הפסוק של מנדלה

כשהלוחם המפורסם מדרום-אפריקה קיבל לידיו את ספר התנ"ך עם הסבר נרגש. מחשבה לאחרית השנה

אלה היו הימים שבהם כיהנתי בתפקיד הרב הראשי. באחד הימים הגיעה ללשכתי הזמנה לביקור ממלכתי בדרום אפריקה.

כשקיבלתי את ההזמנה, ידעתי שלא מדובר בעוד מסע שגרתי. דרום אפריקה חוותה באותם ימים מהפכה גדולה. המדינה הזו, שידעה תמיד מתח קשה בין האוכלוסיות, כאשר במשך שלושים שנה שרר בה משטר אפרטהייד שקיפח את זכותם של האזרחים כהי העור.

במשך שנים ארוכות ניסו השחורים להילחם על זכויותיהם. זו הייתה מלחמה קשה שנעשתה בשלל דרכים. מי שהפך לסמל המובהק של המחאה הזו, היה נלסון מנדלה המפורסם. המנהיג שישב בעצמו עשרות שנים בבתי כלא, אך בסופו של דבר הצליח להוביל לניצחון וממש באותם ימים גם נבחר לכהן בתפקיד של נשיא המדינה.

הגעתי לפנות בוקר לשדה התעופה על שם סמאטס ביוהנסבורג, שם המתינו לי רבה הראשי של דרום אפריקה הרב סיריל הריס ז"ל, וסגן נשיא המדינה תאבו מבקי, מי שלימים ירש את מנדלה בתפקיד הנשיאות.

עם הגעתי נלקחתי היישר לפרטוריה, בירת המדינה, לביקור רשמי אצל הנשיא מנדלה. עוד כשיצאתי מהארץ התכוננתי למפגש הזה. הכנתי מתנה סמלית. ספר תנ"ך מכורך בלשון הקודש ובתרגום לאנגלית.

כשנכנסתי לארמון ולחצתי את ידו בהתרגשות, הגשתי לו את התנ"ך. פתחתי את הספר בפרק כ"ח בספר דברים, והראיתי למנדלה פסוק מפרשת השבוע:

"בבוקר תאמר מי ייתן ערב ובערב… מי ייתן בוקר מפחד לבבך אשר תפחד וממראה עיניך אשר תראה".

אחרי שקראתי את הפסוק מקרא ותרגום לאנגלית, הוספתי ואמרתי למנדלה: "אדוני הנשיא, כל הדרך מהארץ הנה, חשבתי לעצמי איזה פסוק מספר הספרים שלנו יכול להוות ציון דרך חשוב בחיים עבור כבודו.

"הרבה פסוקים עמדו לנגד עיניי", המשכתי ואמרתי, "אבל נראה לי שלאדם כמוך, שהתעקש ללחום ולשחרר את בני עמו מאלו שמשעבדים ומדכאים אותם, ובתגובה ישב בבתי כלא במשך עשרים ושש שנים, יש פסוק אחד מיוחד. אדם שישב בתא קטן ומחניק, הסתכל על הקיר וספר את הימים הארוכים, יבין היטב את התיאור הזה של התנ"ך. זהו המצב הקיומי שלו, 'בבוקר תאמר מי ייתן ערב… מי ייתן בוקר מפחד לבבך אשר תפחד וממראה עיניך אשר תראה'".

ראיתי את עיניו הבורקות מהתרגשות, והמשכתי. הוספתי לצטט את דבריו של הפרשן היהודי הגדול בכל הזמנים, רש"י הקדוש, שמסביר את הפסוק הזה, שהוא לא מתאר רק ציפייה, אלא גם חרדה ודרדור: "כל בוקר תאמר מי ייתן לי את הערב של האתמול, שהיה טוב יחסית. ובכל ערב תאמר, מי ייתן את הבוקר שחלף".

זהו מצב שאדם שהתייסר בשבי, יכול להבין ולהרגיש לעומק.

וזה אכן מה שקרה. לא היה גבול להתרגשותו של הנשיא מנדלה מן הפסוק ומן ההסבר. הוא השתהה כמה רגעים ואז השיב: "אדוני הרב, גם לך הפסוק הזה איננו זר. גם אתה היית אסיר במחנות הריכוז הגרמניים של הנאצים וספרת את הימים והלילות במחנה".

לפחות במשוואה הזו, נראה שמצבו של מנדלה היה קשה יותר. "אני", השבתי לו, "ישבתי במאסר הזה רק שש שנים. זה נכון. כל אירופה הייתה עבורנו בית סוהר אחד ענק. אבל אתה ישבת כמעט שלושה עשורים, כך שמצבך היה קשה יותר".

והוא מיד השיב לי: "נכון שישבתי יותר שנים ממך, אבל את ההורים שלי לא רצחו כמו שרצחו את ההורים שלך. אז מצבך היה יותר קשה".

ולפסוק הזה יש גם מסר חשוב לחיי האדם.

בספרי המוסר מוסבר, שיש משמעות ערכית לפסוק הזה. זהו לא רק פסוק שמאיים על פורענות, אלא פסוק שבא לכוון בדרך חינוכית את אורח החיים של האדם.

הבוקר מסמל את תקופת הנעורים, כשהאדם צעיר, כל חושיו חדים ויצריו עזים, וכולו מלא מרץ ורצון עשייה. הערב מסמל את התקופה של הזקנה בערוב ימיו של אדם. כאשר נוטים צללי החיים והכל הופך להיות מעייף ומייגע.

וכאן עומד משה רבנו, בערב של ימיו. הוא בן מאה ועשרים, אך התורה מעידה עליו שהוא עוד רענן וצעיר כטל בוקר, לא נס לחו ולא תש כוחו. והוא עומד וקורא אל בני ישראל לקחת לקח ומוסר:

כי הנה, בטבע העולם, כאשר באים לאדם צעיר ואומרים לו להתנהג בדרך התורה והמצוות ולהקפיד על קלה כבחמורה, לפעמים הוא משיב: 'עכשיו?! בגיל כזה?! עם כל ההיצע הגדול שהעולם מציע לי, בידור, הישגים וכל מיני הנאות אחרות של החיים?! יש לי עוד זמן! כשאהיה מבוגר, כשכל היצרים לא יהיו עזים כל כך והמתח ירד, אזי אתפנה לתפילה בציבור, לעשיית צדקה וחסד, לקביעת עיתים לתורה וכיוצא באלה'.

זהו האדם שבבוקר של חייו אומר 'מי ייתן ערב' – בערוב החיים אזי אנהג כשורה.

אך כאשר אדם מגיע לערב של חייו והחושים אינם כתמול שלשום, הראייה מתעמעמת, השמיעה נחלשת, ההליכה כושלת, הזיכרון איננו חד עוד והקליטה איטית ביותר, ודורשים ממנו להקפיד על כל המצוות כולן, עכשיו הוא נאנח ואומר 'מי ייתן בוקר'… 'לו הייתי חזק יותר'… 'אם היו לי המרץ של פעם, הכישרונות של פעם, החושים של פעם, הייתי עומד במשימות… היום קשה לי'…

ועל זה עומד משה ומזהיר את ישראל. אל תונו את עצמכם בתירוצים שונים ומשונים. הצעירים ינצלו את הבוקר להתקדמות רוחנית יוקדת, כאשר כוחם במותנם. וגם הקשישים, 'לערב אל תנח ידך', עליהם לאחוז ולהילחם ביצר. כל זמן שהנר דולק אפשר וחייבים לתקן.

אך לכתחילה, מחויב האדם להתחיל לעמול כבר בשחרית ימיו. כי אם יתחיל האדם לעבד את מידותיו בהיותו עול ימים, יקל עליו להתמודד עם הניסיונות שיהיו מנת חלקו בהמשך חייו. ימי הנעורים הם הזמן המשפיע ביותר על בניית אישיותו של האדם לטוב ולרע.

לא בכדי אומר שלמה המלך במשלי: "חנוך לנער על פי דרכו, גם כי יזקין לא יסור ממנה". הדרך שבה מתרגל האדם ללכת בצעירותו, היא הדרך שבה ימשיך לצעוד בעת זקנתו.