המנוצח שניצח

מחשבות על נצח חנוכה

אנחנו אוהבים את נר חנוכה שאותו הדלקנו בשבוע האחרון. אנחנו מתרפקים עליו כל שנה, חשים שהוא מעניק לנו כוח עמידה, שהוא יותר מאשר הלהבה הקטנה שאינה נכנעת לחושך האופף אותה ואשר אינה מתחשבת בו ומאירה אותו בשקט, ברוגע וללא פחד. כי אנחנו יודעים שהוא, הנר, מצביע עלינו על מה שאנו חייבים להיות – על מה שאנו בעצם הננו. להבה זו חודרת אלינו, אל תודעתנו ובעצם לוחשת לנו את האמת הגדולה שאנו, המדליקים, לאמיתו של דבר הנרות הדולקים של הנצח היהודי.

מכל שלהבת קטנה כזו, המרצדת בכל חלון או בפתחי הבתים, אנו שואבים תחושת נצח זו. היא מזכירה לנו שעלינו לעמוד איתן בכל מצב. כי אנו החשמונאים של דורנו, ותפקידנו, כבני הלאום היהודי, להאיר את החשכה האופפת אותנו מכל עבר. זהו כוח פלאי, הזורם אל תודעתנו ואישיותנו וקורא אותנו אל השליחות, להמשיך את אותה מלחמה שהחלו בה החשמונאים אז וטרם נסתיימה עד היום. זו העמידה שלנו בשער נגד מתקפת היווניוּת שתרבותה 'זוכה' בחז"ל לתואר 'חושך', ועד לימינו ששוב היווניות החשוכה השתלטה על העולם כולו באמצעות קסמים חדישים.

הנר מלמד אותנו, שכשם שעד היום, למרות כל הצרות והאסונות, ההתבוללות והבגידה – אנו חיים וקיימים כי מעגל חיינו סובב סביב לנר – כך יהיה גם לעתיד. כי "כל עוד שהנר דולק אפשר לתקן", ענה הסנדלר בקובנה בסיפור המפורסם לרבי ישראל מסלנט. אִמרה שהדליקה את הנר בליבו של גאון העולם והביאתו לייסד את תנועת המוסר. ואנו, כמובן, לומדים מן הנר הקטן לא להתייאש. לא חשוב עד כמה הוא קטן מול החושך הגדול. כי בכל זאת, בסופו של חשבון, הוא המנצח הגדול. הוא יאיר את החושך.

****

אבל זכיתי לתוספת הבנה במהות פך השמן והאור הבוקע ממנו, זאת למקרא דבריו המאירים של הגאון רבי מרדכי שמואל קרול זצ"ל, רבו הראשון של כפר חסידים. בספרו 'משא דמשק – אוצר דרשות ומאמרים ורעיונות על בעיות השעה', הוא עומד על השאלה מדוע מכל נפלאות תקופת החשמונאים אנו מעלים על נס דווקא ורק את נס פך השמן. דבריו כה מחדדים את המבט, עד כדי כך שאני מרשה לעצמי לצטט מתוך מאמרו קטעים התורמים להבנת עומק תפקידו של נר חנוכה כי הוא בבחינת חינוכה של האנושות כולה. וכך הוא כותב:

"הגזירה של אנטיוכוס הייתה רק 'להשכיחם תורתך', לא דרשו מעם ישראל מאומה. רק 'כתבו לכם על קרן השור אין לנו חלק באלוקי ישראל'. וכשאנו מעלים על רעיוננו עצם ההחלטה לצאת בידיים ריקות נגד חיל עצום ומלומד מלחמה, חיל שכבש את כל העולם – הלא ממש לא יאומן כי יסופר. זה למעלה מכל פלא מה שאנו מזכירים בתפילתנו בקיצור: 'מסרת גיבורים ביד חלשים, רבים ביד מעטים' – כאילו דבר פשוט הוא. והאם זה כה פשוט?

"והנה, מכל הנפלאות הללו נשאר לנו להדליק רק נס פך השמן, ונעשה נס ודלקו ממנו שמונה ימים. נדמה שזהו נס קטן ממש לעומת כל ההשתלשלות של נפילת צבא מאורגן, מחומש בנשק אדיר בפני קומץ של תלמידי חכמים רעבים ועייפים, ובכל זאת לא מצאו חז"ל לנכון להקים מצבת זיכרון לגבורת החשמונאים רק בנרות אלו שאנו מדליקים שמונת ימי החנוכה. כלום לא פלא הוא?!"

(שאלתו, אני מקווה, מובנת. הפער בין הניצחונות הצבאיים הכבירים, שכולם נס גלוי, לבין נס פך השמן הוא כה גדול, והוא מדבר לטובת הניצחונות הצבאיים שאותם צריך להעלות על נס, ואם כן מדוע הונצח דווקא נס פך השמן. מ"ג.)

והוא ממשיך:

"והנה, בעצם אין אנו חוגגים ניצחונות שהיו מלפנים. כמו שאין לנו מושג מיום כיבוש יריחו על ידי יהושע ובכלל יום כיבוש הארץ לא נתקדש באומה. כי לזרות מלח על פצעים ייחשבו כל החגיגות הללו. מה לנו אם מלפנים היינו עם? מה ייתן לנו היום אם מלפנים היו לנו גיבורים? אם עכשיו אין לנו שום מצב – ואשמנו מכל עם? ורק דבר אחד הנשאר לנו גם בארץ גלותנו – את זה אנו מזכירים ונזכור… את פך השמן… את הכל לקחו מאיתנו. ארצנו גזלו. את בית מקדשנו החריבו. את בנינו הכריעו כצאן לטבח. את כל מחמדינו חמסו. אבל, רק את פך השמן לא יכלו לגזול מאיתנו, הוא היה ויהיה איתנו לעד"…

ועתה לנקודה מהפכנית בדבריו, המעניקה אור חדש לאור הנר:

"היוונים נכנסו להיכל… טימאו כל השמנים… אבל גורשו משם. נכנסו ברצונם ויצאו בעל כורחם. אמנם טימאו את כל השמנים אבל הטומאה לא האריכה ימים – טיהרו. מי טיהר? רק פך אחד של שמן טהור טיהר את בית המקדש – אבל ראו זה פלא! הם יצאו מן המקדש, אבל לא השתחררו ממנו… רק נכנסו – וכוח הקדושה רדף אחריהם עד שניצח אותם… הם רצו להכניס את היווניות להיכל – ועלתה להם שרוח ההיכל נכנס לתוך תוכה של היווניות… התורה תורגמה ליוונית – וזה היה תחילת מפלתה של האלילות… כן נתקיים בנו 'כל הנוגע בהם יקדש'… – הנוגע ביהודים ומנצחם ונדמה כי כלו כל הקיצים, אבל תקופה קצרה עוברת והננו עומדים ומשתאים: המנוצחים נהפכו למנצחים. תורת ישראל ניצחה את היוונות.

"אחריה אנו רואים את רומא. גם רומא נכנסה להיכל ולא גורשה ממנו. לא נשאר מן המקדש אף שריד. אבל, אותו העשן של בית המקדש השרוף, אותם כלי מקדש שטיטוס ברוב גאוותו הוליכם לרומי – עשו שמות ברומי ובאליליה. על המטבעות ברומי מצוירת אישה נוגה ושוממה וידיה אסורות. והכתובת היא: יהודה המנוצחת. נכון! יהודה נוצחה. אבל בשעה שעל המנוצחים נשפך הכעס רק על העצים והאבנים ועם ישראל נותר בעולם – הנה המנצחים עברו ובטלו מן העולם. אדרבה, באותה תקופה רבו גרי הצדק ברומי. הסופר טציטוס מתפלא מה לגדולי רומי שאחזו במנהגי עם לועז למול בשר מילתם ועוד מצוות, ולא ידעו הסופרים ההם כי מכיוון שנכנסו למקדש – ולו על מנת להחריבו – לא ישובו מפניו ריקם"…

****

עד כאן חלק מדברי הרב הנכבד. הם יוצרים מהפך בחשיבה שלנו על כוחו המאיר, הרלוונטי והאדיר של נר חנוכה, הוא נר ישראל. הוא לא רק מאיר לנו בתוך תוכי החושך הקוסמי. בעצם נוכחותו במרחב אפלת העמים, הוא לא רק מגרש את החושך. הוא הופך את החושך עצמו ל… אור. אומות העולם דהאידנא, בדיוק כמו יוון ורומא בעבר, נדלקות ומושפעות מנצח האור היהודי. לא חשוב עד כמה הם רודפים אותנו ועד כמה הם מנסים להכניע את האמת היהודית ועד כמה מנסים הם להטמיע בנו את תרבותם הנהנתנית שכולה עולם הזה – נרנו הדולק הוא גם הנר המתקן עבורם. הוא הנר המושיע. המנוצח שהפך למנצח גם ינצח!

בלילות חנוכה, כאשר הדלקנו את הנרות על אדני החלון ובפתחי הבתים, חשנו כאמור בשליחותנו הייחודית כיהודים בחברה שבתוכה אנו חיים.

צידה לדרך

אור הנר מאיר ככל שהדונג נמס

כך אורו של אדם מאיר

ככל שגובר על תאוות גופו

(ספרי חסידים)