זעקת הדפנות

לחן אידישאי מאחורי מסך הברזל, מספר על אלפיים שנות התמודדות ומספק פרספקטיבה חדישה לימי קורונה

א.

זו הייתה מתנה בלתי נשכחת. מנגינה קסומה עם מילים ייחודיות. המיית געגועים שאבא הביא עימו 'מתנה' מאחורי מסך הברזל.

באמצע שנות השישים של המאה הקודמת, יצא אבא למסע מיוחד במדינות מזרח-אירופה. רשמית היה זה מסע שליחות שבו שימש כשוחט ובודק. התגורר לסירוגין בבוקרשט שברומניה ובעיירות ביגוסלביה. חבלי ארץ עם נופים פראיים.

אבל אבא לא נתן לנופים להסיח את דעתו. כל רגע פנוי נוצל על ידו, כדי לחפש אוצרות יהודיים. היה זה פחות משני עשורים אחרי השואה. בכל מקום עוד היו פצעים פתוחים, זיכרונות טריים, גווילים וחפצי קודש – וכמובן, שרידים יהודיים קשישים שהתעקשו להמשיך לחיות.

את היהודים הללו, אבא לא שכח לעולם. הוא תיאר לנו את השיחות הנרגשות עימהם, את החברותא המופלאה עם רבה של רומניה, הרב דוד רוזין. פגש אותם בעיצומן של סופות שלגים. הם היו יושבים בבתי כנסת עזובים ונטושים, בתוך התנור בערו עצים שנאכלו בקולות פיצוץ מבעיתים. לקראת התפילה היו מתכנסים השרידים. מתחממים בכוס תה, ומספרים זיכרונות.

הרבה אוצרות ופניני חסידות שכמעט נכחדו, הצליח אבא להציל מפיהם. כשחזר הביתה, הביא גם שיר-עם אידישאי. לחן נוגה שקשה לא לדמוע כששומעים אותו. 'אַ סוכה'לה אַ קְלֵיינֶע', נקרא השיר. תיאור של סוכה קטנה ורעועה שנטועה בלב הכפור. הנרות בקושי מצליחים לדלוק בתוכה.

המשורר שכתב אותה, אמנם שנה ופירש, אבל הוא הצליח ללכוד דימוי חד לסיפור ההיסטורי של העם היהודי. עם שכבר אלפיים שנה עומד להיכחד ולהיכבות, אך הוא שורד בניגוד לכל הסיכויים. "דִי סוכה'לה שְׁטֵייט נָאךְ גָאנְץ לָאנְג" (-הסוכה עוד עומדת, איתנה).

זהו שירו של העם המיוחד שלנו. עם שכולו נדרש לעמוד במצבים קשים. להיזרק לגלויות, לעזוב את אזור המחיה, לנדוד, להירדף ואפילו להיהרג רח"ל, אך לעולם לא יכבה הנר.

ב. 

בחג הסוכות של שנת תשפ"א, יש לעם שלנו סיפור שונה. חדש ומרתק.

בתשפ"א לא נאלצנו לנדוד. להפך, נסגרנו כולנו בבתים. התבצרנו איש-איש באזור הנוחות שלו. לכאורה דומה שאנחנו בחוף מבטחים. וכאן מגיעה הסוכה'לה, ומספרת לנו סיפור הפוך לגמרי:

אנחנו נדרשים להתרפק על הימים הפחות בטוחים. הימים שבהם עוד לא הייתה לנו ארץ, ימים שבהם הלכנו במדבר, בארץ לא זרועה. אחת לשנה, כל העם היהודי נוטש סלונים ממוזגים, אורז את המיטלטלין ויוצא אל הארעי.

דווקא השנה יש לחג הסוכות מסר חד ונוקב עבורנו:

מי שמכיר ולו מעט את הטבע האנושי, יודע שאחת התכונות הכי בולטות אצל אנשים היא 'סתגלנות'. אדם שעד אתמול היה נווד חסר בית, אחרי תקופה של השתקמות והתקבעות במקום, הוא עשוי לשכוח לגמרי את התחושות שהיו לו בימי עוניו.

אדם כזה לא רק שהוא חש בעלות מוחלטת על חלקת האדמה החדשה שלו, אלא פתאום זה נראה לו המצב הטבעי והמובן מאליו. זהו אדם. כל תפיסה, תקן קבוע, 'שטֶעלֶע', מרגיש לו כמאחז מיוסד שאי אפשר לעקור אותו.

לסתגלנות יש הרבה מעלות, אבל היא גם מסוכנת. אדם מבוסס נעטף בערפילים של שאננות, ביטחון מופרז, חוסר דאגה. הוא מאבד את היכולת לזהות איומים וסכנות. גם את זה, ההיסטוריה היהודית יודעת לספר, בצבעים של דם ואש.

זהו לימוד חשוב של הסוכה. הזיכרון המוחשי הזה, שהכל כאן ארעי, אנחנו לא נצחיים. לא בטוח שמה שהיה אתמול יהיה מחר. הסוכה לא לעולם עומדת. ותמיד חייבים גלות ערנות, להתעשת ולשים לב.

ג. 

הסכנה הגדולה שיש לאנשים ששוכחים להתגעגע אל הסוכה המטאפורית, היא רוחנית. אדם שחי בתוך מציאות של רווחה והצלחה, לעיתים עשוי לאבד את התחושה הפשוטה. הוא לא מסוגל לשחזר את התחושות של אלו שאין להם.

אדם שבע, אומר הפתגם הקדום, לעולם לא יבין את הרעב. תושב הקבע לא יכול להבין את הנווד. מי שיש לו מתקשה להכיל אדם שאין לו.

בשפה המקצועית נהוג לדבר על מעמד של 'מתעשרים חדשים' – נובו-רישים. כאלו שאבותיהם סבלו חרפת רעב, והם עשו אקזיט כלכלי והפכו עשירים. למרבה הפלא, הם לא אסירי תודה. המנגנון הפסיכולוגי משכיח את הכל. רבים מהמתעשרים הללו, לא רק שלא זוכרים את העניים, אלא שהם מאבדים כל רגישות כלפיהם.

חיי הנוחות והרווחה עלולים לסמא את העיניים.

קשה מאוד לנהל מאבק נפשי בשכחה ובקהות הרגש, אבל זה אפשרי. בעיקר באמצעות הזיכרון. כשאנחנו יוצאים אחת בשנה אל הסוכה'לה הארעית התלושה, אנחנו חורטים בתוך נפשנו רגישות וזיכרון גם לאלו שעדיין מצויים בתנאים אחרים.

מי שזוכר כי הוריו באו מן המדבר, לעולם לא ימהר להתנשא על אחרים. זו הסיבה שדווקא בספר דברים, רגע לפני הכניסה לארץ המובטחת, אנחנו מוצאים את הפסוקים שמזהירים: 'וזכרת כי עבד היית'. זהו הזיכרון שיציל אותנו מקיבוע של שכחה.

ד.

עדיין לא קם המשורר שיכתוב את סיפורה של הסוכה'לה היהודית, בערב חג הסוכות תשפ"א. חג שמגיע אלינו אחרי שנה חריגה ובלתי שגרתית.

במובן מסוים, העידן שלנו, הוא העידן הכי קבוע ומבוסס שידעו יהודים באלפי השנים האחרונות. זכינו וחזרנו להתיישב בארץ ישראל. הציבור החרדי ממוקם, מוסדות התורה משגשגים, בעלי הבתים פורחים, שוקי ההון מזנקים בעלייה חדה. הכל התקבע והתבצר.

החלוקה הברורה בין העדות והמגזרים, גם היא הפכה ל'חזקה' של קבע. כל אחד ממוקם בעדה שלו ובמנהגיו. לרגעים היה נראה שהסוכה'לה שכחה את מצב הארעי. הכל הפך לשריר וקיים.

הקיבוע הפך למצב נפשי. כולם חייבים לנו, הכל מגיע לנו. נוצרו הבדלי מעמדות מאוד ברורים. יש את אלו שיש להם, המקושרים והמוצלחים, ויש את האומללים שאין להם, שוועדות הקבלה דוחות אותם בבוז. כמו בכל מצב של קיבעון, לומדים לפתח קהות חושים.

ומה שהכי מסוכן זאת העובדה שתחושת הקבע, הצליחה לפסול לנו גם קצת מהסכך. מרוב מסגרות ומעטפות חיצוניות, לפעמים אנחנו מאבדים קצת את הנשמה ומחמיצים את הנקודות הפנימיות. יותר מדי יהודים משלנו מרגישים כבולים בתוך מסגרות, כעין 'תינוקות שנשבו'. הם פועלים מכוח מסורת והרגל. עושים מחר את מה שעשו אתמול, חיים מכוח האינרציה, ללא התחדשות. כי הכל התקבע. הם נולדו וגדלו, לתוך מציאות קבועה ומוגדרת.

ואז הגיע חג הסוכות תשפ"א והביא עימו רוח סערה שאינה מצויה, שגרמה לכל הקבוע להתערער. כל השאננות, הביטחון המופרז והנכסים שצברנו, התבטלו. פערי המעמדות התנפצו אל מנייני החצרות והמרפסות. הפילוגים והפיצולים הקבועים של עדות וחוגים, התבטלו. עשירים כעניים, חשובים כפשוטים מצאו את עצמם סגורים ומתמודדים עם מחסור רוחני וכלכלי גם יחד.

הסוכה'לה שוב רעועה. בחצי השנה האחרונה, לא יכולנו לתכנן כלום. אפילו אירועים בסיסיים כמו חתונות והלוויות, ניטלו מידי אדם. אנשים לא מעזים לדבר על שבוע אחד קדימה. כל מציאות החיים מעורערת.

כל אזור הנוחות החרדי, נעשה פתאום מאוים. אנשים שהתרגלו לפעול מתוך 'לחץ חברתי' ומחויבות של 'מה יאמרו', נדרשים להתמודד עם שאלות ולבטים נוקבים מתוך הלב פנימה. אַיֶּכָּה? איפה אתה מונח, איפה נטועות הרגליים, ולא רק המגבעת והחליפה. מה הרצון האמיתי? מה הנקודה המניעה?

בחורי ישיבה נותרו ללא הגנת תיבת נח. בנות סמינר נשלחו למטבחים, כמו אימותיהן. כל אחד ואחד נדרש להתמודד בעצמו, להאמין, לקוות, להתפלל ובעיקר לחזור ולבחור שוב ושוב בטוב.

פתאום כל אחד מאיתנו חש כ'קטן הצריך לאימו'. כולם מבקשים מעט סכך של ביטחון.

ה.

ובתוך כל הארעיות שמדרדרת לכאוס, יש את הקול היהודי הקדמון שמחפש נקודת אחיזה.

קשה שלא להיזכר בזעקתו של יונה הנביא, שישב על הספינה הנוסעת תרשישה. לפתע החלה רוח סערה, האניה חישבה להישבר. החלה בוקה ומבולקה, אבל היה איש אחד שידע בדיוק למה כל זה קורה.

"בשלי הסער הזה", הכריז היהודי היחיד בספינה.

זהו הלך הרוח היהודי הקדמון. אנחנו תמיד יודעים מי אשם. ההבנה הזאת ש"בשלי הסער הזה", היא מה שאפשר לנו לשרוד באלפיים שנות סערה.

יש הרבה פרויקטורים ועסקנים להאשים. אבל היהודי שעל הסיפון, מרגיש את הקול מדבר אליו. גם אם אנחנו לא יודעים בברור מה המסר שמכוון אלינו, ברור לנו שישנו מסר כזה, והוא מכוון אך ורק אלינו.

קל להיסחף ולהיות 'מגיד', לדבר על הדור ובעיותיו, ולהאשים טכנולוגיה כזו או אחרת במצב. אבל זהו מצב שמסור לכל אחד ואחד במשבצת שלו. לבדוק האם הוא ממלא את הייעוד שלו בעולם, האם הוא זוכר שהוא בן נווד שכל השהות שלו בעולם הינה זמנית. רק הלב יודע מרת נפשו וזעקת 'אַיֶּכָּה' אדירה פורצת ממעמקי הנשמה. איפה האני האמיתי שלי נמצא?

הקולות והרמזים ממלאים את העולם. הגמרא אומרת שבכל יום בת קול יוצאת מהר חורב ומכריזה: "אוי להם לבריות מעלבונה של תורה". הצעקה הזאת, מלמד אותנו רבנו הבעל שם טוב, לא נועדה לאוזני המלאכים. כל אחד יכול לשמוע אותה, צריך רק לנסות להקשיב.

כשאדם עסוק ברעשי רקע, כשמנגנון ההדחקה שלו מתאמץ לקנות נכסים ולהשכיח ממנו שכל הטיול שלנו פה הוא במקרה הטוב שמונים-תשעים שנה, הוא באמת לא מסוגל לשמוע.

אחרי כמה עשרות שנות התבססות, פתאום הגיעה השנה הזאת שמאלצת אותנו לחשב הכל מחדש. כשאנחנו רואים מה מתחולל סביבנו, אנחנו מבינים שכל הקיום שלנו הוא ניסי. שברגע קטן אחד, הכל יכול להתהפך.

גורשנו מבתי הכנסת ומבתי המדרש, וזו הזדמנות לעשות חשבון נפש ולבחור מחדש בטוב. אבל הפעם מתוך הבנה והתמסרות שלנו. רק כך, תוכל הסערה להשתתק ואנו נחזור לחוף מבטחים.

ו.

ממש כמו על האניה שמחשבת להישבר, כך גם יהודים בסוכה'לה המטורפת של שנת תשפ"א, יש פתרון אחד. להרים עיניים כלפי שמיא ולבקש.

"אהבתי כי ישמע השם את קולי תחנוניי", אומר הפסוק. המדרש מרחיב: "אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא: אימתי אני אהובה לפניך? בזמן שאתה שומע קולי תחנוניי". זהו דבר פלא, כפי שמסביר זאת סנגורם של ישראל מברדיטשוב, דווקא כשיהודי פונה לקב"ה ומבקש ממנו, אז הוא נהיה 'אהוב'.

בנקודת זמן זו, קל לנו יותר להבין את זה. אחרי שנים שהתקבענו והתרגלנו שהכל מסודר ויציב, פתאום אנו במצב של 'לך עינינו תלויות'. כל התוכניות התבטלו. איש כבר לא מדבר על מרחקים של עוד חודש וחודשיים.

התחושה הכי קרובה למצב הזה, הייתה לנו בלכתנו במדבר. מצב של תלות הכי עמוקה בבורא העולם. משום שלאף אחד אין עבודה או תלוש משכורת. כל בוקר מחדש מקבלים מן. מי שרוצה צריך לבקש מהשם. זאת העבודה היחידה שיהודים נזקקו לה. לא לפי שעות. אלא לפי כוונות.

אחרי שנים שהקמנו בסוכה שלנו מחיצה בין אוסף של וורטים שלמדנו בישיבות ובסמינרים – לבין מציאות החיים עצמה – הגיע הזמן. המחיצות קרסו. כל המון המושגים שלמדנו וקלטנו, חייבים להפוך לדרך חיים. רק כך אפשר לשרוד בימים אלו.

מונחים ריחפו בחלל. 'ביטחון', 'אמונה', 'השגחה פרטית' ולא רק. אבל לא תמיד חשבנו שזה הכלי הכי שימושי ונצרך לחיים שלנו. היציאה מהמקום הבטוח, הזקיקה אותנו לכלים הללו.

אנו נדרשים לחשוף את הכוונה הפנימית בכל מעשה. ליצור הזדהות מלאה בין המחשבות, הכוונות והמעשים. שלא נגיע למצב שהרגליים יוליכו לבית המדרש, והמחשבות שבראש ירוצו למרחקים אחרים. רק סכנת הקורונה, יכולה להוביל אותנו לדיאלוג הנוקב הזה מול האני הפנימי.

כי גם את מידת ה'ביטחון' אפשר לחלק לשלוש רמות: יש רמה בסיסית. שיהודי יודע שכל מה שמתחולל בחייו זה מאת ד'. הוא בטוח שהכל מכוון לטובתו. יש רמה גבוהה יותר. אדם שמשוכנע שביכולתו לפעול ולבקש, ואולי הקב"ה יחוס ויחמול על נפשו.

ויש את הרמה השלישית והגבוהה. היא מתנה גמורה. אדם שחש כמו בן לאבא רחמן. הוא יודע שאין דבר שמענג יותר את אביו מאשר הרגע שהוא דואג לבנו. הבן הזה תמיד שמח ויודע שהכל יהיה לו טוב, אבל השמחה שלו – היא לא שמחה ממקום אגואיסטי, אלא השתתפות בשמחה של אביו.

בן כזה לא רוצה להצטער. הוא יודע שכל צער שלו עלול להסב צער כלפי מעלה. יהודי שיודע שכאשר הקב"ה לא יכול להשפיע לו את הטוב – מפני חטאיו – הרי שזה מצב של 'שכינתא בגלותא'. כי דרך הטוב להיטיב. הקב"ה מחפש ורוצה להיטיב לנו.

עצם המידע הזה, הוא הסגולה הכי גדולה לישועה. כשאדם חי לו בעולם מתוך תפיסה מודעת שהקב"ה רוצה ושמח להשפיע עליו את כל הטוב, נכון ליבו ובטוח שהכל יהיה לטובתו ולהנאתו.

ז.

במובן מסוים, כל תקופת הקורונה, היא כמו חג סוכות אחד ארוך. תקופה שבה יצאנו ממצב הקבע שלנו, חזרנו אל הבסיס הארעי. עכשיו יש בידנו הבחירה. האם לזקוף עיניים כלפי מעלה, ללמוד את המסר 'בשלי הסער הזה' ולתקן כל אחד את שלו, או להמשיך לחפש את הקבוע והמוכר.

בין הטחת האשמות ברופאים ובפרויקטורים, חייבים להתעשת ולהיזכר מי הפרויקטור שמניע את כל הסערה הזו. מה המסר שיש לו עבורנו. ומה תפקידנו בעת הזאת.

יש לנו גם מחויבות לבצר את הסוכה'לה הפרטית שלנו. חלק מהשליחות של העת הזאת הוא שבירת המסגרות. עד להודעה חדשה, כולנו מוגבלים בקפסולות. אם נרצה 'קול תורה', נצטרך לייצר אותו בעצמנו. אפילו את החינוך של ילדינו, נזדקק להקים במו ידינו.

לפי כל הנראה לעין, עוד יש לנו תקופה לא קצרה במצב הזה. יהיה עלינו לקום בוקר בוקר, לעזוב את התוכניות ולהשליך את יהבנו על ד'. לתלות בו עיניים בביטחון של בנים באב אוהב. ולבחור כל יום מחדש בחיים. אנחנו הולכים להישאר בסוכה לאורך זמן. גם אחרי שנפרק את הסכך והקישוטים ונחזור לסלון, התודעה שלנו תמשיך להיות תלויה ומעורערת.

אבל סוכה היא גם המקום הכי מגונן ונעים. אנחנו מוצפנים במקלט החמים של מלך העולם. לחסות בצל האמונה המלטף והנעים.

הסוכה מספקת תחושה נדירה של חיבוק חם ומגונן. "שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני". בספרי החסידות רמזו ש'שמאלו תחת לראשי' – הם הימים הנוראים ראש השנה ויום כיפור, שבהם השמאל דוחה.

חג הסוכות, זמן הארעי, הוא גם זמן שבו 'ימינו תחבקני'. הסוכה עצמה בנויה בצורה של חיבוק. שתי דפנות שלמות ושלישית טפח, ממש דימוי ויזואלי של חיבוק ביד מושטת, זרוע, אמה וכף יד.

החיבוק הזה המלטף והמגונן, עומד ללוות אותנו במשך כל תקופת הארעי שלנו. התפקיד שלנו הוא להתמסר לחיבוק, לזכור מיהו האוהב שמחבק אותנו. לבחור בו, להאמין בו וללכת לאורו, לקראת גאולה שלמה, אמיתית וקבועה.

חג שמח!