הפרוקסי של ביבי

את הטבח המזוויע מאז השואה האיש לא זיהה, אך המלחמה האזורית שאותה צפה כחזאי רואה שחורות – כמעט פרצה. אלמלא הפריסה האמריקאית במימי הים התיכון, כבר היינו היום בעיצומה של מלחמה רב זירתית.

בישיבת הקבינט הראשונה אחרי פרוץ המלחמה, כשהצמרת הצבאית והמדינית כאחת נאחזו הלם ובושה, העריך נתניהו כפי שהובא כאן בשעתו, כי היגררות למערכה משולבת מצפון ומדרום היא עניין של זמן, ורק היערכות נכונה בשיתוף פעולה עם ארה"ב יוכלו להביא לבלימתה.

נסראללה לעת עתה שומר על עצימות אש קבועה אך נמוכה, כזו שמאפשרת לחיזבאללה ולישראל להחליף מהלומות אך לא לפתוח בחזית מלחמתית. בקבינט המלחמה הושמעה השבוע הערכה, כי נסראללה לא ממתין רק לאור הירוק מאיראן, אלא מביא בחשבון גם שיקולים פנים-לבנוניים, כראש מפלגה שאינו בעל בית יחיד, ועליו להתחשב גם בדעת הקהל הלבנונית.

עד כמה ניתן לסמוך בעיניים עצומות על הערכות אנשי המודיעין, כולנו כבר מבינים אחרי שמחת תורה התשפ"ד. כל הערכה ותחזית, נבחנת כיום בשבע עיניים – ומדויק יותר לומר בשישה זוגות עיניים של חברי ומשקיפי קבינט המלחמה: נתניהו, גנץ, גלנט, איזנקוט, דרמר ודרעי.

ידיעה אחת שכמעט חמקה לה מתחת לרדאר למרות עוצמת חשיבותה, מעידה לדעתו של נתניהו כי איראן כבר קיבלה את ההחלטה. ירי טילי השיוט מאזור השליטה של החות'ים בתימן לעבר דרום ישראל, נבלם רק בהיערכות נכונה, גם מודיעינית, של הצי האמריקאי. אילו הטילים לא היו מיורטים, ישראל הייתה נאלצת להגיב ישירות למתקפת הפרוקסי של איראן, וזאת משום שכל הימנעות מתגובה ישירה הייתה מרסקת את מה שעוד נותר מכושר ההרתעה הישראלי.

אם בעת ביקורו של הנשיא ביידן שמר החמאס על דממת שיגור, הרי שבזמן ביקור מזכיר המדינה בלינקן – שגרת ההתקפות נשמרה, מה שהוביל לסיפור הבא: בשעה שבלינקן וחברי קבינט המלחמה ישבו בקריה בתל אביב בבניין משרד הביטחון, נשמעה אזעקה שאילצה את כל המשתתפים לעבור ל'בור' המאובטח. וכך, לראשונה בתולדות ישראל, מצא עצמו גורם אמריקאי בכיר כמי שלא רק נוכח בדיון ישראלי אסטרטגי, אלא גם יושב פיזית במוקד השליטה הצבאי הישראלי, בבור בקריה. כדבר הזה, לא היה בתולדות המדינה.

כשנתניהו נשאל מדוע חרג מכל נוהגי העבר והזמין את הנשיא ביידן ואת מזכיר המדינה אנתוני בלינקן לישיבת קבינט המלחמה, הוא תיאר בתשובה לאן היינו מגיעים ללא התערבותה הפעילה של ארה"ב במערכה.

הלב הישראלי המרוסק, התחמם מעט למשמע הנאומים יוצאי הדופן של הנשיא ביידן, אך בלי להמעיט בחשיבותם, ביידן כקודמיו, פועל בראש ובראשונה בהתאם לאינטרס האמריקאי.

המשפט שהשמיע ביידן בשבוע שעבר בשיחות סגורות, בין השאר בקבינט המלחמה, מסכם זאת בדרך המדויקת ביותר. "ניצחון ישראלי הוא אינטרס של הביטחון הלאומי האמריקאי", אמר ביידן. לא מדובר רק במתקפה של החמאס כפרוקסי של איראן, שנועדה לפגוע במהלך הפיוס בין ישראל לסעודיה שהוביל. בעיני ביידן, זוהי קריאת תיגר על הנוכחות האמריקאית כגורם הדומיננטי ביותר במזרח התיכון.

דומה כי מאז ימי המלחמה הקרה בין הגוש הסובייטי לבין המערב, לא הייתה משמעות שכזאת לניצחון ישראלי במערכה, מבחינת האינטרס האמריקאי. וכגודל האינטרס, כך עוצמת הדאגה מיכולותיו של הצבא הישראלי בנקודת הזמן הנוכחית להכריע את החמאס ולא לסיים בעוד תוצאת תיקו מדומה, שבמקרה הנוכחי, תיחשב לתבוסה ישראלית-אמריקאית.

נוסח אשכנזי

לא רק אחרי הפרוקסי של איראן מצפון, מדרום וממרחק, צריך לעקוב היטב בימים הנוראים הללו. בדיוק כפי שהאמירות והמעשים של השלוחות האיראניות מעידים על כוונות הבוסים בטהרן, כך, להבדיל כמובן, האמירות וההצהרות שנשמעת מצד 'הפרוקסי של ביבי' מרמזות על מה שחולף בראשו של נתניהו.

ומי שעוקב אחרי האמירות של שרי הליכוד שעדיין מקורבים לראש הממשלה מזהה רתיעה מכניסה קרקעית לרצועה. אך לא מדובר רק בהם. בתחילת השבוע, כקול בודד מתוך קבינט המלחמה, דיבר 'המשקיף' אריה דרעי בצורה מפורשות על כך שצה"ל אינו ערוך עם תוכנית מגירה לחיסול החמאס. פחות מיממה אחרי, פרסם הניו יורק טיימס בשם גורמים בממשל, כותרת עם תוכן זהה, כמעט מילה במילה.

בני גנץ המשיך לתאר גם השבוע את קבינט המלחמה כגוף שמצליח לתפקד למרות כל התחזיות השחורות של יאיר לפיד. רק שגנץ ונתניהו, שניהלו בעבר מערכות משותפות, הם הצמד הפחות פרובלמטי בקבינט המלחמה. מערכת היחסים הרעועה בתוך הגוף המצומצם, היא בין ראש הממשלה נתניהו לשר הביטחון גלנט, שנוכחותם נכפתה זה על זה, מאז פיטר נתניהו את גלנט ונאלץ להחזירו בלחץ המחאה.

נתניהו הזמין השבוע לשיחה אישית בקריה את מי שנחשב לאויבו הגדול של גלנט, הרמטכ"ל לשעבר גבי אשכנזי. גלנט הוא איש של כבוד, ואת מה שעשה לו גבי אשכנזי בשלהי כהונתו כרמטכ"ל כדי לסכל את כניסתו לקומה ה-14 בקריה – כולל פרשת 'מסמך אשכנזי' עם ריח הפגר שליווה אותה, כהגדרת גנץ – האיש לא ישכח לעולם. העובדה שנתניהו הזמין את אשכנזי שלא במסגרת דיוני הקבינט הפורמליים ובלי ליידע את שר הביטחון, נחשבת בעיני גלנט כתקיעת סכין בגב בעיצומה של לחימה.

בסביבתו של נתניהו הפנו אצבע מאשימה ללשכת שר הביטחון, כמי שיש להם יד בכותרת הראשית שפורסמה השבוע ב'ידיעות אחרונות' על משבר האמון בין הצבא שדורש פעולה קרקעית, לבין ראש הממשלה שמונע את היציאה למבצע. "בוא נאמר שלמיטב ידיעתנו, זה לא הגיע מסביבת הרמטכ"ל", אמר לי גורם בלשכת ראש הממשלה, ותשובה פוליטית ברורה מזאת, אי אפשר להשיב בזמן מלחמה.

עוד נחזור לסיבות הענייניות שהובילו את ביבי להזמין את גבי אשכנזי ויצחק בריק, אך בהמשך השבוע ניסה נתניהו למזער נזקים ולשדר עסקי מלחמה כרגיל. בתום ישיבת קבינט המלחמה, בלילה שבין שלישי לרביעי, אילץ נתניהו את הרמטכ"ל הרצי הלוי ואת שר הביטחון גלנט לשבת משני צדיו, מול המצלמה שכוונה אליהם בקריה.

בסרטון שהזכיר – ושוב, להבדיל – תיעוד של שבויים המספרים על מצבם הבריאותי השפיר, הפנה נתניהו את האצבע, פעם לעברו של גלנט ופעם לעברו של הלוי, שהצהירו למצלמה כי הם פועלים בתיאום מלא. אפילו מעיל היוניקלו של נתניהו, לא הצליח להפיג את הצינה.

עם הבעת אמון מאולצת כמו זו שנראתה השבוע, אין זה פלא שישראל נתפסת כמי שמדשדשת במערכה. בעולם הספורטיבי מקובל לראות בהודעה של הנהלת קבוצה על תמיכה במאמן, מעין אקט מוקדם של הודעת פיטורים. רק שבמקרה הזה כל השותפים להודעה, ההנהלה, המאמן והשחקנים – בסכנת פיטורים.

סר הביטחון

אין אשליות בסביבתו של ראש הממשלה. גם האנשים שנחשבו למקורביו עד ערב החג האחרון, מסכימים בשיחות סגורות, כי אחרי חגי תשרי התשפ"ד הכל השתנה. כל התרגילים שיעשה לא יאפשרו לביבי לחמוק ביום שאחרי מאחריות אישית, כמי שהוביל את התפיסה הביטחונית והמדינית של ישראל בעשור וחצי האחרונים, כמעט ברציפות.

את ארבע מערכות הבחירות שבהן ניצח, צלח נתניהו עם הקלף החזק של שומר ביטחון ישראל. בין אם תקום ביום שאחרי ועדת חקירה ממלכתית בלתי תלויה ובין אם תמונה ועדת בדיקה ממשלתית שהממשלה תמשוך בחוטיה, סטייל ועדת וינוגרד אחרי מלחמת לבנון השנייה, דבר אחד ברור: אחרי ה-7 באוקטובר, הקלף של 'מר ביטחון' עלה בעשן הסמיך של יישובי עוטף עזה.

לעיתים דומה כי נתניהו הוא אחרון המאמינים – בעצמו, וביכולתו לשרוד גם את המערכה הזאת. שאלתי את אחד משרי הקבינט שמשמיע לציטוט אך לא לייחוס ביקורת קשה על נתניהו, אם ביבי, כפי שמציגה התקשורת באובססיה, אכן פועל במלחמה משיקולים פוליטיים צרים.

"יש לי ביקורת, אבל להציג אותו כמי שמנהל מלחמה משיקולים פוליטיים זהו עוול", השיב והסביר: "ביבי טועה כשאינו מודה באחריות, אבל צריך להבין שיש בו זעם על העיוורון המודיעיני והצבאי, והוא ממש מרגיש שהכשילו אותו בתפקיד. לדעתי יש לו אחריות כמי שהוביל את הקונספציה של הכלת החמאס, אבל האם זה אומר שהשיקולים הפוליטיים מנחים אותו בקבינט המלחמה? לדעתי, אם כבר, ההפך הוא הנכון והמציאות מדברת בעד עצמה. הרי גם ביבי מבין שפוליטית, רק אם ירסק את החמאס יש לו סיכוי לצאת איכשהו מהמלחמה הזאת מעט יותר טוב ולא כמי שהובס. ואם למרות זאת נתניהו נמנע מלהורות על כניסה קרקעית לרצועה, זה אומר שהאיש באמת חושש מהמהלך הצבאי, למרות השיקול הפוליטי הנגדי".

בראשית השבוע, תלה נתניהו בין השאר את העיכוב ביציאה למבצע, בניסיון האמריקאי לתווך באמצעות קטאר עסקה לשחרור עשרות חטופים. שוב התברר כי החמאס היתל בישראל וניצל את חלון הזמן כדי למלט את אנשיו, כשלבסוף שוחררו ביום שני עוד שתי חטופות בלבד, ללא בני משפחותיהן. המשחק הציני והאכזר של החמאס נמשך, וישראל לא זו בלבד שאינה לומדת דבר, אלא שהיא מוסיפה רשלנות על רשע. בפיגוע ההסברתי שהתרחש במסיבות העיתונאים שלאחר השחרור, ישראל יכולה להאשים רק את עצמה.

בשלב הזה, נראה נתניהו כמי שנאלץ לומר את האמת המרה מנקודת ראותו: הצבא שנתפס בחולשתו, אינו מוכן דיו לפעולה קרקעית שמטרתה חיסול החמאס. זה מה שאומרים האמריקאים בתדרוכים, אלה הדברים שמשמיע המשקיף בקבינט המלחמה אריה דרעי, וזה בדיוק מה שחושב ראש ממשלת ישראל בשעה הקשה ביותר. נדמה כי מעולם לא היה פירוש מצמרר ופשטני שכזה לאמרה "אין לנו על מי להישען".

עקדת יצחק

פעמיים נפגש נתניהו עם האלוף במילואים יצחק בריק, ולא רק כדי להצטייר כמי שקורא תיגר בדיעבד על מה שבן גביר הגדיר השבוע כ'מחנה הקונספציה'. אם יש לקח שאפשר להפיק ממאורעות שמחת תורה התשפ"ד בלי להמתין למסקנות ועדת החקירה, זהו הצורך שלא ללכת שבי, בהערצה עיוורת, אחרי שום מנהיג באשר הוא. מדינאים, פוליטיקאים וקציני הצבא, כולם יחד וכל אחד לחוד, ללא יוצא מן הכלל, הם בני אנוש מלאי פגמים שיש להטיל ספק ופקפוק תמידיים בהערכותיהם ובפעולותיהם.

יצחק בריק, שהורחק מצה"ל על ידי הרמטכ"ל דאז גדי איזנקוט בסוג של 'עקדת יצחק' שנעשתה לכל הקצינים שחשבו מחוץ לקופסה, נתפס כיום כנביא זעם שתחזיותיו התממשו אחת לאחת. אך גם בדבריו כיום יש להטיל ספק, ולהזכיר במבט לאחור שהאיש תמך בשעתו בהינתקות מעזה בתקופת שרון, וגם בתוכנית ההתכנסות של אולמרט.

ואחרי שכל זה נאמר, שווה להטות אוזן לאיפכא מסתברא שמשמיע בריק, גם כיום. "לא היה פה רק מחדל מודיעיני נוראי ועצימת עין מהתרעות ברורות כולל בלילה שלפני", הסביר, "גם מבצעית היה כשל נורא. בבסיסים על הגבול בעוטף עזה לא נשמר הנוהל של 'כוננות עם שחר', את חלק מהחיילים האירוע תפס במיטות, אין סוף למחדלים ולעצימת העיניים. ההישענות על הקונספציה גרמה לאסון נורא, אבל כעת צריך לחשוב מחוץ לקופסה".

בריק הזהיר את נתניהו מפני כניסה קרקעית מיידית, בניגוד גמור לעמדת הצבא: "חמאס נערך לאירוע במשך שנתיים לפחות. כפי שהם הכינו את ההתקפה על עוטף עזה בדקדקנות כך הם נערכו מראש לקרב ההגנתי בעזה. אנחנו לעומת זאת באים לא מוכנים, עם צבא מילואים שגויס בתוך שבועיים ללא הכנה מוקדמת, ללא תרגול, ללא ציוד מספיק ובלי להכיר את השטח. אם ניכנס, נפגוש בחמאס שהתכונן זמן ארוך בדיוק לתרחיש הזה. החמאסניקים יחכו לנו בעזה עם מטענים על הצירים ואלפי מחבלים שיצאו מהפירים, וזה בשעה שהבכירים כבר נמלטו מהרצועה. המחיר שנשלם יהיה נוראי כי זה יגרור בסבירות גבוהה מערכה רב זירתית קשה, ובקצה הדרך – את המטרה שהוגדרה של חיסול שלטון החמאס, לא נצליח לממש".

גם אם מתקשים להכיל ולקבל את עמדותיו, ראוי להאזין לדבריו של בריק – ולו על סמך ניסיון העבר. "הצעתי לנתניהו להמשיך לכתוש מהאוויר, לכתר במצור את הרצועה ובינתיים להכין את הצבא כמו שצריך", אומר בריק שמתאר לסיום, כמי שאינו נמנה עם חסידי נתניהו וזאת בלשון המעטה, איך התרשם מבן שיחו. "מצאתי אדם קשוב, שמבין שאנחנו בבעיה קשה ומבין שצריך לחשוב לפני שעושים מעשה. הוא ישב, הקשיב ואפילו כתב, אני מקווה שגם יביא זאת לידי ביטוי במעשה למרות הלחצים שמופעלים עליו".

אי אפשר לומר שביבי מקובע על רעיון הכתישה מהאוויר בלי להיכנס קרקעית לרצועה. גם ברגע הזה, האיש מתייסר איזו מההחלטות שיקבל תהיה גרועה יותר, בנסיבות המלחמה שנכפתה על ישראל. כשהוא נושא עיניים לאחור נתניהו רואה לנגד עיניו את שרון, אך לא את שרון מוביל ההתנתקות, אלא את אריק המפקד עז הנפש והמפוכח, שניצח על מבצע 'חומת מגן' ביהודה ושומרון.

כמי שהכיר את הצבא על חסרונותיו, ובניגוד לאולמרט ששעט ללבנון ללא הבנה וללא הכנה, שרון הבין מהיכרותו כי נדרשות לא פחות משנתיים ימים כדי להכין את הצבא למבצע שיביא למיגור הטרור ביהודה ושומרון. במשך שנתיים של פיגועים קשים, האיש נצר את לשונו ונשך את שפתיו. במפגשים בבתי האבלים הוא ספג מהלומות מילוליות ולא אמר מילה, למעט האמירה הזכורה והמקוממת "לפעמים איפוק זה כוח". שרון לא חשש מהפעלת יד קשה, אך הכיר במגבלות הצבא ונמנע מיציאה למערכה עד אסון ליל הסדר במלון פארק, כששוכנע כי הצבא אכן מוכן ומאומן, וביכולתו להסתער ולנצח.

לישראל של חורף תשפ"ד, כמדינה שאיבדה בתוך פחות מיממה יותר אזרחים מבאינתיפאדה השנייה כולה, אין עודף זמן של שנתיים כדי להתכונן. ולמרות זאת, נתניהו לתפיסתו מחויב גם בעת הזאת, לעשות ככל שביכולתו כדי לאפשר לצבא מרחב הכנה.

בשבועות האחרונים האיש חוטף ביקורת קשה ובמידה רבה של צדק לנוכח המחדל הנורא בתולדות המדינה, שהתרחש במשמרת שלו. אך לפני שגיבורי המקלדת ממליצים לו לשעוט קדימה בגיבוי המתגייסים החדשים בבקו"ם, מומלץ לכל הפחות לנסות ולהבין מהם השיקולים כבדי המשקל שעומדים מאחורי הססנותו, לכאורה, של ראש הממשלה. ואם להשתמש לרגע באסוציאציה מעולם המושגים של כמה ממגידי המישרים לאחרונה, ניתן לסכם ולומר גם לגברים שבנו: קצת צניעות, לא תזיק.