משה גרילק
י"ג תשרי התשפ"א
זה היה מחזה מרגש לכל הדעות, טקס חתימת הסכם השלום בין האמירויות לבין מדינת ישראל. צניחת חומות האיבה בבת אחת הייתה אירוע מרשים ביותר.
דומה, שחילוקי הדעות והשטנה היו בסך הכל חלום רע, שהעיב במשך עשרות בשנים על היחסים בין מדינת ישראל ובין עמי האזור הערבים. הריגוש המשותף היה גדול ומרתק.
זוג מילים בשולי ההסכם כבשו את עיניי. המילים שקבעו את שם ההסכם בשם 'הסכמי אברהם'. מי שנתן להסכם זה את שמו הכל כך ייחודי, כך לפי התקשורת, היה הנשיא האמריקאי טראמפ. כנראה שהיה זה אחד מיועציו או אנשי סודו – טראמפ ככל הידוע פחות מחובר להיסטוריה, אבל על כל פנים ההצעה התקבלה בשמו של הנשיא.
לפתע נראה, כי חשו הצדדים שחתמו על ההסכם את משק כנפי ההיסטוריה. אזכור רב רושם של מקור ההיסטוריה המשותפת שלנו, הלא הוא אברהם אבינו עליו השלום.
אברהם אבינו, שיצא למסע ארוך וייחודי בהיסטוריה האנושית. יחידי צעד מול העולם האלילי, כשרק ברכת בורא עולם חופפת עליו, ברכת 'אב המון גויים נתתיך'.
והנה אנו עומדים למראה המון הגויים המתלכדים תחת דגלו של אברהם, ואף מכנים את המפגש המרגש הזה של עמי ערב עם נציגי בני ישראל בשם 'הסכמי אברהם'.
מיליוני צאצאים בני אברהם מתלכדים כעת לברית באותה ארץ קדומים בה צעד אברהם לבדו בישימון המדבר המזרח תיכוני ועתה, לאחר כל המהמורות, מתחולל מפגש בין נציגי בני אברהם עם צאצאי בני המדבר, המכריזים בעת חתימת ההסכם ביניהם שהינם בני אברהם. מה לעשות, זה מרגש. תופי ההיסטוריה מהדהדים בקול וההבטחה האלוקית מתגשמת לנגד עינינו.
גזע אברהם אבינו יצר איחוד. והתחושה שאכן נוצרה ברית היסטורית ואין איתנו יודע מה ניצני ברית זו עוד יצמיחו, גם מבחינת העם וגם מבחינת האמונה היהודית. ברית העולה בדרך המובילה מירושלים להכרת העולם במלכות ד', כי משלה.
כל זה מתקשר בקשר בל יינתק לחג הסוכות.
הפטרות החג וכן הפטרת 'שבת חול המועד' שאותה לא נקרא השנה, מתארות את מלחמת 'אחרית הימים' בצבעים עזים וקודרים – המלחמה המכונה בשם מלחמת 'גוג ומגוג'. מלחמה זו תתחולל, כנאמר בפרקים אלו (יחזקאל לח; זכריה יד), במסגרת עולמית מאוד מוגדרת. "על הרי ישראל" נאמר בספר הנביא יחזקאל (שם, ח) ו"אל ירושלים" (זכריה שם, ב). במלחמה זו ישתתפו עמים רבים: "ואספתי את כל הגויים אל ירושלים למלחמה ונלכדה העיר" (זכריה שם, שם). או כפי התיאור הססגוני יותר בספר יחזקאל, המפרט את קואליציית העמים שתשתתף בקרב האחרון:
"ושובבתיך ונתתי חחים בלחייך והוצאתי אותך ואת כל חילך סוסים ופרשים לבושי מכלול כולם, קהל רב צינה ומגן תופשי חרבות כולם. פרס כוש ופוט איתם כולם מגן וכובע. גומר וכל אגפיה בית תוגרמה ירכתי צפון ואת כל אגפיו עמים רבים איתך… ועלית כשואה תבוא כענן לכסות הארץ תהיה אתה וכל אגפיך ועמים רבים אותך" (יחזקאל שם, ד-י).
סופה של מלחמה זו, כפי שעולה מהמשך הפסוקים שם, הוא שינוי דרמטי שיביא לניצחון:
"והיה ביום ההוא, ביום בוא גוג על אדמת ישראל נאום ד' אלוקים, תעלה חמתי באפי. ובקנאתי באש עברתי דיברתי אם לא ביום ההוא יהיה רעש גדול על אדמת ישראל. ורעשו מפני דגי הים ועוף השמים וחיית השדה וכל הרמש על האדמה וכל האדם אשר על פני האדמה ונהרסו ההרים ונפלו המדרגות וכל חומה לארץ תיפול… ונשפטתי איתו בדבר ובדם וגשם שוטף ואבני אלגביש אש וגופרית אמטיר עליו ועל אגפיו ועל עמים רבים אשר איתו.
"והתגדלתי והתקדשתי ונודעתי לעיני גויים רבים וידעו כי אני ד'" (יחזקאל שם, יח-כג)
מה זה קשור לסוכות? מדוע אנו קוראים על עתיד זה בחג המסומל בסוכת השלום שלו? ומדוע הנביא זכריה מציין במפורש – בסוף תיאור המגפה שתשמיד את קואליציית האויבים מבין הגויים – את חג הסוכות כפועל יוצא ממלחמה זו?
"והיה כל הנותר מכל הגויים הבאים על ירושלים ועלו מדי שנה בשנה להשתחוות למלך ד'… ולחוג את חג הסוכות. והיה אשר לא יעלה מאת משפחות הארץ אל ירושלים להשתחוות למלך ד' ולא עליהם יהיה הגשם. ואם משפחת מצרים לא תעלה ולא באה ולא עליהם, תהיה המגפה אשר ייגוף ד' את הגויים אשר לא יעלו לחוג את חג הסוכות" (זכריה שם, יז-יט).
מה הקשר? מה טמון בקשר המסתורי של העומד להתחולל עם חג הסוכות?
אכן, הקשר מהותי ועמוק. כי סוכה אינה רק ארבע דפנות, הנעות כשיכור בכל רוח מצויה. אינה רק קישוטים ומעט סכך החופה ממעל. סוכה היא הרבה מעבר לזה. זו פילוסופיית חיים, המסווגת את בני אנוש לשני סוגים: לאנשי סוכות ולאנשי אנטי-סוכות. הם יצרו במהלך הדורות את שתי הציוויליזציות היחידות הקיימות באמת בעולם. ציוויליזציות שונות במהותן זו מזו, הנאבקות ביניהן מאבק מתמיד, עיקש, נצחי ומתיש.
לימדונו חכמים: סוכה פירושה יציאה מדירת קבע לדירת עראי. היטיב להגדיר חובה זו רבי יצחק עראמה:
"והנה להיות זאת הכוונה (שיעברו מבתיהם לחסות בצל ד') המיוחדת בזה החג. באו הסימנים והרשמים בו באופן שלא תוכל להתעלם. ראשונה בשם החג הזה גדרו חג הסוכות. אשר בו יעזבו האנשים כל ענייני הכסף, אשר לכסף – לכסף, ואשר לזהב – לזהב, סחורות ורוב תבואות וכל דבר שנקרא נכסים, ויוצאים אל סוכה קטנה זו. אשר אין בה רק ארוחת יום ביומו, ועל הרוב מיטה ושולחן וכיסא ומנורה, שהיא התעוררות נפלאה, שלא יתעסק אדם להרבות מאלו הקניינים. כי די בהכרחי לבד כל ימי היותו בפרוזדור הזה, שהוא דירת עראי" ('עקדת יצחק', שער שישים ושבעה).
זו אפוא הסוכה. הדגם הקורא להעדפת הרוחני על פני החומרי. המחנך להגשמת שאיפות בתחום ההוויה הנפשית, עיסוק בתורה ובמצוות במקום השקעת כוחות גוף ורוח ברכישת נכסים חומריים. כאמור לעיל, מצווה זו משלימה בפועל את ההישגים הרוחניים שצבר האדם בימים הנוראים של ראש השנה ויום הכיפורים.
הסוכה כפילוסופיית חיים מפיגה מתחים בין הבריות, ממתנת תחרות על שטח מחיה ופותחת את האפשרויות כולן לפשרה בכל תחום מתחומי החיים הארציים. אלו הם, בעיני אנשי הסוכות, העיקר שעליהם כדאי להיהרג בבחינת ייקוב הדין את ההר. זו התרבות שאמורים ארבע הדפנות והסכך הירוק להצמיח. וכפי שהראינו בעבר, אין פלא שחג הסוכות הוא החג היחיד שבו נאמר: "ושמחת בחגך", כי השמחה שורה רק בליבו של אדם המסוגל לבלום את יצרי הכיבוש הארציים, שלמד את טעם התענוג שבוויתור בעודו מתרכז בבניין אישיותו הרוחנית לאור הנצח של התורה.
זה המסר אותו הנחיל אברהם אבינו לראשונה לעולם כולו – אב המון גויים – מטרת העולם אינה צבירת נכסים – אלא קריאה בשם השם. מסר זה המשיך נכדו יעקב אבינו, כאשר את מקנהו – הקניינים הגשמיים – שם ב…סוכות.
מול ציוויליזציית הסוכות ניצב העולם כולו. משחר ההיסטוריה הוא ראה את חזות הכול בעולם הזה, בנכסיו החומריים. המאבק להשגתם הוא אבי התחרות הקשה המקיפה עולם ומלואו. הוא העומד מאחורי כל יצרי הכיבוש של העמים, שגרמו וגורמים למלחמות עקובות מדם. והוא שגרם והאיץ ללא הרף את פיתוח הטכנולוגיות שנועדו לדחוף את העמים לגבור איש על רעהו, שיסייעו לו להכניעו ולדכאו.
כך התפתחו כלי המלחמה בעולם. מחלוק האבן כנשק קמאי דרך החנית, הרומח, אילי הברזל, אבק השרפה, עד לפצצות אטומיות, טילים מונחים וקרני לייזר זורעי מוות. לכאן, אל נקודת אימה זו, הובילה את העולם ציוויליזציית האנטי-סוכות.
הנביאים חזו מראש שזו חייבת להיות ההתפתחות הנוראה. על כן קשרו את תוצאות המלחמה הנוראה והאחרונה בחג הסוכות, כשהם מביעים את התקווה שלאחר החורבן הנוראי יבין האדם שכל מאמציו להשגת אושר מלא בשאיפות עולם היו טעות מרה כשאול. או אז בעת יעמוד על חורבות עולמו יבין שגאולתו טמונה בפילוסופיה של חג הסוכות דווקא. ועל כן:
"והיה כל הנותר מכל הגויים הבאים על ירושלים ועלו מדי שנה בשנה להשתחוות למלך השם צבאות ולחוג את חג הסוכות" (זכריה, שם).
כי הסוכה היא סוכת שלום. רק בה ובראייתה המפוכחת את החיים טמון השלום המיוחל הן לפרט, הן לעמים והן לאנושות כולה.
אין מתאים, אם כך, מלכנות את הסכם השלום כ'הסכמי אברהם' – כי השלום תלוי במסר זה המגולם בחג הסוכות, ערכי הקניינים הרוחניים מול העולם הגשמי.
חג שמח לכל בית ישראל.
צידה לדרך:
"אין שמחה אלא בבשר"
כאשר הלב הוא לב בשר ולא לב אבן
(רבי אהרן מקרלין)
