנה. בחורים שרק אתמול קיפצו על ההרים והמסלולים בקרוקסים ובגדי קיץ, חובשים את הכובעים והחליפות ונדחפים באוטובוסים לקראת זמן חדש.
קול השופר כבר נשמע ברמה. עורו ישנים הוא מכריז בצלצלי תשר"ת. אבל דומה שבפתיחת זמן אלול תשפ"ה, אין צורך לעורר אף אחד. המצב לא פשוט.
הפעם האריה הוא ששואג, והשאגות לא מפסיקות להדהד. פה זו אזעקה מתימן, שם זה מעצר של בן ישיבה, וברקע נשמעות לחישות על סבבים נוספים בעזה ואפילו באיראן.
"תסתכל עליהם", לחש לי בשבוע שעבר משגיח בישיבה מפורסמת. כשהוא דיבר "עליהם" הוא התכוון לבחורים בני השמונה עשרה שישבו בבית המדרש ולמדו.
"אנחנו לא מסוגלים אפילו להבין אותם", הוא אמר. ברגע הראשון נראה לי שהוא קצת נסחף. בכל זאת גם אני למדתי פעם בישיבה. אבל אז הוא המשיך.
"תחשוב על ההיסטוריה שלהם: מאז הבר מצווה שלהם, לא היו להם אפילו שלוש שנים רגועות. בתחילה זו הייתה הקורונה ששיבשה את כל סדרי הלימוד שלהם, אחריה באה המלחמה ששוב שיבשה והחרידה, ועוד לפני שזו הסתיימה, הם מאוימים במעצרים ועניינים.
"אתה מבין כמה מאתגר לשבת וללמוד, להתעלם מכל הרעשים ולבנות קומה רוחנית איתנה ובריאה?!" הוא שאל רטורית.
"כשאתה היית בישיבה, יכולת לברוח, להתעלם מהאקטואליה והחדשות. להם אין פריווילגיה כזאת. הכל פורץ ומגיע אליהם הביתה. האזעקות, המעצרים, ההפגנות, הנפילות. הכל.
"ואתה יודע מה הכי עצוב?! שאיש לא טורח להעריך אותם. כל מה שהם חוטפים מאיתנו, המבוגרים, זה ביקורת. 'אתם לא כמו פעם', 'אתם חייבים להעלות רמה', ועוד משפטים נרגנים מהסוג הזה.
"אם יש לנו קצת יושר פנימי", הוא סיים, "אנחנו חייבים להודות שהדור הזה של בחורי הישיבות, לא רק שאינו נופל משום דור אחר, אלא להפך. הוא מתעלה על כולנו, בכמות, באיכות ובעיקר בהתמסרות".
ריבונו של עולם, הנה המופלאים הללו צועדים בחזרה אל תוך בתי המדרשות, שמור נא עליהם, חזק את רוחם. מלטם מכל רעות בזאת השנה. ובעיקר הצלח את דרכם, פתח ליבם בתורתך, ותן להם מנוחת הדעת לשקוד ולהתפתח.
כי עינינו בם תלויות.
