הפנים האמיתיות של ר' עמרם

חמישים שנה אחרי, בעזרת הנכד שזוכר הכל חזרתי לדמות המרתקת של גדול קנאי ירושלים

בערב יום כיפור תשכ"ד גדשו מאות יהודים את רחוב שבטי ישראל בירושלים. חלק מהנאספים חבשו שטריימל, חלקם עטו קיטל לבן. כולם פינו זמן בין המקווה למלקות כדי לחלוק כבוד אחרון למרת הינדא בלוי, אשתו של לוחם המלחמות הנודע ר' עמרם. בגלל קדושת היום נערכה הלוויה במהירות, ללא הספדים ארכניים, אף שראויה הייתה תופרת הקַפְטֶנִים של בתי אונגרין, שהספיגה את הבדים הזהובים בדמעות של תהילים, להיספד באריכות.
בשבוע שלאחר מכן ישב בעלה ר' עמרם בביתו וקיבל מנחמים. ישיבת שבעה לא הייתה, כיוון שיום הכיפורים מבטל אותה. אבל אל הבית ב'דְרַיי צַיְילְן' (שלוש שורות של בניינים בבתי אונגרין) עלו יהודים מכל מיני סוגים, בהם אנשי היישוב הישן.
במנחמים בלטה הקצונה הבכירה של משטרת ירושלים, שהכירה את ר' עמרם מההפגנות, העימותים והמעצרים. ר' עמרם היה ה'קליינט', והם היו 'נותני השירות'. בין שני הצדדים שררו יחסים של אש וגופרית. ולמרות החיכוכים התכופים והמפגשים הסוערים בהפגנות, הם ידעו להעריך אותו והוא ידע לכבד אותם.
"כשהקצינים באו אל הבית של זֵיידֶע לא נרשם שום עימות. סבא ר' עמרם קיבל יפה את הקצינים, והודה להם שבאו לנחם", תיאר באוזניי השבוע ר' צבי (הֶרְשְׁל) גרומן, הקברן והרקדן של ירושלים, ובעיקר הלב הגדול והמיוחד שלה. ר' הרשל הוא מהנכדים הנודעים של ר' עמרם. כשאני שואל אותו אם מישהו בחוץ לא צעק להם "שֵׁייגֶץ אַרוֹיס", ר' הרשל צוחק. "אז לא הכירו דבר כזה. לא זרקו אף אחד ממאה שערים".

שנתיים אחר כך, בליל שישי אור לו' באלול תשכ"ה, נערכה באולם ישיבת 'אור תורה' שבבני ברק חתונה סודית שהסעירה את ירושלים חודשים ארוכים. ר' עמרם האלמן נשא את הגיורת הצרפתייה רות בן־דוד. קודם לכן, לאחר שהתגיירה והכירה את נטורי קרתא, היא נעשתה פעילה בשירותיה. היא ניהלה את הברחתו של הילד יוסל'ה שוחמכר, בפרשת המצוד הידוע, והשתמשה בידע הנרחב שלה בשפות כדי לסייע למאבקים הבין־לאומיים שניהלו אנשי נטורי קרתא דאז.
משנודע דבר השידוך, ירושלים בערה מחילוקי דעות. עמדת העדה החרדית הייתה שבתור בעל בעמיו, איש נשוא פנים שבירושלים נושאים אליו עיניים מעריצות, אסור לו להינשא לגיורת. עֶס פַּאסְט נישט – זה לא מכובד, ולכן עליו לבטל את השידוך. רבי עמרם, מצידו, התבצר: "משסגרתי עימה שידוך, לא אבטלו ולא אכלים את פניה", אמר לכל מי שניסה ללחוץ עליו בעניין. הגיעו הדברים לידי כך שגורמים בירושלים הציעו לגב' רות פיצוי כספי של 25,000 לירות ובלבד שתודיע כי היא מוותרת על השידוך. רות התבצרה, וכך גם ר' עמרם.
בתקופה הזו היה הנכד ר' הֶרְשְׁל ילד בחיידר 'תולדות אהרן' והוא זוכר איך "כל הילדים בחיידר דיברו על החתונה של סבא עם הגיורת". מחצית ירושלים הייתה נגד החתונה הזו, מחצית הייתה בעד. גם ילדי החיידרים בירושלים התווכחו בסוגיה הזאת. עד לשם היא הגיעה.
המשפחה, לדברי ר' הרשל, תמכה בחתונה. מה שטוב לאבינו, טוב גם לנו, אמרו הבנים של ר' עמרם לכל מי שהתעניין אצלם על עמדתם באשר לחתונה. צריך לזכור: בניו של רבי עמרם נחשבו כבר באותו שלב לדמויות חשובות בחוגי העדה החרדית: רבי אלימלך ערך את ביטאון 'העדה' לצד היותו תלמיד חכם מופלג, רבי אורי הקים ארגון נוער בשם 'מגודלים בנעוריהם' וכך גם רבי דוד ורבי ישעיה, שהיו אברכים מופלגים. במושגי הפּאסְט נִישְׁט שבירושלים מחשיבים אותם ביותר – הם אמורים היו להרגיש מובכים, בפרט שבית הדין של העדה החרדית חיווה את דעתו נגד השידוך.
אולם הבנים היו נאמנים לאבא, שהיה סמל לעמידה על האמת שלו. לבסוף רבי עמרם שמע לעצתו של הרבי ר' יואל מסאטמר זצוק"ל, וקיים את החתונה בבני ברק – מחוץ לשטח השיפוט של העדה החרדית הירושלמית, "כדי לא לפגוע בכבוד בית הדין של העדה החרדית".
"אני נשלחתי עם אימי להביא את ה'טַייבַּלַאך' לחתונה", מספר ר' הרשל. 'טַייבַּלַאך', היינו יונים. מנהג נוהגים בירושלים שבחדר הייחוד מגישים בפני החתן והכלה צמד יונים צלויות, למזל טוב, כדי לאחל להם שיזכו לחיות כמו זוג יונים. "המשפחה לא השתתפה בחתונה", מספר ר' הרשל, "אבל אמא", מרת ליבא ע"ה שהייתה בתו של ר' עמרם, "דחקה בי שאלך במהירות לבית של ר' חיים קצנלבוגן, כי הוא נוסע לחתונה בבני ברק".
סוף דבר, רבי עמרם הקים את ביתו השני עם הגיורת, ובשמונה השנים הבאות התגורר עימה, בתחילה בבני ברק ולאחר מכן חזר לירושלים.

השבוע צדה את עיניי מודעה שארגנה עלייה המונית לציונו של רבי עמרם בלוי זצ"ל. רבי עמרם, ללא ספק, הוא אחת הדמויות המרתקות בתולדות היישוב הישן. איש עקשן, נחוש, ועם זאת רך כחמאה בהתנהלותו בין הבריות. דמות ססגונית ומרתקת לכל הדעות.
רבי עמרם נפטר השבוע לפני חמישים שנה, בט"ו בתמוז תשל"ד. משך השנים קראתי תיאורים על אודותיו, שמעתי עליו מבני משפחה, ראיינתי את בניו, ועדיין הייתה דמותו חידה בעיניי: מי היה רבי עמרם האמיתי? זה שקנאֵי זמננו מתעקשים להגדיר עצמם כממשיכיו, או זה שבמשפחת וובר (רעייתו הינדא הייתה בת למשפחת וובר) שמעתי אין־סוף תיאורים על רַכּוּתוֹ, הכנסת האורחים ואהבתו ליהודים, גם כאלה שחשבו אחרת ממנו.

היה את ר' עמרם של ההפגנות, והיה את ר' עמרם של טוב הלב האין סופי. ר' עמרם בלימוד עם בעל תשובה בביתו

ר' הרשל גרומן, בתור מי שבפטירתו של ר' עמרם היה כבר חתן ערב נישואיו ("ר' עמרם השתתף ב'תנאים' שלי ונפטר לקראת החתונה"), הוא אחד המפתחות להבנת דמותו המורכבת של היהודי שלא ידע דיפלומטיה מהי, היהודי שכבוד שמיים היה אצלו לפני כל שיקול אחר, והיהודי שראשי המדינה דאז שברו את הראש כיצד להתמודד עם כאבי הראש שהוא מסב להם חדשים לבקרים, אבל תמיד עם גבולות וקווים אדומים.
"משה הירש ניסה לסחוף את ר' עמרם לכל מיני מחוזות של שיתוף פעולה עם הערבים, והתשובה שלו הייתה לאו מוחלט", מספר גרומן. "המקסימום שהוא הסכים פעם אחת הוא להגיש תזכיר אנטי ציוני לידיהם של משקיפי האו"ם בשכונת ארמון הנציב. כשהירש הציע לו ללכת להיפגש עם נציגי הרוצחים – רבי עמרם הרים צעקות. אנחנו נגד הציונים – לא בעד הרוצחים", הוא מתאר.
"קודם כל, סבא היה תלמיד חכם שישב ולמד", אומר ר' הרשל. לפני הבר מצווה שלי הוא למד איתי את הדרשה. לפנות בוקר הייתי מגיע אליו, והוא למד איתי סוגיה במסכת קידושין דף לה. הוא ידע ללמוד טוב, ובניגוד למה שמצטייר כיום – הוא לא בילה כל היום בהפגנות. הוא היה יושב ב'מַרְמְרוּשֶׁע שוהל', בתחילת החלק הצר של רחוב מאה שערים, ושם התפלל ולמד. בשמחת תורה היה מקבל 'חתן בראשית' ואחר כך היה מזמין את כל המתפללים לקידוש בביתו שבבתי אונגרין".
בעקבות נישואיו לגיורת נאלץ רבי עמרם זצ"ל לעזוב את ה'מַרְמֶרוּשֶׁע שוּהל', ומאז התחיל להתפלל ב'תורה ויראה'. את הסערה סביב החתונה מתאר ר' הרשל באוזניי כך: "הייתה פגישה ביניהם והם סיכמו שמשתדכים, ואז בא מזכיר העדה החרדית, רבי גרשון שטמר, והורה לו בשם העדה החרדית לבטל את השידוך. רבי עמרם אמר בתקיפות שלא יסכים לכך – לא אבייש את הגיורת בשום אופן.
"הוא כיבד אותה מאוד, התחשב בדעתה והזהיר אותנו בכל עת לא לפגוע בה. בחוץ הכירו את ר' עמרם התקיף, אבל בבית הוא היה הוותרן מספר אחת. כל הזמן אמר לנו: 'זִי וִויל אַזֵיי, זָאל זַיין אַזֵיי' – היא רוצה כך, אז שיהיה כך, ומה שהיא עושה טוב גם לו".

ר' הרשל מתאר את היחסים בין רבי עמרם לגיסו הגאון החסיד רבי משה וובר זצ"ל, מראשי חסידי חב"ד בירושלים. "למרות הפערים בהשקפה, הם כיבדו האחד את השני מאוד. מעולם לא שמעתי את ר' עמרם אומר משהו נגד חב"ד. אולי זה קשור לגיסו ר' משה, ואולי זה קשור לכך שאביה של בָּאבֶּע שיינדל (אימם של ר' עמרם ואחיו ר' משה בלוי) היה חסידו של ה'צמח צדק' מליובאוויטש. כך או כך, גם כאשר דיבר בחריפות גדולה בהקשר של ההליכה לבחירות – על חב"ד לא שמעו ממנו כלום".
ועדיין אני מנסה לעמוד על סוד אופיו של הקנאי הגדול: איך מתיישבים התיאורים על ההפגנות הנוקשות, ואף ההתבצרות מול כל האנשים החזקים בירושלים בפרשת הנישואין, עם האופי הרך שמתארים בני המשפחה. ור' הרשל אומר שוב: "הכרתי בימי חיי אנשים לאלפים ורבבות, ואני אומר לך – אני לא זוכר איש רך יותר מהסבא רבי עמרם. הקנאים של ימינו מסלפים את דמותו מההתחלה ועד הסוף. אני רוצה לספר לך שגם בהפגנות רבי עמרם מעולם לא נגע בזבוב.
"סבא היה יוצא פעם בשבוע לשכונות בירושלים כדי לשאת שלטים שמחזקים את ההליכה בצניעות. שלטים שעליהם נכתב 'בת ישראל יקרה! אנא התהלכי בצניעות! שאלתי אותו פעם אם מותר לזרוק אבן על 'פּרִיצֶע' (אישה ההולכת בלבוש בלתי צנוע), ור' עמרם השיב לי בתקיפות ובגערה: 'בשום פנים ואופן לא!'
"הייתה פעם מערכה נגד חברת 'אגד' שחיללה שבת. ההפגנות היו קשות וסוערות, ובאחד הימים בא מישהו לרבי עמרם ואמר שהגה רעיון גאוני: אם שופכים סוכר אל תוך מנוע של אוטובוס – המנוע מושבת וכך לא יוכלו האוטובוסים לנסוע בשבת. רבי עמרם פער זוג עיניים על אותו משיגינער שהציע את הרעיון ואמר לו: 'יש לך כסף לשלם את הגזל הזה?'
"פעם אמר לי ר' עמרם: 'כשאני מגיע להפגנה נגד חילול שבת ושוטר ניגש ואומר לי שבת שלום – יוצא לי כל האוויר ואני לא מסוגל להמשיך למחות נגדו'. בכלל, בכל ההפגנות, בתחילה דיבר עם השוטרים בידידות, ואז החלו הילדים להתפרע, התחילו מעצרים ואז יצאו הדברים משליטה. הוא לא האריך בהפגנות. היו לו הפגנות קצרות מאוד. פעם צעדתי איתו להפגנה בכיכר הדווידקה. הוא הגיע, צעק כמה פעמים 'שאבעס' ואז נפנה לאחוריו כשהוא אומר לי: 'אני את שלי עשיתי'".
את פרנסתו השיג רבי עמרם מתפירת הקפטנים של רעייתו. אבל רבי עמרם, כך מספר נכדו, לא נגע ב'כסף של הציונים'. "פעם הייתי איתו בבית ומישהו בא לגבות כסף. רבי עמרם ניגש ל'קַאמוֹד' (שידה שניצבת ליד המיטה), פתח את המגירה ואמר לאיש לקחת את הכסף, כי הוא לא מטמא את ידיו בכסף של המדינה. הוא השתמש בכסף ציוני, אבל לא נגע בו".
לדברי ר' הרשל ר' עמרם דיבר עברית. "זה היה חצי עברית חצי לשון הקודש, אבל אני לא זוכר שהוא הקפיד לא לדבר עברית".

אחרי ששת הימים הודיע רבי עמרם לכל משפחתו שאסור ללכת לכותל, כדי שלא לחזק את הציונים. "עבור אמא, שהייתה צדקת גדולה, זה היה קשה מאוד. לפני הקמת המדינה היא לא פספסה כמעט יום אחד בכותל. אבל כמובן שהיא כיבדה את דעתו של אביה ונמנעה מללכת".
ואתם הולכים לכותל? שאלתי את ר' צבי, והוא משיב בחיוב. "אבי, הגאון רבי מנחם זצ"ל, כן הלך, ובעקבותיו אני הולך גם. אבל שלא תטעה, לזֵיידֶע רבי עמרם הייתה אהבת ישראל גדולה מאוד. כשנפלו חיילים במלחמות זה כאב לו באמת, והוא היה אומר לי: אביגדור-צבי, אידישע בלוט גיסט זיך" (דם יהודי נשפך).
את הבית המשותף שלו ושל בָּאבּע הינדא גדשו אנשים מסכנים. "הייתה ניצולת שואה אחת שכל הזמן עמדה וקיללה, ורבי עמרם לא התרגש, הוא החזיק אותה ונתן לה לסעוד בביתו. אלו סיפורים שאין להם סוף".
בט"ו בתמוז לסדר 'בקנאו את קנאתי', נפטר רבי עמרם, ולדברי נכדו אין לו ממשיכים אמיתיים הדומים לו "חוץ מכל מיני כאלה שנושאים את שמו בזיוף. רבי עמרם מעולם לא היה שובר 'נדרים פלוס', לא היה שורף חנות סלולר או פח אשפה, ובכלל, שום דבר אצלו לא היה אישי.
"אני נזכר בו בכל יום, ובעיקר מתגעגע. אין לנו עוד אנשים כמו ר' עמרם", אומר ר' הרשל, וממהר למלאכת החסד-של-אמת שלו.

נ.ב.

משתגעים ומתלהטים
בבין הערביים של ט"ו בתמוז התכנסנו בבית המדרש 'לוצק' ברחוב אגרון הירושלמי. בפינת-יקרת הזו יושבים כל היום תלמידי חכמים ולומדים לדיינות בראשות ראש הכולל רבי צדוק. תלמידי החכמים הללו, יחד עם יהודים טובים מירושלים, מסבים עימנו עתה, אנשי 'הנר המערבי', לסעודת מצווה לרגל יום ההילולה של רבנו חיים בן עטר זי"ע.
לציוּן ניסיתי לנסוע קודם לכן, אולם מצאתי עצמי בפקקים ירושלמיים בלתי נגמרים. נסעתי אפוא הישר לסעודת ההילולה, ואין לי מושג אם זוהי רוחו של 'אור החיים' או האווירה התורנית הקסומה – אולם חשבתי שרבנו חיים כאן לא פחות מאשר על ציונו הקדוש, שבשעה זו מתגודדים סביבו ריבואות יהודים המבקשים ישועה.
בנצי שטיין, המופלא שבמלחינים ומנגני הרגש, נותן את פיו בשירה סוחפת. כל החושים נוסקים מעלה שעה שבנצי מנגן את לחנו של רבי הלל פלאי למילותיו הנשגבות של בעל ההילולה בחומש דברים: "שֶׁאִם הָיוּ בְּנֵי אָדָם מַרְגִישִׁים בִּמְתִיקוּת וַעֲרֵבוּת טוּב הַתּוֹרָה, הָיוּ מִשְׁתַּגְּעִים וּמִתְלַהֲטִים אַחֲרֶיהָ, וְלֹא יֵחָשֵׁב בְּעֵינֵיהֶם מְלֹא עוֹלָם כֶּסֶף וְזָהָב לִמְאוּמָה, כִּי הַתּוֹרָה כּוֹלֶלֶת כָּל הַטּוֹבוֹת שֶׁבָּעוֹלָם".
ר' יוסף יצחק אליטוב מזכיר את הקשר הפלאי בין 'אור החיים' והבעל שם טוב, ואת האור שלימודו מכניס בחייו של כל אחד, והאברכים מוסיפים דברי תורה כהנה וכהנה.
אחר כך, עם דמדומי חמה ממש, אני ניצב עם אלפי יהודים רוגשים על הציון מול קודש הקודשים. הלב נפתח עד רום שמיים, ואני נזכר בפתק ששיגר פעם 'אור החיים' לכותל המערבי שבו נכתבו המילים המבהילות הללו: "לכבוד השכינה, אחותי, רעייתי, יונתי, תמתי, אבקשך ברחמים להשפיע פרנסה טובה לפלוני בן פלוני. חיים בן עטר".
ואף אנחנו נבקש, על אומה שלמה של פלונים-בני-פלונים, שכבר הגיעה שעתם להיפקד בדבר ישועה ורחמים. בזכות רבנו חיים בן עטר זי"ע.