הקסם של בין הזמנים

הגוף כולו מתעורר
אין עוד ציבור כזה בעולם.
עברו שלושים שנה תמימות מאז שהיית בחור ישיבה. לא יצאת לבין הזמנים רשמי כבר כמה עשורים. למי יש זמן, צריכים לקום ולהילחם את מלחמת הקיום שנגזרה עלינו. מהוזלת המשכנתה עד שליחת הוראת קבע למוסדות הילדים, קניות לתחילת השנה וכו'.
לצערנו, יש גילים שבהם המילה 'אלול' מזכירה חנות של מערכות תאורה עוד לפני שהיא מזכירה את הימים הנוראים. אבל בכל מה שקשור ל'בין הזמנים', יש תופעה. סיימת ללגום את הקפה במוצאי תשעה באב, והגוף מתמלא בבת אחת בעיזוז המפורסם.
אתה נשטף בעליצות נערית חסרת דאגות. הגוף זועק 'בין הזמנים'.
בבוקר נמסכת בך עייפות שלא יודעת שובע, כזו שמאפשרת לישון בייגלך מכל הסוגים, המינים והזוויות, ובלילה ערנות שלא ידעת על קיומה.
האנרגיות לעשות נעלמות. באופן כללי התחושה היא כשל מי שסיים זה עתה 'נשים-נזיקין' במבחני דרשו שש פעמים ברציפות בעמידה, ולא כשל עוד יהודי שנע בין עבודות, מתקשה לשמור על קצב בדף היומי, ובקושי שורד באבות ובנים.
אוי הדרשות האלו של המשגיחים בישיבה קטנה, שתובלו בריח חריף של טונה מסעודה שלישית. איזה יגון תהומי שנמזג אל נשמותינו הדוויות ובעיקר המתגעגעות עד כלות הביתה. "רבייסי", זועק המשגיח, "אתם חושבים שהם שם בחוץ נהנים? אין להם כלום! פה נהנים!" ואתה ילד צעיר שעוצם עיניים כדי לא לראות את אותה הנאה שעליה מדובר, ואין לך מושג שכולם סביבך עוצמים עיניים מאותה סיבה.
אבל האמת שהמשגיח צדק. לא בטוח שמהסיבות שהוא חושב עליהן. אתה יכול לצאת מהישיבה, אמר המשגיח, אבל הישיבה לעולם לא תצא ממך.
אין בית מדרש בלא חידוש, והטענה של הטור שאתם אוחזים ביד היא חידוש שנשמע פה לראשונה: שלוש שנים מהחתונה, לא בטוח שתזכור איפה בדיוק גדלת. אתה יוצא מהישיבה והיא ממך.
אבל…
עצם הלוז שממנה יירקם מחדש גוף האדם בתחיית המתים, היא 'בין הזמנים'. את זה אי אפשר לעקור מבחור ישיבה, ולא משנה באילו דרכים יובילו אותו משעולי החיים. זה זורם בדם.
וזה מתעורר לחיים מעצמו ברגע שהלוח העברי מגיע לתאריך המיוחל.

תואר בפולמסנות

השבוע צפיתי בסרטון של יהודי נחמד שהתראיין לפודקאסט ודיבר בגילוי לב נדיר על האכזבה הנפוצה כל כך, בעיקר במגזר הליטאי, שצצה ביום שבו אברך יוצא מהיכל הישיבה אל עולם המעשה.
כל ילד שנכנס בשערי הישיבה גדל על המוסכמה הסמויה והגלויה כאחד: מי שמפצח את הסוגיות היסודיות: חזקה דמעיקרא, תקפו כהן, מגו להוציא, עובר ירך אמו, ואת עקרונות משנת בריסק – הכל כבר קטן עליו.
מה זה נוסחאות גאומטריות, הייטק מתקדם או הטסת מטוסי F16 לעומת שטיקל ר' חיים אחד בסטנסיל דהוי? ההנחה הסמויה היא שאם רק נרצה, כשנצא החוצה נכבוש את השוק בשניות. ראש הגמרא המחודד שווה יותר מכל תואר אקדמי מנצנץ.
והאמת היא שזה גם נכון וגם לא נכון.
קודם כל, אנחנו לא לומדים תורה בשביל להצליח בעולם הזה. אנחנו לומדים כי זה הייעוד שלנו, לכך נשלחנו, זו המשימה וזה היעד. גם אילו זה היה מזיק לכל כישורי החיים, היינו ממשיכים, כי הם חיינו ואורך ימינו.
אבל צריך לומר ביושר: לימוד תורה מפתח כישורי למידה, פולמסנות, ניתוח ויכולות אנליזה מעולות, ועל כך אין חולק. כל אדם שנמצא בעולם המעשה, נתקל לא פעם בפערים השכליים שיש בין בחור ישיבה ממוצע לכאלו שמחזיקים במשרות הכי בכירות שיש.
אבל כישרע'ן ולומדע'ס, שני מוצרי היסוד בעולם הישיבות, הם לא מתכון בטוח להצליח בחיים הגשמיים. יש מקומות שבהם כישורי חיים, אינטליגנציה רגשית, תקשורת בין-אישית ומיומנויות מעשיות שרוכשים מגיל ילדות נחוצים וחשובים בהרבה. במרבית המקצועות בעולם החופשי סברות, גאוניות ככל שיהיו, ואפילו אלו שזוכות לגדולים שבתארים כמו 'גיוואלד ממש', 'כנתינתן מסיני' או 'אשרי יולדתך', לא מביאות את הפרנסה.
אתה יכול להיות גאון עם שלוש סברות 'איפכא מסתברא' על כל נושא שעומד על הפרק, להוריד את הראש ישיבה שלוש פעמים באמצע שיעור כללי עם סברה שעליה הוא לא חשב, ועדיין למצוא את עצמך סדרן מדפים בסופר.
בחלקים גדולים בעולם שבחוץ, כדי להצליח אתה חייב להיות מנוטר ומדיד לאורך כל תקופת הלימוד. זה משהו שלא ממש קיים בעולם הישיבות, שמתייחד בכך שאין בו מבחנים וציונים ברורים. יש בחורים שמצליחים להעביר כמה שנים בישיבה ולזכות לתואר של למדן מופלג רק בזכות כישרון משחק גדול, כריזמה ויכולת שליפה מהירה שמחפים על חוסר כישרון בסיסי או חיסרון בכישורי חיים מינימליים.
כולנו מכירים מהישיבה בחורים שהייתה להם לשון חדה מאוד, שעזרה להם לקנות את מעמדם בחברה, אבל כשיצאו לשוק האמיתי, הם היו הראשונים שחוסלו, מה שאילץ אותם להתפשר כדי לשרוד.
מעבר לכל זה, ברמה הטכנית לגמרי, יש מקצועות שלתשעים ותשעה אחוז מהאנשים נדרשים אינטנסיביות ואימון סיזיפי כבר מגיל צעיר כדי להצליח בהם. אין שום היתכנות שבוגר ישיבה יוכל לדלג על חמש עשרה שנות למידה באמצעות לימוד חפוז אחר הצהריים כשהוא כבר מבוגר בעל משפחה ואב לילדים.
וכך, למרבה הצער, אברך יוצא לשוק בתחושה שהכל קטן עליו, וכבר בקורס המבוא לסטטיסטיקה, הוא מתרסק. וגם אם לא ממש מתרסק, הוא מזיע שם כפי שלא הזיע מעולם, ותוהה בקול או בשקט מה עם הצ'ק הפתוח שהבטיחו לו, שהוא יכול הכל.
לא פלא שחלק גדול מהחרדים עובדים בסופו של דבר בתעסוקת חרדים, כלומר לנסות להעסיק חרדים אחרים. מעצמם הם התייאשו, מה עוד יש להם לעשות? כמה צ'ולנט מגזר אחד יכול לבלוס בליל שישי? כמה אנשים צריכים דרייבר שיסיע אותם? וכמה כסף צריך לפרוט בצ'יינג'ים ועוד בזמן מלחמה?
נחזור לאותו יהודי מהסרטון בפתיחת הקטע. בקצירת האומר הוא מספר שגילה לחרדתו ולצערו שאף על פי שיצא מהכולל, הקריה הגרעינית בשורק לא בחרה בו למדען הראשי. הוא דיבר במר ליבו על כך שהוא יצא מהישיבה, מקום שבו היה לו מעמד מכובד, מוערך ונחשב, ובצר לו הפך לנהג בארגון חסד. הוא מתאר איך היה מביט סביבו ברמזור ורואה רק בני דודים או כאלה שגורלם לא שפר עליהם מכל מיני סיבות, ולא הצליח להבין איך הוא הידרדר מאיגרא רמא לבירא עמיקתא והפך לנהג הסעות.

נזר הבריאה מחפש עבודה
הקטע הזה הציף גל עצום של תגובות מכל הכיוונים. היו כמובן אלו שבזו לו על כך שהוא בז לעבודת כפיים, ושאלו בציניות 'מי אתה שתבוז, הרי כל עבודה מכבדת את בעליה'. היו כאלה שדיברו ביושר ובגילוי לב על השבר העמוק ביציאה מהחממה. דבר אחד ברור, השיח הזה הדליק אש גם בתוך המחנה.
בעידן של גזרות כלכליות, צמצומים במעונות ובתקציבים, מעצרים ואיסור יציאה מהארץ, יש לא מעט מחשבה של צעירים על העתיד, על הפרנסה והאפשרויות של מי שחלילה לא מוצא את עצמו באוהלי שם. הסיסמאות הישנות כבר לא מספקות את הסחורה. הם רואים את ההורים שנאנקים תחת עול המחיה הכבד, לא מפרגנים לעצמם כלום, נאבקים לספק את המינימום הבסיסי ביותר, ושואלים את עצמם בחרדה מוצדקת אם נחרץ גורלם.
והאמת היא שהקושי של בוגרי ישיבות עם העולם האמיתי הוא לא רק קושי שמבוסס על העדר מיומנויות או ידע, אלא קושי שמבוסס על תפיסה יסודית שעליה בנוי המותג שנקרא בן ישיבה.
מרגע שבחור חובש כובע, במיוחד אם הוא כזה עם שוליים וקנייטש, הוא נעטף בקמפיין יום-יומי שמשכנע אותו שהוא נזר האנושות. זה כשלעצמו נכון לגמרי וגם מדויק, הבעיה הקטנה היא שעם זה מוחדרים גם זרעי הפסיביות המאורגנת. מזהירים אותם שלא ליזום, שלא יעשו כלום בעצמם. חדר האוכל מנקה את עצמו, חשבונות החשמל משולמים מעצמם, וכמו במשחק מחשב – העולמות סביבו נוצרים בן רגע, ללא מאמץ, מייד ברגע שהוא צועד לתוכם.
זו תפיסה עמוקה של פסיביות וחוסר אונים נרכש, ולא קל לצאת ממנה. יצא לי לפגוש כמה אברכים צעירים שהחיים זימנו אותם לאחד המקצועות החרדיים ביותר, כזה שנראה שלא מצריך לימוד ויש ממנו בכל פינת רחוב: יזמות נדל"ן. לא מדובר במשהו שצריך עבורו כישורים יוצאי דופן מלבד אומץ והכרה מעמיקה של החוקים והתהליכים ברשות המקומית.
אבל גם שם צריך אקטיביות ועקשנות יום-יומית, שלא תמיד יש לבוגרי ישיבות. הם מתחילים משהו, נשטפים בהתלהבות, ומסרבים בתוקף להבין שלצד הגלאם הטבעי שיש בעולם היזמות, חלק ליבתי ממנו הוא כיתות רגליים, שקדנות, עמידה ביעדים, למידה והתאמה עצמית, שהמבריקים של עולם הישיבות עלולים לא למצוא בהם ידיים ורגליים. ואז, אחרי שהם כבר רעבים ללחם, הם נופלים למקום הראשון שנקרה בדרך, כי אין שום מיומנות אחרת או ניסיון בניהול עצמי.

בין הזמנים כמפתח
ובחזרה לפתיח.
אם יש זמן בשנה שבו אפשר להתחיל לשנות את התודעה הזו ולבנות משהו חדש, זה דווקא בין הזמנים. בין הזמנים לא חייב להיות רק חודש של רביצה, תרדמת ורדיפה אחרי הזנב של עצמנו. הוא יכול להפוך לבית ספר מעשי לאוריינות, ניהול ולמידה אפקטיבית.
בחור שמנהל את הרכש המשפחתי בתקציב מוגדר מראש, לומד לראשונה בחייו מהו ערך של כסף, איך בונים סדרי עדיפויות ואיך מנהלים תקציב בצורה אחראית. בחור שמארגן את הקעמפ של הישיבה, את הטיול או את הלוגיסטיקה המורכבת, מקבל מושגים ראשוניים וקריטיים בניהול, ארגון, עבודה מול ספקים, קבלת אחריות ויוזמה בשטח.
את הישיבה אולי אי אפשר להוציא מהבחור, וגם את בין הזמנים אי אפשר להוציא ממנו, אבל את התפיסה הפסיבית שמחכה שהדברים יקרו מעצמם חייבים להחליף בתודעה בריאה של יוזמה, אחריות ועקביות.
אם אתם הורים, זה מתחיל בצעדים הקטנים של בין הזמנים. קניות, סידורים, תיקונים בבית, ומתן משימות מוגדרות או עמידה בזמנים קבועים. רוב הבחורים, שלא מכירים את העולמות הללו, ינסו להתחמק מכל פרויקט שתטילו עליהם. בזה הם יפגינו יכולות שיפתיעו אתכם. אבל אם הם חשובים לכם, אתם לא תוותרו להם. כי זה בדיוק מה שיכול להבדיל בעתיד בין שברון לב כואב לבין פרנסה בראש מורם ובכבוד.