עו"ד אבי בלום
י"ז אייר התשפ"א
"הדלת עדיין לא נטרקה על האצבעות". כך הגדיר באופטימיות זהירה ובניגוד לתחזיות הפרשנים, יו"ר שס אריה דרעי, רגע אחרי סיום הפארסה המשפטית במליאת הממשלה. דרעי שניסה לגשר ולפשר תוך כדי הישיבה, כשהוא שומר כדרכו בשנתיים האחרונות על כבודו של היועמ"ש, מנימוקים ברורים, סבור שעדיין לא כלו כל התרגילים וטרם הגענו לסיטואציה של קץ הימין. מה לעשות שבצד השני של המפה זוהי בדיוק התחושה. אווירה של נעילת שער וזריקת המפתח לים – שהגיעה דווקא בשבוע שבו נראה נתניהו כמי שמצליח לפתוח צוהר.
אל השבוע הזה הגיע נתניהו בנחישות יתר שלא להרים ידיים ולעשות הכל כדי למנוע הקמת 'ממשלת שינוי'. "כל הדיבורים על עמידה גאה בראשות האופוזיציה הם קשקוש", אמר לי השבוע גורם בסביבת נתניהו. "בגיל 71, עם משפט מורכב בשלב ההוכחות, אחרי כהונה רצופה וארוכה כשהשרים בליכוד מורעבים ורוצים לרשת את מקומו, ביבי לא יוכל לתת פייט כמו זה שנתן לאולמרט ב-2006. וזה עוד לפני שמדברים על היציאה הפיזית מבלפור והמעבר הסיטוני הצפוי של ראשי ערים מהליכוד, שיזלגו לסער ולבנט, כמו בתקופה הקשה של ממשלת 'קדימה'. כי הרי מה שהחבר'ה שלנו בשטח מחפשים, זה להתחבר למוקדי הכוח".
עד להעלאת ההצבעה על מינוי שר המשפטים בישיבת הממשלה, נראה היה השבוע שביבי עלה – מקרטע וצולע – על הדרך הנכונה. עד שבא המינוי של אקוניס לשר המשפטים, שהחזיק מעמד שעתיים והצליח לקרוע את אחרון החוטים הרופפים של החליפה הפריטטית ולרסק את שאריות האמון שנותרו בהבטחותיו של נתניהו. באבחה הזכיר ביבי לכולם, שאי אפשר לעשות איתו עסקים, בשום מחיר ובשום תנאי, לא עם ערבות בנקאית ואפילו לא במזומן.
"ביבי לא התאפק", אמר לי אחד השרים מימין שהצביע בעד אקוניס כמי שכפאו שר, אך התקשה להבין את נפלאות התבונה. בתחיבת האצבע לעינו של מזכיר ממשלתו לשעבר שהפך לשנוא נפשו, ראה נתניהו סוג של הרחבת מעגל האיבה. הוא הבין היטב מראש שהמינוי ייפסל בבג"ץ, אך חתר להעצמת הסכסוך וסימונו של היועמ"ש, בגוונים פוליטיים עזים, כראש 'מחנה השינוי'. לא עוד מנדלבליט מול ביבי לבדו בחזית המשפטית, אלא כל שרי הימין מול היועמ"ש – על המגרש הפוליטי.
כשנתניהו נשאל בשיחה סגורה אם התנהלותו בפרשת מינוי שר המשפטים אינה מרחיקה את בנט וסער מכל מהלך אופציונלי של חבירה עתידית, הוא השיב בזלזול. מבחינתו – בנט וסער כבר חצו את הביביקון, וההצעות ששיגר לעברם הן לא יותר מתרגילים טקטיים, משחקי הרעב בתקופת בצורת, שמטרתן היחידה למנוע הקמת ממשלה אלטרנטיבית באמצעות הפעלת לחץ על אחרים – ועל כך בהמשך.
בז'רגון הפלילי שנתניהו מכיר היטב מההליך המשפטי, ניתן לומר שנתניהו מתייחס לבנט כאל מי שבונה מראש את האליבי המושלם לפשע. תמיכתו השבוע של בנט בגוש הימין – בקרב על ראשות הוועדות ותפקידי סגני יו"ר הכנסת – נתפסה בלשכת נתניהו כתרגיל ולא כדיל, וכך גם יתר האמירות על עמידה לימינו של נתניהו בתקופת המנדט.
הרציונל של בנט, במשקפי נתניהו, ברור: ללכת עם הימין בכל הצבעה, כדי שיוכל לגלגל עיניים לשמים, להדק את כיפת הסיכה שעל ראשו ולהסביר שעשה הכל, ובכלל זה תמיכה בהצבעות לעומתיות, כדי לסייע בהקמת ממשלת ימין. בתום תקופת המנדט יוסבר לכולנו שביבי הפסיד את הצ'אנס ולפיכך אין מנוס מהקמת מה שלפיד מכנה "ממשלת אחדות", ואילו בנט מתעקש להגדיר – חרף השותפים הערבים הלאומניים – "ממשלת אחדות לאומית".
בלילה שבין שלישי לרביעי הבהיר נתניהו שההתעקשות על מניעת מינויו של גנץ לשר המשפטים, עניינית ולא אישית. הוא הציג כמודל את בחירת עשרות השופטים במחטף על ידי ניסנקורן בשלהי הקדנציה הקודמת. "אם ניכנע וניתן לגנץ את המינוי שיהפוך אותו ליו"ר הוועדה לבחירת שופטים, ימונו פה במחטף שני שופטים עליונים שמזוהים עם השמאל, במקום מלצר ודנציגר הפורשים".
גם אם ביבי צודק – חכמה לא ניכרה במעשיו. בהתנפלותו על היועמ"ש, נתניהו עשה מעשה סמוטריץ' במנסור עבאס. "למה ככה?" שאל אחד השרים, "הרי היה ברור שזה ייפסל בבג"ץ, אז למה לא לחמוק מזה באלגנטיות, להתנהג בסוג של ממלכתיות שתאפשר להשאיר באוויר את ספין החבירה לבנט ולסער?"
ההסבר להתנהלות נתניהו – ולא בפעם הראשונה, לאחרונה – אמוציונלי ולא רציונלי. עם כל הקלאסה שיש לאיש, בסופ"ש הזה הוא נראה כמו קוסם שהפך לשוליה. ולבסוף, כמה צפוי, באה ההתקפלות המפוארת ומינוי בני גנץ לתפקיד שר המשפטים, בסוג של תוצאה ישירה למעשה שאין בו מחשבה תחילה. נתניהו נראה כמי שעמד שעות בפקקים, נדחק מיוזע בשיפולי ההר, ואולץ על-ידי המשטרה לבצע סיבוב פרסה בלי להשתטח על הציון. ואת הדרך חזור, הוא עושה רווי ח"י רוטל של אלכוהול, תחת סיכון ממשי מבדיקת ינשוף מהירה, שתוציא אותו לנבצרות.
צילום: פלאש 90
החוליה החלשה
"טוב שלא ישבנו בלשכת ראש-הממשלה בכנסת, כי אז מי שהיה עובר במסדרון בקומת הממשלה היה שומע את הקולות", אמר אחד ממקורבי ראש הממשלה אחרי הפגישה שהתקיימה עם משה גפני בצהרי יום שני בלשכה. על השיחה עצמה אפשר לומר לסיכום שהיא החלה במתיחות והסתיימה בפתיחות. זו הייתה למעשה הפעם הראשונה שבה שמע נתניהו מנציג חרדי בכיר דרישות מפורשות ושאלות נוקבות – ולא רק בסוגיה החשובה מכל של העלייה למירון.
הן נתניהו והן גפני הגיעו לפגישה במצב רוח מרומם קצת יותר, יחסית לשפל שחוו בשבוע שעבר. ביבי הגיע אחרי הדיל שסגר עם מנסור עבאס, 'מנסור שלנו', שהנחיל לו תבוסה משפילה אך לפני שבוע. פגשתי השבוע את עבאס במסדרונות נינוח ומעט זחוח. כמי שמשכיר את שירותיו על בסיס יומי לכל המרבה במחיר, הוא מצליח מדי שבוע להפקיע מחירים בהיעדר מתחרים. ביבי הרגיש באותם רגעים כמי שחוזר למשחק, ואכן, רגע לפני שהווריאנט המשפטי קפץ לו לראש, נדמה היה שנתניהו מצליח לבלום זמנית את הגפתו המהירה.
גם גפני הגיע לשיחה עם נתניהו כשליבו פועם בקצב סביר יחסית, אחרי ששב וזכה בראשות ועדת הכספים הזמנית, בזכות קשריו עם טיבי, לא פחות מאשר בתמיכתו של ביבי. הלקח שניתן ללמוד מיכולתו לשוב ולהחזיק בוועדת הכספים גם בסיטואציה מורכבת שכזאת, נוגע לחשיבות השמירה על קשר שוטף – עם יריבים ולא רק עם שותפים. גפני שהשקיע בחברים מהצד השני, קצר השבוע את הפירות. נתניהו שרדף את גדולי תומכיו, אוכל את פירות הבאושים.
לפי החשבון שעשה גפני, תכף עם היבחרו, כהונתו כיו"ר ועדת הכספים, כמעט ברצף – למעט שתי שנות רעב בממשלת בנט-לפיד ועוד כמה שבועות של היעדרות כשהוועדה עברה לידי עודד פורר מישראל ביתנו – היא הארוכה בתולדות הכנסת.
אז אתה למעשה, הביבי של ועדת הכספים באורך הכהונה, אמרתי.
"זה נכון", השיב גפני מהורהר, "אבל בימים אלה, לא בטוח שזו מחמאה".
לשיחה עם גפני הגיע נתניהו מלא טענות כרימון. מזה שבועות ארוכים, זורם אליו מידע על כך שגפני, כלשונו של ביבי בשיחה, הוא "החוליה החלשה ביהדות התורה". ביבי עודכן על ידי הנשמות הטובות בדגל התורה, שגפני ניסה לשנות את אופי ההמלצה לנשיא המדינה ולהבהיר כי יהדות התורה תתמוך ב"מועמד הליכוד" כשהרמז לשינוי המתבקש – ברור. אחר כך באה הקריצה של גפני לעברו של לפיד, שהקפיצה את ביבי, כמעט כמו הקריצה של סער במליאה.
את היעד של ביטול הפגישה בין גפני ללפיד – מה שגפני עצמו כינה באלגנטיות "דחייה" – נתניהו שם לעצמו בסופ"ש שעבר כמשימה. ביבי שיגר מסרים ישירים לבתים הידועים בשני רחובות בני ברקיים כדי להסביר שבכך "גפני עושה לו סמוטריץ'", וגורם במו ידיו לערעור מעמדו של נתניהו, גם בתוך הליכוד, בשעה הכי קשה.
ראש הממשלה לא הסתיר את כעסו ויו"ר ועדת הכספים – שנושא על כתפיו שק של סנטימנטים כלפי ראש-הממשלה – הזכיר מצידו לביבי, כי הוא בניגוד לאחרים, אמנם יודע למתוח ביקורת נוקבת, אך מעולם לא הפנה את הגב או תקע סכין. "אמרתי לנתניהו שאחרי שלושים ושלוש שנים בכנסת, אני יכול להעיד, בניגוד לחברים משס ומאגודת ישראל, שמעולם לא הצבעתי נגד ממשלת ימין או בעד ממשלת שמאל, אז שלא ידבר איתי על 'החוליה החלשה'".
זה לא היה סתם סמול-טוק של שחרור מתחים. "אל תדבר איתי בסיסמאות, מה אתה מתכוון לעשות כדי לא להביא אותנו לאופוזיציה?" שאל גפני את נתניהו ועבר לפסים מעשיים כשביקש לבדוק האם ביבי מיצה את כל האופציות ובכלל זה העברת השרביט לאויבים מימין למחצית הראשונה של הקדנציה.
שאלתי את גפני האם דיבר עם נתניהו על אופציה של כהונת בנט בחלק הראשון של הקדנציה?
"דיברנו על הכל. לא מרחנו את השיחה", השיב גפני.
גם על כהונה של סער בחלק הראשון של הקדנציה? הקשיתי.
"גם על כהונה של סער. זו בהחלט אופציה".
בסביבת נתניהו טוענים שאתה מוביל לכך שהחרדים יימנעו בהצבעה על הקמת ממשלת בנט-לפיד תמורת ועדת הכספים, אמרתי.
"זהו קשקוש מוחלט", השיב גפני, "שיהיה ברור: לא רק שלא נצביע בשום פנים בעד ממשלה כזאת, גם לא ניעלם מהמליאה. נרים את היד ונצביע נגד ממשלה של בנט וסער עם לפיד, אבל דווקא בגלל זה שאיננו מזגזגים, אמרתי לנתניהו שהוא צריך לעשות הכל כדי שלא נלך לאופוזיציה, גם אם זה כרוך בוויתורים כואבים, אישיים שלו, על חלק מתקופת הכהונה". עד כמה נתניהו מוכן לוותר, במעשים ולא בדיבורים, כולנו מבינים – בתום פרשת שר המשפטים.
חזית הסירוב
את השם הנוסף שצץ כראש ממשלה במהלך השבוע, גפני לא הזכיר בשיחה: יו"ר שס אריה דרעי – ששמו לא עלה, ולא רק בגלל עודף הפרגון הידוע בין ראשי הסיעות החרדיות. דרעי מצידו גם כן לא ממש מפרגן לאחרונה לחברים ביהדות התורה ואף האשים כמה מהם כמי שעומדים מאחורי כותרות בתקשורת החרדית, על ניסיונות מטעמו, כביכול, לכאורה, לחסום את הדרכים למירון ולצמצם את מספר המתפללים. כל הדרכים מובילות למירון, גם דרכי עקלתון.
הפנייה של נתניהו לדרעי והגשת ההצעה למינויו לשנה כראש הממשלה, היא הצעה שדרעי היה חייב לסרב לה. יש פרסים לאומיים – שהמוצע המוחמא צריך לדעת לומר להם מראש: לא, תודה. בניגוד לנתניהו, שאוחז בבלפור – כמו בקלף מנצח במערכה המשפטית, הרי שדרעי מודל 2021 מעדיף לשמור על פרופיל נמוך, בתקווה שמנדלבליט יעשה עבורו את העבודה ויחליט לבסוף שלא להגיש כתב אישום ולהסתפק בכופר. בעקבות השימוע שעורך דינו של דרעי נבות תל-צור חווה כאירוע מוצלח, התחושה הזאת רק התחזקה.
כאן יש לשוב ולהזכיר בהסתייגות, כי האחרונים שעברו את החוויה ויצאו מהשימוע עם תחושה טובה, היו פרקליטי נתניהו בשימוע על תיק 4000. מנדלבליט הוא אותו מנדלבליט אך דרעי אינו נתניהו. התנהלותו שונה מראשית הדרך ולפיכך, ייתכן שגם התוצאה תהיה טובה יותר. על נתניהו אפשר לומר מאידך שהוא בהחלט מתנהג כדרעי – של שנות התשעים…
שמו של דרעי הוא הרביעי מבין ראשי המפלגות העומדים בראש רשימה חד-ספרתית, להם הציע נתניהו את השנה הראשונה בכהונה – ונענה בסירוב. על התרחשות מעין זו ניתן להביא את מאמר המקרא בפרשת הקללות: "והתמכרתם שם לאויביך… ואין קונה".
"צריך להבין", אמר לי מקור בלשכת רה"מ, "שביבי לא ממש מציע אלא מגלגל רעיון. בשיחה עם דרעי הוא שאל: מה דעתך על היוזמה? את אותן מילים אגביות ולא מחייבות הוא זרק לבני גנץ, תוך כדי שיחה בנושאים ביטחוניים". במחשבה ראשונה, נראה היה שגנץ הוא זה שקיבל את ההצעה ורץ לספר לחבר'ה – מה שהוכיח את חוסר נכונותו לשקול את ההצעה ברצינות. בפוליטיקה, כידוע – הדלפה היא הסגולה הטובה והיעילה ביותר לטרפוד הצעה, עוד בטרם נולדה.
במחשבה שנייה האינטרס העליון בהדלפת הצעות שכאלה הוא בראש ובראשונה של נתניהו, עם קריצה החוצה אך גם פנימה. ביבי מבקש להוכיח לשרי הליכוד וגם לשותפים שעוד נותרו לצידו מימין, שהוא לא מוביל אותם באף לאופוזיציה אלא ממצה כל אופציה להקמת ממשלת ימין ומוכן עבור כך להעניק לאחרים עד חצי המלכות – ועד בכלל.
נתניהו מפנה את ההצעות לכל גורם זר מימין שאינו נמנה על שרי הליכוד אך נזהר מלשגר הצעה שכזאת לשרי הליכוד הבכירים – אלה שאינם נחשבים כ'יסמנים' אומרי אמן, כמו כץ, ברקת ואחרים שעוד עשויים להרגיש בנוח בתפקיד ולשכוח כי הם פועלים בשליחותו של הממנה.
למוד לקח מהעברת השרביט לשרון ב-99', נתניהו יודע שאת משרת יו"ר הליכוד – לעולם אין מפקירים ומפקידים בידי אחרים. גם אם לא יכהן לתקופה כראש ממשלה, אך יעמוד בראש הסיעה הגדולה בקואליציה, בפער אדיר מהמתחרים, הוא ישמש כראש-ממשלה בפועל. כל אופציה אחרת בה יעמוד שר ליכודי אחר בראשות הממשלה כשמאחוריו שלושים מנדטים, תשמוט מתחת רגלי נתניהו את השטיח התכלכל של מנהיג המחנה הלאומי.
סיירת שקד
נתניהו מבין שהמפתחות לא בידיו ולפיכך מנסה לסתום את המנעול. את המאמצים הוא מפנה לעברה של שקד, בסוג של ציפייה שרק איש נטול רגשות כנתניהו – יכול לסמן כמטרה. הסיכום בין בנט, שיש לו רק מה להרוויח מכהונה כראש-ממשלה, לבין שקד, שיש לה רק מה להפסיד מחציית הכביש ומעבר מימינה – שמאלה, היה ברור: בנט ייתן לנתניהו את הצ’אנס להקים ממשלה ב-28 הימים שנקצבו לו, ואם לא יעלה בידו, שקד לא תתקע מקלות בגלגלי הממשלה האלטרנטיבית שיקים עם לפיד.
לסדק הזה נכנס נתניהו. כשכינס את מזכירות הליכוד לקראת אישור מקדים של מרכז הליכוד שייתן בידיו את האופציה להציע שריונים, הוא הבהיר למעשה לשקד, כי אופציית השריון בליכוד, ממשית וברת השגה. כשמצרפים לזה את ההצעה להגיח לבחירות מהירות ישירות, ביבי למעשה אומר לחברים מימינה: חִשבו על עצמכם ולא על המנהיג. אם תמנעו הקמת ממשלה בשותפות השמאל, תצאו מורווחים, אישית.
הלחץ שמופעל על ח"כי ימינה, מזכיר את ההפגנות מתקופת הסכמי אוסלו מול בתיהם של ראשי שס. דרעי שקופץ כנשוך נחש כל אימת שמאן דהוא מנסה להדביק לו את אוסלו, סובל עד היום מטנטון באוזניו מהרעשים של המפגינים בימים ההם. יש מי שרואה בדבקותו של דרעי בנתניהו, ללא תנאי, סוג של תיקון היסטורי ביחסיו עם הבייס הימני.
כאשר אחד מיועצי הקמפיין ניסה להסביר ערב הבחירות הרביעיות שהגיע הזמן להתנתק מנתניהו, דרעי קטע אותו ולא אִפשר אפילו לנסות ולפתח את חוט המחשבה: "אתם לא מבינים", הוא אמר למשתתפים, "העקביות היא הנכס שלנו. התמיכה בנתניהו מבלי למצמץ לא תאפשר לאף אחד לטעון בעתיד ששס לא נאמנת לימין בצורה מוחלטת".
נחמד לפתח ציפיות, אך מי שבונה על כך שאיילת שקד תהפוך לר' אברהם ורדיגר ואליעזר מזרחי של התרגיל המסריח 2021, עלול להתאכזב. מבחן הנאמנות של שקד לבנט, שרד עד היום את כל התלאות וההרפתקאות אליהן הוביל בנט, למורת רוחה של שקד. רציונלי יותר לקוות שיימצא הסמוטריץ׳ משמאל, שיטפס על עצים גבוהים – כמו חברי הציונות הדתית מימין. ״אנחנו עדיין רחוקים מאוד, ואני ממש לא בטוחה שניתן לגשר על הפערים״, אמרה לי השבוע תמר זנדברג ממרצ.
אפרופו נאמנות לגוש, אי אפשר שלא לומר מילה רעה על המגלומניה בה לקה בצלאל סמוטריץ'. דבר אחד הוא לנקוט בקו אידיאולוגי עקבי ולמנוע הקמת ממשלה הנשענת על רע"מ, ודבר אחר לגמרי הוא לתחוב פעם אחר פעם אצבע ימנית בעינו של עבאס, להדוף אותו לזרועות הצד השני ולקינוח לשחרר אמירה ממנה משתמע כי הגיע הזמן להחליף את נתניהו, בסוג של כפיות טובה שגם אין בה תבונה. מסתבר שאין תחליף לניסיון, לבשלות וליישוב הדעת. "סיקריק", הגדיר גפני את סמוטריץ', ולאוהדי האיש הצעיר שמעולם לא הואשם בשנאת חרדים נותר רק לקוות שמדובר במום עובר, של עודף יהירות וחוסר זהירות שיחלפו עם הגיל.
החרדים לעת עתה, הם אחרוני הנאמנים. "ראיתי שיש פרשנים חרדים שמותחים ביקורת על כך שאנו נאמנים לנתניהו", אמר לי השבוע ח"כ מאיר פרוש באלגנטיות מירונית טיפוסית, "ואני אומר: להפך. אנחנו מוכיחים בכך שלמרות הדאגה שלנו מישיבה באופוזיציה, יש לנו מעל לכל ערכים ולא רק תקציבים. מעל למיליון איש הלכו לקלפי והצביעו מחל בראשות נתניהו. זה המיליון שגם אחרי ההסתה בקורונה הלך לקלפי ואמר 'אנחנו רוצים ממשלה עם החרדים'. אלה מיליון איש שרואים רב עם זקן ומרגישים כלפיו כבוד. זה מיליון איש שמנשקים מזוזה ונותנים כבוד לדת ולמסורת ישראל. הם רואים בנתניהו דמות שנרדפת על ידי השמאל, ואנחנו לא נפנה להם גב ולא נתקע בהם סכין".
בהשאלה מעולם הדימויים האמריקאי שמוכר לביבי, פרוש אומר למעשה, שהליכודניקים עבורנו, הם מה שהרפובליקנים לנתניהו. גם תחת ממשל אמריקאי דמוקרטי ששולט ללא מצרים בבית הלבן, בקונגרס ובסנאט, אי אפשר לבקש מנתניהו להפנות עורף לבייס הרפובליקני שרואה בו מנהיג נערץ ומהווה את בסיס כוחו.
פרוש וחבריו באגודה באמירות עם להט חסידי, וגם חברי דגל התורה בסגנונם הציני והסרקסטי, מאמינים שהפניית עורף למצביעי הליכוד, סטייל מעשה הכיפות הסרוגות, תהיה במבט לטווח ארוך – בכייה לדורות. האמירה יפה, נוגעת ללב ואפילו משכנעת – את המשוכנעים. נותר רק לקוות שאחרי הבעת התמיכה העיוורת, לא נגמור בעוד שבוע-שבועיים, כמו הנשיא טראמפ ותומכיו שאיבדו הכל, וכל שנותר להם – לטפס על הקפיטול.
