יוסי אליטוב
י"ד סיון התשע"ט
כל מי שפגש את בני גנץ בימים האחרונים, ראה לפניו אדם כעוס ומתוסכל, זועם ונרגן. יהודי אפוף רגשי עלבון, שהבין באיחור כי נקלע לעסק ביש ועתה אין לו להיכן להוליך את חרפתו. שר הביטחון, האיש שמתהדר בתואר 'ראש הממשלה החליפי', מוצא את עצמו ניצב לבד מול חוסר צדק, ואינו מבין מדוע כולם שותקים ומאפשרים לנתניהו להפר הסכם קואליציוני מפורש ברגל גסה ולשעוט בצעדי ענק לרמיסתה של מילה שסוכמה ונחתמה כדת וכדין, לפי כל הכללים המשפטיים הנדרשים.
למען האמת, הזעם של גנץ הוא די נוגע ללב, גם לדבריהם של בני שיחו החרדים. לפחות שניים מהם התנדבו לְשַׁמֵשׁ השבוע בתפקיד האוזן הקשבת, כותל הדמעות של האיש שעדיין לא הבין עד הסוף את הכללים בג'ונגל הפוליטי שהוא ממצטרפיו החדשים יחסית. הזעם מובן למדי, משום שאם נצמדים להסכם הקואליציוני – הצדק עם גנץ, חד וחלק. נתניהו התחייב מפורשות להעביר תקציב דו-שנתי, לא תקציב חד שנתי, לשנת 2020, שתוקפו יעמוד חודשים ספורים בלבד.
ולא סתם חתימה על הסכם הייתה זאת. הרי הקליינט נתניהו ונטייתו שלא לעמוד בהסכמים – מוּכרים מקדמת דנא. מהסיבה הזו בדיוק התיישבה מועצת חכמים ומשפטנים רחבה, עם מיטב המוחות המשפטיים המבריקים, כדי לגבש את פרטי ההסכם, בלי להשאיר שום נתיב מילוט. הסעיף נכתב באותיות של קידוש לבנה: "ממשלת האחדות תפעל להביא תקציב לשנתיים הבאות". האם יש ניסוח ברור ומפורש מזה?! ועוד מופיע, ליתר ביטחון, כי אם אחד הצדדים יטרפד את הסעיף – המדינה תצא לבחירות ותוקם ממשלת מעבר בהנהגתו של השותף שדרש לעמוד בהסכם. זה מה שנכתב, חד וחלק. גם נתניהו לא יכול להתכחש לכך.
אבל מתברר שעם כל הכבוד למוחות המשפטיים המבריקים – עוד לא נולד הסעיף המשפטי שבנימין נתניהו לא ידע לעקוף אותו באלגנטיות, תוך שהוא מסביר בכלל שההסכם מתכוון בדיוק ההפך, או כפי שנוהגים לומר בעולם הישיבות: פּוּנְט פַארְקֶערְט. מבחינת נתניהו, ההסכם בכלל מדבר על הסכם חד שנתי, ורק כשלי ניסוח מוזרים גרמו לכך שהוא ייקרא כהסכם לתקציב דו שנתי. נו, הרי טעויות קורות. בשביל טעויות כאלה לא מפרקים ממשלה. אלא אם כן הצד השני מתעקש לקיים את הטעות.
וכך התגלגלנו, אזרחי ישראל כולם, למשבר שבתוך עשרה ימים עשוי להתברר ככזה שיכדרר אותנו למערכת בחירות בתקופה הכי קריטית שאפשר לשער. האם יש בקוראים מישהו שלא התגעגע קצת לבחירות? הרבה זמן לא היה לנו מהדבר הזה.
על הגאולה ועל התמורה
משבר התקציב פוגש גם את נתניהו, אבל גם את גנץ – בעמדה תדמיתית בעייתית: בשלב הזה הכל כבר יודעים שבעבור שני הצדדים – הדבר האחרון שמעניין אותם הוא תקציב המדינה. נתניהו נמנע במפגיע מלהתקרב לאזור של אישור תקציב מדינה לשנתיים, מכיוון שהוא רוצה להשאיר את השלטר לבחירות בידיו. נתניהו רוצה להחזיק בידיו את המפתחות לקיומן של בחירות ברגע שהכוכבים יסתדרו והתנאים יהיו נוחים לבחירות מוקדמות. והטריגר המשפטי היחיד שיכול להוציא מדינה מוכת אבטלה וחבולת נזקי קורונה לבחירות – זו סיטואציה שבה הכנסת עוברת את התאריך הסופי לאישור תקציב המדינה. אם התקציב לא עובר – הכנסת מתפזרת באופן אוטומטי והולכת לבחירות. נתניהו מבקש אפוא להותיר לעצמו את נקודת היציאה הזו לבחירות – כדי לשמור אותה לרגע שהדבר יסתדר לו מהבחינה המשפטית והפוליטית. מהבחינה הזו, תקציב מדינה שמבטיח יציבות פוליטית לשנה וחצי – הוא אסון מבחינתו. יציבות כלכלית משמעותה ערעור אישי במעמדו של נתניהו.
גנץ, אשר מלכתחילה חשד כי נתניהו אינו מתכוון להעביר לידיו את ראשות הממשלה ביום פקודה – שואף אל ההפך המוחלט: הוא מבקש לכלוא את הממשלה לשנה וחצי הקרובות, כדי להבטיח שבבוא מועד ביצועה של הרוטציה – הכנסת תהיה יציבה. במצב שכזה, לנתניהו לא תיוותר ברירה אלא לפנות את כיסאו ולאפשר לחליפי שלו כהונה בראשות הממשלה.
אם כן, אנו ניצבים בפני אירוע חידתי כפול: החלק הראשון – האם נתניהו יוותר על ראשות הממשלה בבוא תאריך החילופין? השני – האם הממשלה תשרוד בכלל עד לאותו היום? נתניהו, על פי הערכת כל הגורמים במערכת, חושב בכלל על פיזור הכנסת הרבה לפני בוא מועד הרוטציה. כלומר, נתניהו וגנץ מדברים על תקציב, עוסקים בפולמוס 'חד שנתי מול דו שנתי והמסתעף', אבל מתכוונים נטו להישרדות האישית שלהם.
ביום ראשון השבוע עמד נתניהו והסביר בנאום לעיתונאים מדוע כל הגאולה והישועה של עם ישראל תלויות אך ורק בכך שיועבר תקציב לחודשים הקרובים בלבד, ולא לשנה הבאה. נתניהו, כמו נתניהו, הטיב להסביר באותות ובמופתים ובלהטוטי מילים כפי שרק הוא יודע, שבמצב כלכלי כל כך קשה, כשאיש אינו יודע מה ילד יום – אי אפשר לצפות אל מעבר לחודשים הקרובים. אם יועבר תקציב דו-שנתי, טען נתניהו בלהטוטיו, הכלכלה תקרוס, האבטלה תגדל ומי יודע מה יקרה. חייבים לפעול למען הכאן והעכשיו, ולא להתיימר לחזות מה יקרה מעבר לחמשת החודשים הקרובים. "מה שטוב לזמן הקרוב, לא בהכרח יהיה טוב בטווח של שנה מהיום", הוא הסביר. הרבה היגיון היה בכך.
גנרל ללא חיילים
גנץ, בדרכו החיוורת, ניסה להתמודד עם הטיעון מהכיוון ההפוך ולומר: היא הנותנת. דווקא מכיוון שהכלכלה מעורפלת, בתי העסק מסורבים מקבלת מסגרות אשראי והכל לוט בערפל – הדבר הכי נכון לעשות הוא לבסס את הכלכלה. להבטיח יציבות. זו ההזדמנות של המדינה לתת עמידות למשק ולהעביר תקציב כפול שיעניק תחושת קביעות ואי פגיעות. אגב, אי אפשר לזלזל גם בטענת גנץ, בייחוד לנוכח הדברים שמשמיעים ראשי רשויות המספרים על ערים שלמות שתקועות כי אין תקציב מדינה מאושר. הפעילות מוקפאת, הספקים לא מקבלים את המגיע להם, הכל תקוע. כעת, לעבור את נתיב הייסורים של אישור תקציב מדינה רק בעבור ארבעה חודשים – זה להשאיר את הכלכלה במצב של חוסר ודאות ותחושה של כאוס.
על פניו, מתנהל לנגד עינינו ויכוח רעיוני בין שני מנהיגים דגולים שטובת המדינה בלבד עומדת לנגד עיניהם. זה צווח: 'איה התקציב?' משנהו מזדעק: 'מה עם הכלכלה?' וזר כי ייקלע אל הזירה עוד עלול לחשוב שבאמת ובתמים עומדת טובתם של האזרחים לנגד עיני המנהיגים שמנהלים ויכוח אידיאולוגי נוקב בסגנון הפלגים בתנועה הרוויזיוניסטית שדנו ביניהם בדרך הנאותה להגיע למדינה בארץ ישראל בתנאים אופטימליים, ולא בשני פוליטיקאים שמורטים זה את נוצותיו של רעהו ובסך הכל חושבים על השרידות האישית שלהם, כל אחד לפי מה שנוח לו ומסתדר עם מצבו האישי.
אבל כבר לא צריך להיות פרשן פוליטי ב'משפחה' כדי להבין שלא תקציב יש כאן, וודאי שלא מדינה; שני האדונים נלחמים על חייהם הפוליטיים שלהם. בירושלים נהגו הדרשנים לומר (ביידיש, כמו תמיד, זה נשמע טוב יותר): 'כל דרשן – לעצמו הוא דורש'. לאמור: עם כל הכבוד לאמירות הגבוהות ולפירושים המתוקים – בסוף יש לדרשן גם את המקום שבו הוא חושב גם על עצמו ועל טובתו, וטוב שכך, שהרי אילולא כן – לא היה העולם מתקיים. דרך העולם היא, שאנשים חושבים על עצמם ודואגים לעצמם. הבעיה היא שאצל נתניהו וגנץ – השניים חושבים #####רק####### על עצמם. המדינה כבר לא מעניינת.
על פניו, כשגנץ מציץ בזהירות אל הסקרים ורואה מה מצבו בפוליטיקה הישראלית – הוא אמור לענות אמן אחר כל גחמה שנתניהו מציע לו, ובלבד שיישאר על הגלגל ולא יקרב את הבחירות שעלולות להמיט עליו את סוף הקריירה הפוליטית. הרי שום דבר טוב לא מצפה לו אחרי הבחירות הבאות, שבהן הוא מתרסק לפי כל תחזית, והפצעתו החד פעמית (או התלת-פעמית, תלוי איך סופרים) בפוליטיקה הישראלית הופכת להערת שוליים פוליטית. בכלל, ההערכה הרווחת במערכת הפוליטית היא, שבבחירות הבאות גנץ יפרוש מהחיים הפוליטיים ולא יתמודד בשום רשימה. אין לו עניין להתמודד כדי להתרסק אל תשעה או עשרה מנדטים. גנץ הוא מלך ללא עם, גנרל ללא חיילים.
נקמה כחול-לבן
ההתעקשות של גנץ על תקציב דו-שנתי בכל מחיר, מראה עד כמה האיש ירוק בפוליטיקה. מבחינת תנאי השטח שבתוכו הוא פועל, גנץ אמור להתקפל עוד לפני שנתניהו מציג את דרישותיו. השמעת המילה 'בחירות' בסביבתו של גנץ, כמוה כהדלקת מנגל בתוך בית סגור שבו שוהה עצם אסתמטי. עצם אזכורה של המילה הזו מעלה אסוציאציות של הספד על ההרפתקה הפוליטית קצרת המועד של הגנרל צחור המדים שהגיע לפוליטיקה רק בגלל תמירותו והיותו פלקט ללא רבב. כוחו היה טוב כל עוד הוא היה איום על שנוא הנפש של המרכז-שמאל. מהרגע שכבר אינו מאיים על נתניהו – הוא יכול לשכון כבוד בפנתיאון הגנרלים המשומשים. הבא בתור בבקשה.
אלא שבמציאות, יש מי שלוחש לאוזנו של גנץ את התובנה הבאה: נתניהו מבין רק כוח. עליך להניח על השולחן אקדח טעון ולומר לנתניהו 'יש לך שתי ברירות. או שאנחנו נצמדים להסכם הקואליציוני החתום ומעבירים תקציב דו-שנתי, או שהולכים לבחירות. אבל אני מודיע לך שאם הולכים לבחירות – אעביר קודם לכן בעזרת האופוזיציה חוק שלפיו לא ניתן יהיה להטיל את הרכבת הממשלה על מועמד שנגדו הוגש כתב אישום פלילי'.
עכשיו, אומרים היועצים לגנץ, נראה את ביבי רץ לבחירות. אגב, זהו צעד של 'תמות נפשי עם פלישתים', שכן מהלך כזה הוא 'מט' לשני הצדדים. נתניהו לא יוכל אולי להתמודד, אבל גנץ בכל מקרה יתרסק. היתרון היחיד מבחינת גנץ יהיה, שהסיפור עם נתניהו יסתיים אחת ולתמיד. אם לגנץ לא תיוותר שום ברירה אחרת, וממילא לא יהיה לו שום סיכוי לראות את המעון בבלפור מבפנים – המהלך הזה לפחות יגרום לו לפרוש איכשהו בכבוד, אפוף בתחושת נקמה מתוקה.
בשעות שבהן טור זה ננעל, הקרב בין נתניהו לגנץ מתנהל בשני מישורים: האחד – הנדסת התודעה; זהו הניסיון לקבוע בדעת הקהל מי חושב על טובת המדינה ומי פועל נטו משיקולים אישיים ולכן הוא ולא יריבו אשם בהליכה המוקדמת לבחירות. שני הצדדים יודעים, כי מי מהשניים שייתפס ככזה שהוביל את המדינה לבחירות משיקולים ציניים ואישיים – יחטוף את זעם הציבור, ובכל הכוח. לגנץ זה כבר לא יכול להזיק יותר מדי, אבל מבחינת נתניהו – המשמעות יכולה להיות אסונית. המשימה של כל אחד מהשניים היא אפוא להפיל את התיק על היריב ולהציגו כאגואיסט ואינטרסנט.
המישור השני – שבירת המורל במחנה היריב. מאחורי פעילותן של עדות הפוליטיקאים והעיתונאים מטעם כל מחנה, שיוצאים בכל בוקר לתקוף את היריבים – עומד אינטרס ברור: להזכיר את הצרות של הצד האחר. הליכוד אומר בתקשורת: 'מי זה גנץ הזה בכלל? מה הוא שווה? פלקט שנפלט ממפלגה, איש חסר כוח אלקטורלי משמעותי שסחט תפקידים לא פרופורציונליים ברגע של מצוקה שלטונית'; דוברי 'כחול לבן' עונים לעומתם: 'ומה אתם שווים, אנשי 'הליכוד', כאשר בבליץ של 72 שעות אנו יכולים לזרוק את נתניהו לאשפת ההיסטוריה בהובלת חקיקת בזק בסיוע האופוזיציה שתמנע מנתניהו להיבחר שוב לראשות הממשלה?'
איך אמר הרב הנבון ההוא לרבניתו? "שני הצדדים צודקים, וגם את".
החיים בלה-לה לנד
אבל ישנה נקודה אחת שבה בני גנץ מפסיד את ראיית המציאות: למרות כל כשליה של הממשלה בטיפול במשבר הקורונה – אין מלבד נתניהו אפילו אדם אחד שמציג את עצמו כמועמד לראשות הממשלה. אין שום פוליטיקאי – אולי חוץ מנפתלי בנט, שסיכוייו לא גבוהים – שרואה את עצמו מועמד לראשות הממשלה. נתניהו אולי מקבל בסקרים ציונים גרועים על תפקודו לנוכח המשבר, אבל אף אחד לא מקבל דירוג גבוה בסיכוי להרכיב ממשלה. איש אינו חולם על כך אפילו.
אז קל לצעוק כמו בוגי יעלון, ללהג כמו נפתלי בנט, לגדף כמו ליברמן – אבל במבחן ההתמודדות, אף אחד לא מדגדג את נתניהו, שיתמודד בכל סיטואציה מול עצמו. השאלה תהיה רק, אם נתניהו יקבל מספיק כוח לעמוד לבדו בראשות הממשלה – או שיצטרך לחלק את השלל עם מפלגת שמאל. אבל האם סכנה פוליטית כלשהי (להבדיל מסכנה משפטית) רובצת על ראשו של נתניהו? התשובה, כמובן, שלילית. שום סכנה פוליטית. נתניהו הצליח להביא את עצמו, בעזרת הרבה עמל וכישרון, למקום שבו שום מתחרה פוליטי אינו מאיים עליו, לא מבית ולא מחוץ.
אז עם איזה אקדח מגיע מר גנץ למערכה הזו? אילו היה יועץ חכם בסביבתו, אולי היה לוחש לאוזנו: 'תקשיב, גנץ, הרב-קו שלך באוטובוס הפוליטי עומד להיגמר. אין לך עוד כרטיסייה באופק. אז כל עוד אתה בפנים – תיהנה מכל רגע, תסתובב בין המתקנים, תעלה על הגלגל-ענק ותרד לנדנדה, תעשה סיבוב על הקרוסלה ותגלוש במגלשה; תיהנה מהחיים הטובים כי הם עומדים להסתיים. ברגע שאתה מתקרב למפתן – השער נסגר ואתה נשאר בחוץ".
אבל זה לא מה שקורה, וגנץ, נוסף על כל מעלותיו – הוא יהודי תמים. מהסיבה הזו, כשגנץ פגש השבוע את שיירות המתווכים החרדים – הוא גער בהם כמו תלמיד שנכשל במבחן בגלל שאמו לא עזרה לו להכין את שיעורי הבית. לדברי חלק מהנוכחים, גנץ השמיע משפטים תלושים מהמציאות, דוגמת: "הרי מדובר בהסכם חתום והסכם צריך לכבד". נו, לכו תסבירו ליהודי החביב והתמים הזה את ערכו של הסכם בזירה הפוליטית, כאשר צד אחד מדבר סינית וצד שני מדבר צינית.
בג'ונגל של הפוליטיקה הישראלית, במקום שבו קלונם של הפוליטיקאים חשוף וזועק לשמים – לא רק ששום צד לא מחויב לערכים כלשהם או כבוד למילה; ההפך הוא הנכון: קיומו של הסכם נתפס כחולשה, צעד של אין ברירה, משהו שרק לוזרים עושים אותו. כואב? בהחלט, אבל זו המציאות. אלה כללי המשחק. גנץ פשוט אינו מעודכן.
מישהו צריך לתווך לגנץ את המציאות; להסביר לו שמדינת ישראל היא מושבה יהודית במזרח התיכון שבה יש מקום רק לשתי כיתות – זו שזועקת מבוקר עד ערב 'ביבי מושחת ונבל שחייבים להעיף אותו על טיל', וזו שזועקת 'ביבי מלך ישראל חי וקיים'. אין שום חיים במרחב שבין שתי הכיתות הללו, ובעצם אין אפילו מרחב כזה. הסכמים? אמירות ענייניות? יושרה? זה לא מעניין אף אחד. כולם מסלפים, לכתחילה שבלכתחילה. השקר והפייק-ניוז שולטים ברמה במלחמה הזו.
ועוד משהו: במלחמה הזו שנכפתה על הרוב הישראלי הדומם – בדיוק גנץ שמנופף באיזה סעיף באיזשהו הסכם שמישהו חתם לו אמור להפר את שלוותו של מישהו? וכי האיש הזה הוא תייר שנקלע לכאן ולא מכיר את התרבות ואת השיח? את מי מעניינים עכשיו הסכמים על תקציב חד שנתי או דו שנתי כשהמדינה בוערת והקיטוב גדול, תהומי ומאיים מאי פעם?! חד שנתי, דו שנתי, תלת שנתי – שבו בחדר אחד, תסתדרו ביניכם, ורק אל תעזו לבוא אלינו עוד פעם עם בחירות.
ערב קבלן מצד הכלה
וכאן אנו מגיעים אל המתווכים. אלה שהיו השושבינים בהסכם בין גנץ לנתניהו. אלה שגם גבו את דמי השידוך וזכו בכתבות ומאמרים שהיללו את תבונתם, אחריותם ותושייתם – אריה מכלוף דרעי מכאן ויעקב ליצמן משם. כמה קולמוסים נשתברו בעיתון זה לספר על המפגשים במערות, הלחישות ליד נחלים, ההסתודדויות בחדרי מלון מוסווים – הכל למען רקיחתו של אחד התבשילים המורכבים ביותר שבושלו אי פעם בזירה הפוליטית.
יצאנו מגדרנו. פיארנו והיללנו את הראשים המבריקים. תיארנו בדרמטיות את המפגשים הסודיים. גם נסחפנו קצת, אבל הכל נעשה כדי לשבח ולרומם את השידוך שנעשה בניגוד לכל הסיכויים, שידוך בלתי ייאמן שהביא לריסוקה של 'כחול לבן' לטובת הגלייתם של שונאי היהדות החרדית יאיר לפיד ואיווט ליברמן אל הישימון האופוזיציוני. ממשלת חלומות. הבעיה היא שהחלום הפך לסוג של חלום עוועים. חלום בלהות.
לדבר אחד לא שמנו לב: המתווכים ידעו להביא את שני הצדדים אל השולחן, אפילו להוביל לחתימתו של הסכם ביניהם, אבל כאן נגמר כוחם. כמו הורים שמובילים את החתן והכלה אל החופה – אבל מהרגע שנסגרת הדלת מאחורי החתן והכלה – השושבינים יוצאים מהתמונה והזוג אמור להסתדר לבד.
לא שלא היו חששות. במהלך הגישושים נשאלו השושבינים: "מי ערב לקיום ההסכם?" גבי אשכנזי, למשל, היה חד ובוטה כשטען לאורך כל הדרך שהוא "לא מאמין לביבי במילה". בשלב מסוים, כששאלת האמון הובילה למבוי סתום, אמר אריה דרעי: "אני נותן את המילה שלי שההסכם יכובד". גנץ שמח בערבות הזו כמוצא שלל רב. הוא ראה בה חתימת בלנקו. היה שלב שבו אחד היועצים המשפטיים שאל את גנץ: "אבל מה זה אומר שדרעי מתחייב? הוא שיעבד איזו דירה לצורך העניין? ומה הוא יעשה אם ביבי יפר את ההסכם? הוא 'התחייב', אז מה?" וגנץ, בתמימותו, הגיב: "מה זאת אומרת? ברור שאם ביבי לא עומד בהסכם, דרעי מפזר את הממשלה ותומך בי לראשות הממשלה". בשלב הזה, נוכח התשובה הנאיבית הזו, היועצים הרימו ידיים. הם רק נדו ברחמים ואמרו לגנץ: "תתפלל לחסדי שמים".
אקדח נטול קפצונים
וכך, מה שקורה בזירה הפוליטית בשבועיים האחרונים מזכיר את אותו בעל גמ"ח שמסתובב בישיבת 'מיר' ומחפש אברך עלום שחתם על ערבות לאיזה בעל חוב שעכשיו נמלט מהארץ ועקבותיו לא נודעו. הכל מנסים בכנות לעזור, רואים את המצוקה בעיניו של המלווה, מבינים את עומק הנזק ואת גודל הברוך, אבל יודעים שהסיכוי שהלה יראה בחזרה את כספו שווה ערך לסיכוי שבנימין נתניהו, למשל, יפנה אי פעם את כיסאו מרצון. בני גנץ הוא בעל הגמ"ח הזה. כולם מבינים את מצוקתו, יודעים שמבחינת הסעיפים בהסכם הצדק איתו, אבל נעבעך, הוא מתמודד מול מציאות שאין לו סיכוי לנצח בה.
אריה דרעי לא באמת רוצה להוריד את נתניהו מהשלטון. הוא יודע מה נתניהו שווה גם עם כל תיקיו המשפטיים, ומה גנץ שווה גם כשהוא צח כבדולח. אז דרעי מנסה ליישר את ביבי, לעשות לו 'נו, נו, נו', אולי לטרוק לו איזה טלפון ולדאוג שהתקשורת תדע על כך, אבל מי כמו דרעי לדעת שבאקדחו אין אפילו קפצונים. גם נתניהו יודע את הסוד הזה.
מנגד, אם דרעי מבקש להישאר רלוונטי בפוליטיקה הישראלית, שלחתימה שלו יהיה ערך – עליו לעשות קולות של עָרֵב רציני. להקשיב לאשכנזי ולגנץ, לנהל איתם שיחות אוף דה רקורד בלתי נגמרות, לאיים בשפה של 'משגיח' שהוא "הולך לטפל בביבי ואנחנו נלמד אותו לכבד הסכמים כמו שצריך ותכף כולם יראו שביבי יתיישר כמו ילד טוב", אבל פה זה מתחיל ופה זה נגמר.
גם ליצמן נתן ערבות לגנץ. אבל לליצמן, כדרכו, יש דרך חיננית לברוח מחלקו בעניין. למשל, כשגנץ סונט בו על המשך התמיכה בנתניהו למרות התעלמותו מהסכמים – ליצמן מגיב: "ואיפה אתם הייתם בהצבעה בשבוע שעבר?"… ליצמן מנהל עם גנץ שיג ושיח פולני שאומר: "אתם הפרתם, ביבי הפר, כולם מפרים, ברוכים הבאים לג'ונגל הפוליטי שבו אף אחד לא מכבד שום דבר. אז אל תספרו לנו סיפורים על הסכמים, כי גם אתם לא בסדר".
ישראל זקוקה לנס
למען האמת, אצל דרעי וליצמן אפשר לזהות אותות של עייפות. הם מבינים שמרחב התמרון שלהם גדול בערך כגודלן של הכותרות בעיתונות, שמחזיקות מים מהיום למחר במקרה הטוב. הם לא באמת רלוונטיים בנושא הזה. לא בידיהם להוריד את נתניהו מהשלטון או להעלותו. ובכלל, אין שום סיכוי לתקוע טריז בין נתניהו, נוות ביתו ובנו חביבו, מה שנקרא 'משולש בלפור'. במשולש הזה יש כללים ייחודיים שאין כמותם בכל העולם, וטובי האנשים שניסו להיכנס אל הזירה הגועשת הזו יצאו ממנה בשן ועין. אז מסתדרים עם מה שיש ואומרים תודה.
בכלל, ליצמן מרוכז עתה במצבו המשפטי. התיק המרושע שנתפר נגדו, גוזל ממנו המון כוחות ומשאבים. ביום רביעי האחרון הוא ישב עם בני גנץ במשך 45 דקות. כמתווך שלא כל כך הצליח לספק את הסחורה, היה לו רק מסר אחד לומר לגנץ: "במצב שלך – אתה צריך להתקפל ולקחת כל הצעה של ביבי. זה מה יש". ליצמן ודרעי הגיעו אפוא עם הצעה לפיה התקציב של השנה הנוכחית יאושר בכנסת, ואילו זה של השנה הבאה יאושר בינתיים בממשלה. פירוש רש"י: תקציב שניתן יהיה לתלות על הקיר בתוך מסגרת נאה.
גם דרעי עייף. אחד משרי הליכוד הקרובים לנתניהו אמר לי השבוע: "דרעי הוא האיש הכי חד ומחובר במערכת, אבל יש גבול למה שדרעי יכול לעשות. הוא מיצה את הכוח שלו בסבב הזה. עכשיו כל המושכות נמצאות רק בידיים של נתניהו בלבד. אף אחד לא יכול להשפיע עליו בנושא".
בינתיים, המפלגות החרדיות צריכות לדאוג ללחם ולחלב של מצביעיהן. הן מרגישות איך הן הולכות ונכתשות בקרב הענקים הזה, ומתחננות על נפשן מול נתניהו שלפחות יעביר את תקציב הישיבות לשנה הנוכחית, לפני התקציב הכללי, ואז, מבחינתן, שיריב עם גנץ מצאת החמה ועד צאת הנשמה. שרק ישחרר להן את יבנה וחכמיה.
לא ברור להיכן אנו צועדים, אבל דבר אחד ברור: נתניהו שובר לבחירות בכל הכוח; גנץ עושה את כל המִשגים כדי לאפשר לנתניהו להגיע לשם; ורק נס ימנע את מדינת ישראל מלהתבשר בעשרת הימים הקרובים על היציאה הרביעית לבחירות.
ויש גם אפשרות אחרת, שאם תקרה, יהיו חתומים עליה הערֵבים הקבלנים דלעיל: איזושהי פשרה שתגרום לגנץ להרגיש מכובד איכשהו בלי שנתניהו יזוז מילימטר. הסיכוי קטן כרגע, אבל כמו יהודים טובים, תמיד עדיף להיאחז בתקווה.
