יוסי אליטוב
כ"ח אלול התש"פ
מִן המֵצר קָרָאנוּ: שש הערות לסיכומה של שנה מתעתעת
- דיאלוג במעבה היער
צורת ההתנהלות של המערכות המוסמכות במדינת ישראל בימים האחרונים של שנת תש"פ – מחזירה אותנו, כמו תמיד בסיטואציות מביכות שכאלה, אל המעשייה היהודית על שני האנשים שבאו זה לקראת זה בעיבורו של יער עבות. האחד – לבוש עדיין בהידור יחסי, ניכר עליו שזה מקרוב נקלע לסבך. חדש בפלונטר. השני – מאובק מראשו ועד רגליו. לבוש סחבות קרועות, מיוזע ויגע. ניכר שהוא עושה כאן שבועות וחודשים.
ואז הם נפגשו. "אמור נא לי בבקשה", פנה ההֵלֶך הטרי לאיש המיוזע ובעל הוותק, "איך יוצאים מהיער הזה?" חיוך עגמומי עלה על פני ההלך. "אני ואתה נמצאים באותו מצב", גילה את אוזנו של השואל. "גם אני מנסה מזה כמה שבועות לצאת מהיער המפותל הזה, ואור בקצה החשיכה אין. טרם מצאתי את הדרך. אבל כיהודי אל יהודי, עצה אחת אוכל לתת לך: אני לא יודע איזו דרך מוליכה ליציאה, אבל אני יודע מאיפה לא יוצאים בדרך הזו", החווה על השביל ממנו הופיע, "אל תלך בשום אופן. היא לא מובילה לשום מקום".
אין סיפור שמשקף את מה שעובר על כולנו בחודשים האחרונים – כמו המעשייה היהודית שלעיל. מציאות חיים שהולכת איתנו מערב פורים אשתקד וממשיכה איתנו בואכה יום הכיפורים תשפ"א, ומוצא מן הסבך – אַיִן. אנחנו רק נכנסים יותר ויותר לעומק סבך המפותל, לא רואים את המוצא, וכבר הגענו עד למקום הבלתי מכובד בעליל של 'המדינה מספר אחת בשיעורי ההדבקה בעולם'.
וכדרכן של שיירות מסתבכות שכאלה – אף אחד גם לא מוכן לקבל אחריות, להודות בכישלון, לקחת את העניין על כתפיו: הנוסעים מאשימים את המדריך, המדריך את העגלון, העגלון את הסוסים, והסוסים מאשימים את המספוא הגרוע שניתן להם בבוקר. זו מציאות חיינו בחודשים האחרונים: אף תחום במאבק לעצירת ההתפשטות הזו לא עובד כהלכה. לא במדינה, לא בחברה הישראלית, ולא בשום מסגרת ציבורית שאנו מכירים.
רק הכאוס, כאוס גדול ונורא, שולט בכל: משרדי הממשלה אינם מסונכרנים ביניהם, כאילו מדובר במשרדים שאחד מהם יושב בדובאי, השלישי באדיס אבבה, השלישי בפלמה דה מיורקה. אין קשר, אין אפילו תקשורת משותפת. ההנהגה הפוליטית, זו שנבחרה כדי לנהל את העסק – עסוקה בעיקר במלחמה יצרית של כבוד ואגו: אינספור צעדים שאמורים היו להינקט – לא ננקטו; ומה שנעשה – לא נעשה נכון, כשהוא מלווה בכל הטעויות האפשריות, אלה שכתובות בספר ואלה שלא. אומה שלמה תועה במעבה יער עבות, עם סמרטוט על העיניים וידיים קשורות לאחור.
ומוצא – איִן. רק תסבוכת שהולכת ומעמיקה.
- בתא של השכן
אחד התסמינים לכאוס המבולבל הזה – יורד משדרת ההנהגה אל שכבת הציבור. טרם נמצא הציבור שיסכים לקבל אחריות מבלי לפזול לצדדים כדי לבדוק מה קורה במגרש של הכן.
ההתכנסויות האסורות של האלפים בירושלים ובבני ברק – רואות את ההמון החוגג בחופים ובגני האירועים, ואומרות: לא ייתכן ששם כן וכאן לא; אלו וגם אלו עוקבים אחרי החתונות בכפרים של הבני־דודים ובהקלות שמקבלים אנשי הוי-איי-פי המקושרים, ואומרים: "אם להם מותר – אז גם לנו". הללו והללו אומרים: "אבל למה בלפור". כל אחד לוטש עיניים לעבר המגזר האחר, וכולם מנהלים את חייהם לפי ברומטר שנקרא בישראלית מדוברת "לא לצאת פראייר" מול מישהו אחר שמנהל את חייו כבשגרה.
כולם – מבנימין נתניהו שעומד בראש הפירמידה, ועד לאחרון האזרחים הפשוטים בביתר עילית ובשעלבים ג', מהשר שלא מציית ועד לאזרח שמתעמת עם שוטר על זכותו להתכנס מתי שירצה היכן שירצה כמה שירצה – מתנהלים לפי אותו עיקרון מנחה. אני לא אהיה היחיד ששומר. צרות העין, חוסר הענייניות, והעדר המוכנות של אף אחד לצאת מהפינה הנוחה שלו לעבר מקום של הקרבה למען הפחתת הבעיה וקידום הפתרון – הם המאפיינים המשותפים לכל, וכל אלו לא מקדמים אותנו במילימטר אל היציאה מסבך היער.
הקורונה של תש"פ זו מלחמת יום הכיפורים של מדינה שלמה. לא רק ההנהגה הפוליטית שלה, העסוקה בתככים ובמזימות ובקרבות אגו אישיים, זו שמפנה את כל הקשב לעסקי כבוד על חשבון חיי האזרחים – אלא גם מלחמת יום הכיפורים שלנו, הציבור, שלא מבין לעתים כי הליכה לבית הכנסת ללא מסכה – כמוה כנעיצת חרב בליבו השברירי של החולה והמבוגר; שקיומו של אירוע המוני והתכנסות של אלפים ללא מרחק והגנה – גובלים בהפקרות סטייל אותו אדם שעומד עם מקדחת ענק שמכוונת לרצפת הספינה ומכריז: אני קודח חור רק בתא שלי, זה לא קשור אליכם".
במשקפיים יהודיות קוראים להתנהלות הזאת 'הסתר פנים'. זהו מופע חסר צורה של עם חכם ונבון שרבים ממנו לא מפספסים בור אחד ומכשול אחד להיכשל בהם. וזהו סיפורה העגום של 'מעצמת סייבר' עשירה, שהנהגתה המדינית והציבורית אינה יודעת לתת פתרונות שילד תשב"ר בן 9 יודע לתת. שלא יהיו ספקות – זהו מצב של הסתר פנים.
- שֶדֶר משמים
בימים האחרונים יצא לי לנסות לברר מה קרה מאז הירידה המופלאה בתחלואה במוצאי פסח תש"פ, – ועד לעלייה התלולה והמדאיגה בחודש האחרון. עברתי ממוקד למוקד, וניסיתי באמת להבין כיצד מדינה שבאמת התנהלה למופת והייתה מושא לקנאה – הידרדרה עד לתחתית של התחתית בטבלת ההדבקות בעולם. הגעתי לכמה מסקנות, שאותן ארצה לרשום כאן.
בערב ראש השנה תשפ"א, הגיע הזמן לומר את האמת: כאשר מנהיגי המדינה נעמדו בימי אדר וניסן במסיבות העיתונאים היומיות, הם לא דיברו על כך ש'אנחנו יהודים, וכיהודים אנחנו יודעים שכאש נמצאים בצרה – מבקשים רחמים מהקדוש ברוך הוא שיחוס וירחם על היהודים היושבים בציון, כדרכם של יהודים בכל הדורות'; טוב, גם אם הטקסט המדויק דלעיל הוא ציפייה מוגזמת – לפחות ניתן היה לצפות לקורטוב של ענווה, הכרה במגבלות הכוח, נשיאת עיניים לשמים. אבל כלום.
המנהיגים הפוליטיים שלנו דיברו בסגנון האמריקאי הטראמפי והידוע: הם עמדו ודיברו על 'אני', ושוב 'אני', ועוד פעם 'אני'. הם דיברו בהתפארות על כך ש"מכל העולם באים ללמוד מאיתנו", ועד כמה הם מסוגלים לנצח נגיף שהמדינות המשוכללות בעולם אינן יכולות לו. ולא, המנהיגים האלו, ש"מתקשרים כל העולם" – לא באים ללמוד מה זו אמונה בריבון העולמים ואיך שמירה על תורת ישראל מעוררת רחמים, ומהי הנוסחה היהודית להינצל מצרות – אלא ש"אנחנו החכמים שמכל העולם באים ללמוד מאיתנו; אין גאונים כמונו".
במקום לשאת עיניים למרומים ולהודות ולהלל כאשר העקומה ירדה ומדינת ישראל הייתה בתחתית המדינות בשיעורי התמותה – העדפנו לקשור לעצמנו כתרים לא לנו. אז בערב ראש השנה, זמן המלכת מלכו של עולם – קיבלנו את השֶדֶר משמים: אתם מעצמת סייבר? מכל העולם באים ללמוד מכם? בואו נראה איפה הכוח והחכמה שלכם. ויתרתם על האמונה היהודית? העדפתם לא לבקש רחמים ולהכיר בטובה? עכשיו בואו נראה כיצד תתמודדו".
יש בה, בישראליות, כמה דברים טובים. אי אפשר לקחת ממנה את הערבות ההדדית, המעורבות החברתית, והמזג החם שמביא לאכפתיות. אבל השוויצריות, הזחיחות, ההתנשאות שאינה במקומה – אלו רעות-חולות שפגשנו בכל סמטה בששת החודשים האחרונים. אנחנו זקוקים לקצת יותר הכנעה. זהירות. צניעות. קצת הפוגה ממנגינת ה'אני ואני ואני'. להפסיק עם סימני הקריאה. הרי כל התרבות המתייהרת הזו קרסה כמגדל קלפים.
אין ספק שברמה הפרקטית – כל אחד מאיתנו מחויב להפנות את האצבע כלפי עצמו. לשמור על הכללים, להפסיק להתגולל על אחרים, ולעשות את המוטל עליו. אבל בקומה הגבוהה יותר – אנו מחויבים לעמוד ולקרוא: "מן המצר קראתי ק-ה; אבינו מלכנו, כלה דבר ושבי ומשחית מבני בריתך".
ביום שבו ייגזר עלינו כיצד תיראה השנה הבאה עלינו לטובה – עלינו לעמוד כדלים וכרשים, בענווה ובאימה, בכפיפת ראש ובנמיכות קומה, ולהבין שאנחנו לא חכמים יותר מהאיטלקים, לא מבינים בסייבר יותר מהאמריקאים; אומתנו אינה אומת ההייטק והשמונה-מאתיים. אומתנו היא אומה עם סגולה אחת – אמונה בק-ל אחד ונשק יהודי עתיק יומין: "אומה זו אין כוחה אלא בפה".
הסוד שלנו, זו היכולת להתייצב ביום הדין ולומר: "אנו בניך ואתה אבינו, אנו עבדיך ואתה אדוננו".
- המדינה זה אנחנו
תש"פ הייתה גם שנת הכרעות בפוליטיקה החרדית.
במשך שנים חשבנו שהמשולש ליצמן-דרעי-גפני יצעד איתנו בפוליטיקה עד ביאת גואל. לפתע מתברר שלא כך הם פני הדברים: משה גפני מתאושש לאחר מצב בריאותי לא פשוט, ויש ממקורביו שאומרים שבכנסת הבאה הוא יבקש לעשות סוף סוף את מה שרצה שנים – לשוב אל ה'כולל' שממנו יצא זמנית בשנות השמונים. בינתיים עשה האיש מהפכה שקשה לאמוד את ממדיה, אבל עכשיו קשה לראות אותו ממשיך באותה מוטיבציה.
גם יעקב ליצמן מדבר די במפורש על מחשבות פרישה. הדם הפוליטי שזרם בעורקיו עוד מימיו כעוזרו של חבר הכנסת ר' מוניה שפירא ז"ל – מתחיל להידלדל ולפנות את מקומו לטובת תחושת מיאוס מכל המודל הפוליטי שסביבו. ההתפטרויות החוזרות ונשנות של ליצמן הן רק תסמין להרגשת מיצוי כללית שפשטה בו זה מכבר. עייפות לנוכח תרבות פוליטית מסואבת ולא מוכרת, לצד היטפלות משפטית מרושעת וחסרת היגיון שגורמות לו לרצות לעזוב את הזירה ולחזור לשטיבל האהוב.
גם אריה דרעי מאותת לאחרונה למקורביו שהיה רוצה לפרוש מהכנסת, להנהיג את ש"ס מבחוץ ולתת הזדמנות לצעירים במקומו. לא ברור מתי ניפרד מהשלושה – וכל יום שהם בזירה הוא בוודאי ברכה גדולה – אבל צריך להיות עיוור כדי לא לראות את ניצני המהפכה. דמויות כמו יצחק פינדרוס, יעקב אשר, אליהו חסיד, משה ארבל, ינון אזולאי – הם השדרה הצעירה שאליה עוברת המנהיגות. לא ברור עדיין מי יחליף את מי, מתי בדיוק זה יקרה, כמה צעירים יצטרכו להחליף כל ותיק מבחינת היכולות, הקשרים והכישורים – אבל זו המגמה. זה כיוון התנועה. זהו טבעם של דורות: דור הולך לביתו ודור בא במקומו.
אבל אולי דווקא עכשיו, בתקופת הדמדומים, יש מקום לשים על השולחן, אחת ולתמיד, את תפקידו של הנציג החרדי בכנסת ובממשלה. בתקופה הזו של הקורונה – הנציגות שלנו לא רק עוסקת בצרכי השטעט'ל; תפקידים מרכזיים בהנהגת המדינה נמצאים בידיים שלה. חייהם של תשעה מיליון אזרחים, מופקדים בדרך הטבע בידיה.
די מיותר למנות, אבל בכל זאת: ליצמן עמד עד לא מזמן בראש מערכת הבריאות. היה זה בחודשים הראשונים והקריטיים של המגפה. שום תקנה לא עברה אז ללא החתימה הפורמלית שלו כשר הבריאות. דרעי אחראי על שערי הכניסה של ישראל. סגירת השמים ופתיחתם, אישורים קבוצתיים ופרטניים להיכנס לארץ, מדיניות הגירה – הכל בידיו. גפני מופקד על הכסף של כולנו, כולל ניתובם של כספים בתוך המגה-משבר הזה, ויעקב אשר חולש על כל תהליכי החקיקה ותקנות החירום. ברור לנו שכל אחד עשה את המוטל עליו כדי למלא את שליחותו במקסימום שהתאפשר לו.
אבל מכאן ואילך – מתחיל שלב השאלות.
- הפגנות בע"מ
הנה השאלה הראשונה: מהי מידת האחריות של נציג חרדי בממשלה ובכנסת כלפי מה שקורה במדינה? האם הוא המדינה, או שהוא רק השתדלן שעומד מול המדינה, שהיא הפריץ של פעם? האם אנחנו, כציבור, יכולים להרשות לנציגים שלנו למלא את תפקידם בחלקיות, כאשר למחרתה של כל החלטה לא תקינה הם יכולים לצאת במאמרים תוקפניים ביומון הבית נגד המדינה ונושאי התפקידים שבה – מביבי ועד גמזו?
אז רגע, שואל את עצמו הקורא החרדי הנבון – היכן עובר הקו? האם אתם 'המדינה' רק כשזה נוח לכם, אבל כשיש כשלים ובעיות ושאלות אתם עוברים צד לטובת טורים צפופים בעיתונים וראיונות הלומי קרב מעל גלי האתר, כאילו כל האירוע הזה לא קשור אליכם בכלל?
והמוצר הזה ששמו 'רוני גמזו' – מי נושא באחריות עליו? בהנחה שזו מדינת ישראל – האם אתם לא חלק מהדבר הזה שנקרא 'מדינת ישראל'? ברור שמבחינת התפיסה ההשקפתית והאידיאולוגית – אין חלקנו עמהם ואנחנו לא חולקים את אותה הגישה כלפי קיומה של מדינה בכלל, בטח כזו שלא מתנהלת לפי התורה ואינה מחויבת לחוקיה; אבל ברמה הפרקטית והמעשית – הרי אתם נושאים בתפקידים, וממילא גם באחריות.
התפקידים בידכם, המשאבים בידכם, השאלטר בידכם; אי אפשר כיום להעביר שום חוק או הצעה ללא אצבעות חרדיות. ייתכן שאנחנו מודעים מספיק ליכולת שלנו, ובתוך תוכנו אנו מתגעגעים למקום שלנו כקבצני השטעט'ל שעולים לפריץ לאסוף שיריים, פירורים ועצמות של חוקים ותקציבים והטבות למוסדות התורה; אי אפשר להתעלם מהעובדה לפיה נוח לפעמים להישאר בפוזיציה הזו. כי ברגע שמסתיימת העבודה ומתגלים הכישלונות – מתחילות ההפגנות ותמיד טוב שיש על מי להטיל את האשמה.
אבל האם אנחנו לא חלק מהמוסד הזה שנקרא 'המדינה'? אולי לא עשינו את השינוי המנטלי להבין שהמדינה זה אנחנו, אנחנו זה המדינה, ומי שמקבל סמכות בתחום מסוים – האחריות נמצאת בידיו. מי שלא רוצה לשאת באחריות – יעשה את מעשהו של ליצמן ויילך הביתה. אבל גם להישאר בשלטון וליהנות מהכוח השררה והתקציבים, גם להתעקש להשתתף בכל ישיבה ולקחת חלק בכל החלטה, ומצד שני גם לברוח מאחריות כאשר העסק לא עובד, וגם לחפש תמיד את האשמים מחוץ למגזר ולהסביר לציבור ברצינות תהומית על 'פלוני ששונא חרדים' ו'פלמוני שלא מחבב שומרי מצוות', כאילו אנחנו ילדים בחיידר ולא ציבור בוגר ואחראי שבסך הכל מבקש להבין מה מקומו של נציג חרדי?
זה כבר יותר מדי. זה הזמן שלכם להחליט מי אתם והיכן גבולות הגִזרה של סמכותכם.
הדברים אמורים דווקא כעת, כשהפוליטיקה משתנה לנגד עינינו ואנחנו נחשפים למודלים חדשים – כמו אלה של ראשי הערים לשעבר יעקב אשר, יצחק פינדרוס ומשה אבוטבול. אנשים שבאים מעולם של ניהול ערים שבהן הם היו העיר בעצמה ולא מגלגלי אחריות לצדדים. או מודלים של עזרה לפרט כמו אלה של משה ארבל, ינון אזולאי ואוריאל בוסו; או מודלים של אנשי מקצוע כמו יעקב מרגי ואורי מקלב – נותני שירות בנשמתם המבינים שלציבור שלנו יש המון צרכים, לא רק אמוניים, והם שם כדי להתמסר ולעזור. אנשים שהצליחו לפתח במשך השנים את המוסר של שליחות ציבור מבחינת מחויבות האמת לכל אדם, בכל מקרה ובכל צרה.
כל תקופה זקוקה למנהיגות אחרת. יכול להיות שבפתחה של תשפ"א אנו זקוקים לפחות נושאי נאומים וליותר ידיים עובדות. ברור שגם הללו פועלים לפי המתווה של הראשונים, בהשראתם ומכוחם. בלעדיהם לא הייתה כאן נציגות פוליטית איתנה ומכובדת ולא היינו מגיעים להיכן שהגענו. אבל גם הפוליטיקה הכללית השתנתה והכל מסביב השתנה. אז היה מקום למשחקים, לשטיקים, הקשרים האישיים דיברו והקסם המנטלי עשה את שלו. עכשיו, כשהתערינו במוסדות המדינה והפכנו חלק ממנה – ברצון או שלא – מחייב אותנו להחליף דיסקט. שום מאמר עמוס הגיגים ומשלים לא פוטר אף אדם מהתפקיד שמוטל עליו במשמרתו.
- המציאם פדות ורווחה
וכמה מילים על יעקב ליצמן שפרש השבוע מתפקידו כשהבין שאין לו השפעה על מהלך קבלות ההחלטות הלאומיות. יובהר תחילה, כותב השורות אינו מבין במתווים ובמודלים להפחתת התחלואה. אינני רופא ולא אפידימיולוג. אבל אבקש לרגע לנסות להבין את הסיפור בכלים של 'דעת בעלי בתים'.
יעקב ליצמן מייצג חוג שמכל הציבור החרדי – התבלט כמי שהכי נשמר לאורך כל התקופה. אף כלל לא הופר בחסידות שיעקב ליצמן בא ממנה, אף הנחיה לא נעברה. הכל לפי הספר. ואז הופיעה מדינת ישראל בדמותו של רוני נומה, ויצרה מתווה לתפילה בימים הנוראים בחסידות גור. אלפי חסידים נשלחו להתבודד שבועיים בהסגר, כדי שיוכלו להיכנס לבית המדרש לפי המתווה. קפסולות הוקמו, מחיצות וקירות נמתחו, הכל הוכן לקראת קיומו של המתווה שיאפשר לפחות משהו מההתכנסות ההמונית לתפילה במרכז החסידות – ובדומה לכך, במכרזי החסידויות האחרות.
ואז, בוקר אחד התברר שמדינת ישראל של רוני נומה היא לא מדינת ישראל של רוני גמזו, ולהיפך: מדינה שמצאה הסדרים להנאת בעלי חיים, עושי ספורט, מפגינים – החליטה ללכת על מתווה שישאיר את רוב עם ישראל בבתים בראש השנה וביום הכיפורים. על חופשת אוגוסט שמרו; בענפי הספורט לא פגעו. לכל מגזר היה אבא.
רק תחום אחד נשאר יתום: בתי הכנסת בימים הנוראים. בסוף, מתפללי בתי הכנסת שבערי השדות – ברובם יישארו בבית. לא החרדים: עליהם תסמכו – כל אחד ימצא מקום להתפלל בו: בחצר, במרפסת, על הגג או בבית הכנסת לפי הכללים. אנו מדברים על המסורתיים. מתי הוחלט להטיל את הסגר? בדיק שעה קלה לפני פרוס יום הדין, יום קבלת המלכות. זמן שבו כל תפילה של כל יהודי נדרשת. לא רק תפילות של חסידים וליטאים ובני תורה ספרדים – אלא גם של חובשי כיפות סרוגות ושקופות, מסורתיים ומתקרבים. אלו שהשנה ירימו ידיים, ייצמדו להגבלות הממשלה ויישארו בלב כבד בבית.
האם אפשר להיות מנוכר למסר של ליצמן, שבא ואומר: 'אחים, תתעוררו'? האם יש יותר ביטוי למשל ל זריקת הטלית והתפילין מהאונייה מטולטלת כדי "להקל על הספינה" – יותר מאשר החלטה להציב את המחסום דווקא בראש השנה ויום הכיפורים, כאשר זקוקים לתפילה של כל יהודי? האם מכל זמני השנה – זהו הזמן להשאיר את עם ישראל בבתים?
ליצמן עזב את הממשלה. אבל הכאב בקולו זועק לשמים. איך נוכל להביא מזור וישועה כאשר המוני יהודים לא יוכלו להגיע לבתי הכנסת בגלל מודל מעוות שיצרה המדינה בחוסר היגיון שכזה? איך נבקיע שערי שמים כאשר בתי הכנסת יחסרו כל כך הרבה יהודים של ראש השנה, אנשים שבורי לב וטהורי נפש שבשנים רגילות באים בחדווה לבית הכנסת ומצטרפים לתפילת הכלל לשנה טובה ומתוקה?
אבל בכל זאת, יהודים מאמינים אנו, ורק לאחרונה אמרנו "ומתוך צרה המציאם פדות ורווחה". מי שענה לאבותינו בעת צרתם, הוא יאמר די לצרותינו וישים קץ לתקופת הסתר הפנים. וכמו שכתב ה'חתם סופר' זי"ע בחידושיו, שתשפ"א היא שנת מ'אשפת' ירים אביון. לאחר שקרן ישראל הושפלה בשנה שחלפה – בשנה שלאחריה ירום קרן ישראל. הלוואי.
ורחמנא דעני לתבירי ליבא – הוא יעננו.
