הצדיק ושכנו

מסע בין יישובי פא"י, ישישי הגליל הרוטנים ואתרי המורשת העולמיים

א.

ככה נראית התחממות גלובלית.

פתאום זה קורה. חריקת צמיגים וגלישה לשוליים. לפני שמספיקים ללחוש "איזה נס", הקול המתכתי בווייז לא מתרגש: "זמן מוערך בפקק, עשרים ותשע דקות". את שלוות האופק שמעבר ליער, מעכירים ענני עשן שחור. ובמקום ציפורים עפות, אפשר לראות שני מטוסים מרססים ענני אבקה בצבע אש.

בדיוק עכשיו המזגן מחליט לזייף. מישהו מציע לפתוח חלון. חריץ קטן נפער, ולהט של גריל מתפרץ פנימה. החמה יצאה מנרתיקה. עוד קצת חד-פעמי וכל אחד מאיתנו ייאלץ ללכת עם צידנית שומרת קור על הפרצוף.

זה בדיוק הזמן להישיר מבט אל המראה הקטנה ולהטיח את השאלה הכי חשובה בימים הללו של נעילת 'בין הזמנים'.

"נו, איך היה?"

רגע-רגע. לא לכעוס. אני יודע שרק בשבוע שעבר קוננתי על הנושא של החופש. אבל כמו כל חבר כנסת חרדי, בסוף נשברתי. חלמתי לשבת וללמוד בכולל, אבל "לחצו עלי". במקרה שלי לא ה'גדוילים' הפעילו לחץ, אלא דווקא הקטנות, שטענו שחייבים חופש. סהדי במרומים שניסיתי הכל, הבטחתי מקרר שלם של קרטיבים, אבל אז מישהו זעק: "למה רק אנחנו לא?!" והשאלה הזו, שתמיד נלווה לה ניחוח מרומז של שידוכים ומעמדות, עשתה את שלה.

יצאנו, כמו גדולים יצאנו. יומיים שלמים של 'חופש' במושב חרדי (איזה אתם מכירים?). ראינו עולם. טרמפולינה בחצר, ליד בריכה מתנפחת ומעל הכל שמש לוהטת וריח של רפתות כשרות למהדרין. והמון-המון קרם שיזוף.

יום אחד, אני אומר לעצמי, כשאהיה גדול ופנוי, אתמקם לי כאן בפינת הרחוב עם דף ועט, ופשוט אתעד את המראות שעוברים כאן מול העיניים. תקשיבו לי טוב, כל אלו שחזרו משווייץ ואוסטריה, אין כמו חופש במושב חרדי.

אם הסופר האידי, שלום נחומאָוויטש ראַבינאָוויטש  ("שלום עליכם") היה יושב כאן, אני בטוח שהכרך שלו 'דאס זומער-לעבן' היה מכפיל את עצמו. במקום לתאר את המתעשרים הטריים מהשטעטל'ך שמנסים לסגל לעצמם נימוסים אריסטוקרטיים של נופשי מארינבד, הוא היה מצטרף אל האברך ומשפחתו שיושבים על משהו שנראה כמו מריצה של ליברמן רתומה לחמור כחוש, ופניהם צוהלים. "אתם רואים ילדים את הפרדס הזה? כאן יש 'אסרויגים'". "תגידו 'לילה טוב' לשדה החיטה, שנה הבאה היא הולכת לישון, שא שמיטה".

ועוד לא דיברנו על בעלי בתים חסידיים עם פאות וזקנים מתבדרים, עטויים בכובעי שמש צבעוניים שאף פעם לא מתאימים לראש, דוהרים בחוצות קריה על סגוויי וקורקינט חשמלי (25 שקל לחצי שעה, כולל כוס ברד), ועל הילדים שמאביסים עיזים עד מות, ועל מנייני המנחה שמתארגנים בתור למתנפחים.

מניח אני את הדולומיטים והקריביים, ואיני נופש אלא במקום תורה.

ב.

אצלנו היהודים, כידוע, נהוג להתווכח בעיקר על טעם וריח.

כבר יומיים תמימים מאז החופשה למהדרין, שאני מלא מחשבות איך להקים לתחייה את מפלגת פא"י המנוחה. לא חלילה מחמת בעיות בהשקפה, אלא שנראה לי שהגיע הזמן להקים עוד כמה מושבים חוץ מבית חלקיה, קוממיות, יד בנימין ובני רא"ם.

ופתאום מגיע התיעוד ההוא מ'בוסתן הגליל'. לטובת אלו שממש נפשו השבוע: מדובר ביהודי מהשבט הלבן, שגילה כמה חרדים שמבקשים לרכוש בית במושב שלו. עצביו בגדו בו, והלשון העדינה ירקה יותר מדי ביטויים חריפים על חשבוננו "החרדים". אם לסנן את המילים הבעייתיות, הוא מאוד לא רוצה שנהיה שכנים שלו.

עכשיו תעצרו רגע, תלגמו מהמימייה. כי הקטע הבא עומד להרתיח את חלקכם. אבל ככה זה 'בין הזמנים', הולכים גם כשרותח.

במקום ללכת סחור-סחור, קבלו את שורת המחץ: עם כל התסכול שבעניין, אפשר להבין את הזעם הזה.

עכשיו, תלגמו עוד קצת, ובואו ננסה לשאול את עצמנו, כשאף אחד לא שומע: כיצד היינו מגיבים במקרה הפוך? מה היה קורה לו הייתה קבוצה של חילוניים מבקשת לרכוש את הדירה שמולנו?! נכון, כנראה שלא היינו צועקים כאחוזי טירוף, אבל די בטוח שהיינו עושים הכל כדי למנוע את הרכישה הזו.

כל מי שקצת קרא על הסוציולוגיה של הציבור החרדי במדינת ישראל, למד על שלוש התקופות. 'תקופת הקליטה' – בימי קום המדינה, כאשר החרדים גרו בכל הערים המעורבות: תל-אביב, חיפה, פתח תקווה, רחובות, ראשון לציון ובכל מקום שרק היה אפשר.

ואז באו 'ימי ההתכנסות'. שנות ה-70 וה-80 (זה קשור גם לתרבות החילונית שהשתנתה מאוד אז), לימדו את החרדים שלא פשוט לגדל משפחה לתפארת בבניין שהשכנים בו חילונים. גם החילונים שגרו בבני ברק ובשכונות מתחרדות קלטו את המסר. כך הוקמו הערים החרדיות, ביתר, אלעד, קריית ספר, וכך גובשו הקריות החרדיות, על טהרת הקודש.

ואז הגיע השלב השלישי. הערים החרדיות נעשו צפופות. המצוקה הולידה הכרח שבשפה המקצועית נקרא 'גֶ'נְטְרִיפִיקַצְיָה'. שכונות שלמות שבעבר הוזנחו, הפכו חרדיות למהדרין. פרדס כץ וקריית יובל, לצד שכונות בטבריה ובנצרת, בדימונה ובעפולה.

ולמהלכים הללו יש השלכות ארוכות טווח. אחת המרכזיות שבהן היא תרבות הדיור. הסבים והסבתות שלנו ידעו מלידתם לעשות הפרדה בין חדר המדרגות לבין הבית פנימה. בשבת הם ירדו במדרגות חשוכות, הסיטו מבטים משכנים ושכנות, וחשקו שיניים כשראו מישהו מחלל את השבת מול עיניהם.

אנחנו, ילידי בני ברק וקריית ספר, כבר הורגלנו לחיים אחרים לגמרי. אנחנו רוצים להוציא מרפסות סוכה ולהתקין בהן רמקולים לאמצע הלילה, חשוב לנו שהחשמל בחדר המדרגות יפעל בשבת על גנרטור, אנחנו גם רוצים שהילדים יוכלו לדהור באופניים בחדר מדרגות, ובבחירות נתלה שלטים ענקיים "האחריות מחייבת – ג'", ואם מישהו יאמר מילה, הרי שהוא פוגע לנו "בציפור הנפש".

אין כמו הבניינים שלנו בעולם. אצלנו שכנים זה כמעט משפחה אחת גדולה. אנחנו אוספים מצרכי מזון לנזקקים, עושים קייטנות לכל הילדים, מנקים ביחד ואפילו לומדים את אותן שתי הלכות במעלית. לפחות לטעמי האישי, אין בעולם משהו יותר נחמד מתרבות הדיור שלנו, החרדים. תרבות של אחווה וצדקה. עזרה ו… כן, גם קצת הצצה.

אבל בקצה התודעה שלי, אני בהחלט מסוגל להבין שיש אנשים, בעיקר אשכנזים מזן מסוים, שאיך לומר – לא זכו לאור הגדול הזה. הם מעדיפים כלבים וחתולים על ילדים, מחבבים מוזיקת ג'אז שחורה ודיכאונית על המאצעב של אהרל'ה סמט. שיהיו בריאים.

ואז מגיע המפגש. אין כאן לא שנאת חרדים ולא אנטישמיות. אלא מפגש עצוב בין תרבויות. וצריך להודות על האמת, הניסיונות בעבר הקרוב מאוד לא מוצלחים. בשנים האחרונות כשדור שלישי של בני ברקים, פגש דור שלישי של ערדים, קרית-יובלים ובית-שמשיים, התוצאה היא תאונה כואבת. כל הצדדים סבלו, ירקו ובכו באולפני התקשורת.

עכשיו, במקום לזעום, תנסו לחשוב שוב על ישיש שנראה לו שכל ה'קידוש השם' של רמת בית שמש, הולך לבוא אליו עד הבית בבוסתן הגליל. זה לא אומר שחלילה החרדים צריכים לעצור מקניית בתים, אבל בואו, לפחות תבינו את הצעקות. זאת לא שנאה, זאת התפרצות חרדה.

רק מזכיר שפעם היה לנו סבא, רבי אברהם זצ"ל, שראה את האחיין שלו מתנהג לא כל כך יפה (קורה במשפחות הכי). סבא הבין שעוד רגע האחיין יתחיל לצרוח כמו מטורף, והוא הקדים תרופה. הצביע על כיכר סדום ועל כל המרחב ואמר: תבחר איפה בא לך. אני הולך לצד השני.

ועוד משהו, אני לעולם לא אקנה בית ליד מישהו שמדבר ככה על חרדים.

ג.

ואם היה חסר משהו, פתאום הגיעה הידיעה מאונסק"ו. ארגון החינוך והמדע של האו"ם, התכנס בפוג'או שבסין וקיבל החלטה יוצאת דופן: קבוצה של אתרים יהודיים בשלוש ערים גרמניות, שזכו לכינוי היהודי 'קהילות שו"ם' – שפייר, וורמייזא ומגנצא – יהפכו ל'אתרי מורשת עולמית'.

יהודים של בית מדרש חשים צמרמורת מרגשת מול ההחלטה הזו. "הלא ידעת", הכריז רבינו יצחק 'אור זרוע' (ח"ב סי' תשנב), "כמה גאוני גאונים וקדושי עליון שבמגנצא ושבוורמשא ושבשפירא – הלא משם יוצאת תורה לישראל".

בעוד שכאן במדינת ישראל עושים הכל כדי לשכוח מקורות, דווקא הגרמנים מבינים שלאבנים עליהן פסעו דמויות כמו רבינו גרשום מאור הגולה, רש"י ורבותיו, המהר"ם מרוטנבורג, המהרי"ל ועוד רבים – יש משמעות עולמית עצומה. (אם אתם בעניין: הספר 'חכמי אשכנז הראשונים', של גרוסמן, עושה עבודה נהדרת.)

וכמו בתמונת מראה, באותה ישיבה של אונסק"ו בסין, התקבלה החלטה יוצאת דופן: אחרי 17 שנים שהעיר הבריטית ליברפול שבה שוכן אחד הנמלים החשובים באירופה, הוגדרה כ'אתר מורשת', החליטה הוועדה לשלול ממנה את התואר (זו פעם שלישית בהיסטוריה שהתואר נשלל).

מסתבר שבשנים האחרונות, פשטו על האזור יותר מדי כרישי נדל"ן שהקימו בינות למבנים הוויקטוריאניים העתיקים – מגדלים חדישים ששינו את כל מראה 'קו הרקיע' של העיר. "הבניינים החדשים בליברפול", כותבים חברי הוועדה העליונה, "חותרים תחת האותנטיות והיושרה של העיר".

אני רק מנסה לדמיין את המגיד הירושלמי רֶבּ שולם שבדרון זצ"ל קורא את הידיעות הללו בקול אלול'י מהדהד. כמה מוסר השכל אפשר לנעוץ בסיפור הזה של אונסק"ו לרבבות בחורי ישיבה שעוזבים את השדות והגבעות, מתיישבים על הספסלים העתיקים ומתחילים לטייל בשבילי המורשת של רש"י, רבינו גרשום ומהרי"ל. רק דבר אחד צריך לזכור. לא "לחתור תחת האותנטיות והיושרה".

ומילה אחת לכם, היוצאים השבוע לטייל ביתר שאת במורשת העולמית שלנו: אשריכם.