נח פלאי
כ"ח אלול התש"פ
סיפור מעשה משנים קדמוניות, על בת המלך שנִדְּחה בדרך ועל היונה שנשלחה להשיבה אל צור מחצבתה. לקראת ימי התפילה.
מעשה במלך שהייתה לו בת אחת יחידה ומיוחדת. ואותה אהב המלך בכל נפשו, והיה משתעשע עימה ושמח בה שמחה גדולה. והבת הייתה משופעת ומקבלת טובות וחסדים רבים, עד שלא ידעה להבחין במי שנותן לה כל זאת. וכבר נשכח מליבה שזה האיש הוא אביה מולידה, והייתה יוצאת לטייל ברחובות ובשווקים ומחפשת לה ידידים ורעים חדשים, והיו כל הבריות תמהים: מה לך בת מלך? שהרי כולנו ניזונים מחסדו של אביך. שובי לביתך.
אבל אותה הבת לא הבינה ולא האמינה, והמשיכה לנסות ולחפש לה בתים חדשים. ועברה לה מעיר לעיר וממדינה למדינה, עד שגם הבריות לא הכירו בה שהיא בת המלך. ובכל פעם שניסתה לגור ולהתחבר עם אנשי המקום, דחו אותה ולא אבו לקבלה, כי הרגישו בה שלא משלהם היא. וכשרצתה לשוב לביתה, לא היה מי שידע להורות לה את הדרך. וגם היא התביישה בושה גדולה לחזור ולהיראות לפני אביה, והייתה מתייסרת בייסורים קשים ומרים, ובכל לילה הייתה יושבת ובוכה ומצערת את נפשה, באומרה אל ליבה: איך עשיתי לעצמי הרעה הגדולה הזאת, הרי אבדה תקוותי ומי יתנני כבימי קדם.
לילה אחד, שעה שבכתה כדרכה, שמעה קול רך לידה. פקחה את עיניה וראתה יונה צחורה שהומה למולה. והייתה היונה מאירה באור יקרות ועיניה מביטות לתוך עיניה, עד שעיניה של אחת היו משתקפות בתוך עיניה של השנייה. ואותה הבת השתוממה ושאלה: מה לך יונה ואי מי זה באת? ואותה היונה השיבה לה: בתי היקרה, הנה באתי לכאן בשליחות אביך. דעי לך, שמיום שהלכת, נעלמה השמחה והברכה מהעיר, שערי הארמון נסגרו והמלך מצטער ומבכה על בתו שהלכה. ועתה שמעי לי בתי: אני אראה לך את הדרך לשוב לביתך. ואולם כדי לחזור, תצטרכי לעבור צער גדול ודרך קשה ורק על ידי כך תדעי להעריך ולרצות את אהבת אביך, באופן שכבר לעולם לא תרצי לברוח עוד ממנו.
והייתה הבת בוכה בכי גדול מאוד, ושאלה: איך אוכל עוד לשוב וכיצד אחזיק בכל הדרך הקשה הזאת. והבטיחה לה היונה שהיא לא תעזוב אותה בשום מצב, ואם חלילה תיכשל ותיפול לעולם לא תינטש, עד אשר תשוב לביתה כבתחילה, ותחזור לכל הטוב והשפע שהיו לה מימי קדם, והרבה יותר מכך. מאחר שבפעם הזאת, לאחר כל הצרות והייסורים שיעברו עליה, תהיה ראויה בדין לכל הגמול הטוב שתקבל.
והבת שמעה בקול היונה והלכה בדרך הקשה והמייסרת, וכמה פעמים שעברה ייסורים רעים וקשים וגם הדרך הייתה חשוכה וקשה וכל האנשים שראו אותה בצערה קראו לה לצאת מהדרך, ודיברו על ליבה שתפסיק לנדוד ללא תכלית, ותבוא לגור איתם.
ואותה הבת לא שמעה בקולם, וחיפשה תמיד לראות את היונה, כדי לדעת שהיא הולכת בדרך הנכונה. וכך הייתה הולכת שנים רבות עד שהגיעה לדרך אחת קשה ומייסרת שכמותה לא הייתה לה מעולם, וכבר הרגישה שהיא ללא רוח חיים וכל חפצה היה רק לראות שהיונה עדיין שומרת את דרכיה. אולם, בפעם הזאת גם היונה נסתרה.
אך הבת המשיכה ללכת בבכי ובתחנונים ולא עזבה את הדרך, וגם לא הפסיקה להאמין ולקוות שהמלך ממשיך לחכות ולצפות לבואה, ובסוף אותה הדרך מצאה שוב את היונה, וגם הדרך הפכה להיות יותר קלה, והרגישה הבת, שהנה זה סוף הדרך, וככל שקרבה לעיר גם הייסורים היו פוחתים והולכים. והבינה הבת שזה זה סימן גדול לסוף הדרך, וגם האויבים והמציקים נעלמו והייתה שמחה למאוד.
והזהירה אותה היונה, שעדיין יש עוד דרך אחת אחרונה בתוך העיר עצמה, שבה הדחק והצער יהיו בתוך מחשבותיה, והדרך האחרונה עוברת באותן דרכים שהלכה כשעזבה, עכשיו כשתעבור בהן תצטרך לתקן את אותן הרגשות של בלבול באמונה ובאהבה שהיו לה שעה שברחה. ובאמת הרגישה שייאוש ובלבול ממלאים את ראשה, וחשבה לה, שעכשיו שכבר אין לה צער הגוף, טוב לה שתישאר בעיר ולא תמשיך עוד בדרך האחרונה לביתה. ומה גם שרבו לה המרחיקים והמשכנעים שתעצור ולא תמשיך עוד, וקיבלה מהם מתנות ותשורות רבות, והיו אומרים לה: למה לך להתעקש עוד. הנה כבר באת לעירך, שבי לך בשובה ונחת.
והיה זה הניסיון גדול מהראשונים, ולא ידעה את נפשה. והמלך שידע את בואה של בתו, שמח שמחה גדולה וחיכה לה שתיכנס ותבוא בשערי הארמון, כי היה רצונו שבפעם הזאת היא תבוא את כל הדרך עד לליבו, וגם אותה היונה דחקה בה ואמרה: אל תיפלי בתי, עוד צעד אחד קטן ונגאלת. והבת הייתה כבר חלשה ועייפה מכל אותם הדרכים והייסורים וכבר רצתה לעצור ולנוח, והמלך שידע בצערה רצה שתסיים את המסע הלזה, וגמל בליבו שלעת הזאת ייקח לה מעט מהטובה שהיא שרויה, כדי ששוב תכיר בו ותדע שעוד לא הסתיימה הדרך, וכך תשוב אליו לרצות בו ולדעת שרק בידו נמצאת הטובה הגדולה והאמיתית.
ושלח המלך לאותה העיר חיילים זעירים ומשונים, שיזעזעו את בני העיר וירעידו את ליבם של הבריות, והיו הבריות חרדים ודואגים ומסתגרים בבתיהם, וגם פרנסתם וכל שעשועיהם נָדַמּוּ, והיו הצרות והבלבול תוכפים והולכים, ואותה הילדה הבינה, שעדיין לא הגיעה הטובה השלמה שהיא צמאה לה, ושוב חזרה לה לדרך האחרונה, עד אשר הגיעה ממש לפתח הארמון, וראתה שכל החלונות והדלתות מוגפים וסגורים ועמדה שם ובכתה בכי גדול ומר, ובתוך כליה היה לה קרן עתיקה שרצתה להשמיע בה קול ולצעוק אל המלך.
אבל אז ראתה שאין הקרן עימה, והבינה שבפעם הזאת נשאר לה רק להשמיע את קולה בפיה. ועצמה עיניה ועמדה שם וצעקה: "אבא, הן כל כך הרבה שנים חיכיתי לך, כל כך הרבה דרכים וייסורים עברתי ולא עצרתי, ולא נטיתי מהדרך לבוא בשעריך. לא על עסקי שכר ועונש באתי, רק קרבתך דרשתי ובאור פניך חפצתי. אנא, גלה מלכותך וכל העולם יכירו את שמך".
וכשפקחה את עיניה אור גדול האיר את העולם, ואהבה גדולה שטפה את ליבה הדואב, וכשהרימה עיניה היא ראתה אותו. אביה המלך. וזרועותיו פשוטות אליה ומחבקות אותה, וקולו אומר: בואי בשלום אחותי רעייתי, ברגע קטון עזבתיך וברחמים גדולים אקבצך.
הגיע זמן גאולתך.
