הראש שנושא חידלון, נושא גם ניצחון

בנימין נתניהו הוא ראש הממשלה שבתקופתו אירע האסון הנורא ביותר לעם היהודי מאז השואה. הניסיונות להשליך את האשמה לכפופים לו הוא מהלך חסר אחריות, תרתי משמע, במדינה דמוקרטית שבה העם בוחר את האחראי למנהיגו ואת מנהיגו לאחראי.

אמ"ן כשל, שב"כ כשל, אבל אחראי, ובנגזר מכך אשם, יש רק אחד: ראש הממשלה. זאת תכלית תפקידו, בטוב וברע. כשחלילה מתרגש אסון – ובמקרה הזה באמת שאי אפשר להפריז בחומרתו – המבט נישא למנהיג הנבחר.

השיטה הדמוקרטית מציעה מערכת הפעלה קלה למשתמש. אם תרצו, חוזה מחייב: תן בי אמון, אומר הנבחר לבוחר, ואשא באחריות. אחריות שלמה, טוטלית, מהחל עד כלה.

בהתאם לכך, ובאותה מידה, בנימין נתניהו הוא גם ראש הממשלה שתקופתו תירשם כאחד הפרקים המפוארים בתולדות ביטחונו של העם היהודי מאז השואה. השמדת האויב הקיומי המסוכן ביותר מאז שנות ה־80, מקנה לו, ביושר ובדין, מעמד כמו זה שניתן בשעתו לבן גוריון כשהכריז באומץ על הקמת מדינת היהודים בארץ ישראל.

הניסיונות לאתר זכאים אחרים לקרדיט על מהלך מונומנטלי שיצא לדרך בהוראתו הישירה – נואלים, פתטיים, ובעיקר מלמדים על יושרם המפוקפק של אותם דמגוגים המקפידים לנכס לו רק כשלים ומחדלים.

איראן היא מעצמה. היא איננה חיזבללה, בוודאי שאיננה חמאס. מדובר במדינה שגודלה קרוב לפי 80 משטח ישראל. כוחה הצבאי נחשב מהמובילים בעולם; מקום 14 ליתר דיוק. כלכלתה מרוסקת, לא מעט בגלל התמקדות הנהגתה בפיתוח יכולותיה הצבאיות; מיליארדים הושקעו בבניית מערכות הביטחון שלה.

למיטב ידיעתי, זאת המדינה היחידה בעולם שמפעילה שני צבאות: צבא סדיר, הנקרא ארטש, ומשמרות המהפכה, משה"מ, שכשמו תפקידו: לשמור על יציבות שלטון המהפכה. תקציבו, אגב, גדול פי שלושה מתקציבו של הצבא.

גם משטרת איראן בנויה משני כוחות מקבילים: כוח פאראג’ה האחראי על אכיפת החוק והסדר, והבסיג’ האמון על דיכוי מחאות נגד השלטונות.

מה ששלו, שלו. נתניהו ולפיד השבוע

בשנת 79’, עם עלייתו של חומייני לשלטון, משטר האייתוללות דאג להקים מערכת ביטחון נפרדת שכפופה ישירות למנהיג העליון. מכיוון שבאיראן חלה חובת גיוס לחמש שנים, לא באמת אפשר להבטיח שהצבא כולו נאמן למשטר. כנ"ל, ואולי במידה פחותה, הדברים אמורים בנוגע למשטרה הלאומית.

ההיגיון אומר, שמתוך אוכלוסייה כל כך גדולה – שמרביתה מתנגדת למשטר הפונדמנטליסטי – מפקדי גדודים, חיילים בחזית, או שוטרי סיור זוטרים, יכולים מתישהו לחולל הפיכה פנימית. לשם כך ומפני כך הוקמו משמרות המהפכה ולשורותיהן מגויסים אך ורק לוחמים שנאמנותם עמדה במבחן עומק.

בתוך ומטעם משמרות המהפכה פועלות שלוחות נוספות לכוח הצבאי: המוביל והידוע הוא ‘כוח קודס’ שתפקידו להפעיל את זרועות התמנון מחוץ לגבולות איראן: חות’ים, חיזבללה, המיליציות בעיראק, המיליציות בסוריה ולחמש ארגוני טרור שאינם מזוהים באופן ישיר עם הרפובליקה השיעית, כמו הג’יהאד האסלאמי וארגון חמאס. שניהם מזוהים אידאולוגית עם ‘האחים המוסלמים’ שנמנים עם הזרם הסוני באסלאם.

זרוע פנימית נוספת במשה"מ היא המשטרה החשאית, הבסיג’, אימתם של האיראנים.

נוסף על כך, משמרות המהפכה אחראיים גם על היחידה האווירית שכוללת את ייצור הטילים הבליסטיים, וכמובן, על פרויקט הגרעין.

אתרי הגרעין באיראן מבוזרים ומפוזרים בין הרים נידחים. משכך, אין כל ספק שמי שקיבל את ההחלטה האמיצה על יציאה למערכה עם אויב בסדר גודל כזה, הוכיח מנהיגות יוצאת דופן.

אני לא חוזר בי מאף מילת ביקורת שכתבתי בעבר על בנימין נתניהו; במיוחד לא על חלקו במחלוקת הנוראה בעם. אבל מה ששלו, שלו. ההישג הפנומנלי הזה, הצלתו של העם היהודי אחרי הטבח הנורא, והעלאת קרנה של ישראל בקרב אומות העולם – נזקף לזכותו. כמובן, כבן אנוש. הניסים והנפלאות נעשו לנו בחסדיו הגדולים של הבורא יתברך שמו, אבל כבר שנו רבותינו: מגלגלין זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב. במקרה דנן, הכלל הזה התקיים בתוך פחות משנתיים באדם אחד. החובה האדירה כולה שלו; הזכות המדהימה, כולה שלו.

אגף המודיעין, המוסד, חיל האוויר, הפגינו יכולות ששמטו ברחבי העולם לסתות. עם זאת, בסוף בסוף, בחדר אחד, בירושלים, יושב מנהיג נבחר, והאחריות לומר “כן" או “לא", נופלת עליו ועליו בלבד. אם ייכשל, איש לא יהיה איתו שם ברגעים הקשים. לכן, כשם שהכישלון המודיעיני היה חמור אך טקטי, ההצלחה של אותם אנשים (כולל של ראש אמ"ן שלומי בינדר שכיהן כראש חטיבת המבצעים בבוקר שבעה באוקטובר) הייתה אדירה אך טקטית ביחס אליהם. את ההחלטה האסטרטגית קיבל ראש ממשלת ישראל.

לאורך השנים עלו וירדו הצעות לסדר התומכות בתקיפת מתקני הגרעין. השיא נרשם בשנת 2011. הדרג המדיני, בהובלת בנימין נתניהו, דחף בכל הכוח לפעולה; הדרג הביטחוני, בהובלת הרמטכ"ל גבי אשכנזי וראש המוסד מאיר דגן, לחצו בכל הכוח להימנע מפעולה. דגן, בצעד אנטי־דמוקרטי, אף הלך מאחורי גבו של הדרג הנבחר, והישטנקר אצל האמריקאים על כוונת הישראלים לפעול באיראן.

הנשיא דאז, ברק אובמה, פציפיסט בנשמתו, נזעק בעקבות המידע הזה והטיל וטו. הוא עשה זאת, וגם את זה צריך להזכיר, כשבידו השנייה אחז בגזר עסיסי: הגדלה דרמטית של הסיוע הצבאי והתחייבות בכתב לתקוף את מתקני הגרעין, אם לא ייחתם הסכם.

חלפו שנים, הרכבת עזבה את תחנתה האחרונה, וחלון ההזדמנויות הלך ונסגר. בשנתיים האחרונות שלט קונצנזוס בקרב מקבלי ההחלטות: אפסו הסיכויים להשמיד לחלוטין את פרויקט הגרעין האיראני.

החלטת הנשיא טראמפ בכהונתו הראשונה לצאת מהסכם הגרעין, הביאה את האיראנים להאיץ את העשרת האורניום ולהקדים בעשור את יכולתם להשיג פצצת אטום.

נחדד: בהסכם המעצמות שנחתם בשנת 2015 איראן התחייבה להקפיא את העשרת האורניום למשך חמש עשרה שנה. לאחר מכן ניתנה לה אפשרות לשוב ולהעשיר ברמה מסוימת המספיקה לצרכים אזרחיים. עם החלטת ארצות הברית לצאת מההסכם היא הגבירה את הקצב ולאחרונה הפכה למדינת סף גרעינית. המשמעות הייתה שבתוך שבועות ספורים יכלה להשיג פצצה גרעינית ולעבור ממדינת סף גרעינית למדינה גרעינית.

נכון לעכשיו המשטר בטהרן מחזיק בחומר בקיע בכמות שמספיקה לכ־10 פצצות גרעין. בישראל מבינים היטב את המשמעות: לא ניתן לאתר את החומר הזה באופן ודאי, שכן הוא יכול להיות מוסלק בכל מקום; ממחסן תמים בשולי אזור תעשייה ועד חדר צדדי בביתו של מדען מדרג בינוני.

לכן, המטרה האמיתית של הפעולה הישראלית אינה השמדת החומר הבקיע עצמו, אלא נטרול המעטפת הטכנולוגית שמאפשרת להפוך אותו לנשק גרעיני פעיל.

היעדים המרכזיים כוללים: השמדת מתקני ההמרה, שבהם הופך האורניום הגולמי לגז המועבר לצנטריפוגות; השבתת מערך הצנטריפוגות שמבצע את ההעשרה ומביא את האורניום לרמת פצצה; וחיסול מתקני הייצור של ראשי הקרב הבליסטיים שהם הגורם הקריטי.

נסביר: פצצה גרעינית אינה רק חומר בקיע. היא חייבת ראש קרב מותאם, שמיוצר בקפדנות, ומורכב בתוך טיל בליסטי שמוביל אותה ליעד.

הטילים הבליסטיים של איראן, כמו השאהאב, הח’ורמשהר והעמאד, הם כלי השיגור של החזון הגרעיני האיראני. הם משוגרים מגבול איראן ויכולים להגיע לכל נקודה בישראל בתוך דקות.

השמדת מפעלי הייצור, מתקני ההרכבה, מאגרי הדלק המוצק ופסי ההובלה של טילים אלו, נועדה לגדוע לא רק את היכולת לשגר נשק גרעיני בעתיד, אלא גם לנטרל את האיום הקונבנציונלי העכשווי, כפי שראינו בשבוע האחרון כשמטח בליסטי קטלני גבה את חייהם של עשרות אזרחים ישראלים.

מטרה נוספת במהלך הצבאי נועדה להחזיר את האיראנים לשולחן המשא ומתן בעמדה נחותה דרמטית מזו שהיו בה ערב פתיחת המלחמה.

לכאורה, אחרי פגיעה כל כך משמעותית בצבא, במשמרות המהפכה, בפרויקט הגרעין עצמו, האיראנים אמורים להתחנן להסכם. בשלב הזה לא משנה איזה הסכם, העיקר הסכם שמבטיח את שרידות שלטונם.

הבעיה היא שבמזרח התיכון גם אסטרטגים כמו האיראנים, נופלים בחולשה הידועה: הכבוד. ההשפלה הייתה כל כך קשה, שספק אם יצליחו להישיר מבט למציאות, להפנים את מצבם, ולהופיע לשיחות המו"מ.

אם ימשיכו להתעקש עוד כמה ימים, המהלך הבא יהיה בלתי נמנע: הפלת שלטון המולות. זה יקרה, ככל הנראה, במהלך צבאי משותף לישראל וארצות הברית.

בתרחיש כזה, שבו משטר האייתוללות נופל ובמקומו קמה הנהגה חדשה שמייצגת את רובו השפוי והמדוכא של העם האיראני, האיום הגרעיני יאבד מתוקפו. ממשלה ריבונית ואחראית תבין מייד שפרויקט הגרעין הצבאי הוא נטל הרסני והפירוק שלו ייעשה מרצון ובאופן סדור.

בירושלים מרוצים מקצב ההתקדמות. גורם ישראלי אמר לי השבוע: “אנחנו פועלים לפי תוכנית סדורה. בשלב הזה, אין חריגה מלוחות הזמנים".

ביקשתי שיחדד את מטרות המלחמה. “ישראל", הסביר, “עמדה בפני שני איומים מרכזיים, מיידיים; שניהם בתחום ההנשקה. הראשון, כמובן, פרויקט הגרעין. איראן עמדה בטווח של שבועות מפצצה.

“השני", הוסיף, “הוא איום הטילים הבליסטיים. למשטר בטהרן יש תוכנית לייצר בתוך שלוש שנים עשרת אלפים טילים בליסטיים, ובתוך שש שנים עשרים אלף. עבור מדינה קטנה כמו ישראל – המשמעות היא השמדה גם בלי גרעין".

לדבריו, איראן היא איום קיומי כפול. כלומר, לא רק במסלול הלא קונבנציונלי אלא גם בזירה הקונבנציונלית. “ראינו", אמר, “מה קרה השבוע מפגיעה ישירה של טיל אחד. עכשיו נותר לעשות את המכפלות ולהבין עד כמה הפעולה הזאת הייתה קריטית".

הסוגיה האיראנית, אמרתי, מלווה אותנו כבר שנים רבות. מה שקרה עכשיו שהפך אותה למסוכנת במיוחד. “ראש הממשלה", השיב, “הציף את סכנת משטר האייתוללות כבר משנת 83’. הוא חזר ואמר שלמשטר אסור להחזיק בנשק גרעיני. בהתאם לתפיסה הזאת, מרגע כניסתו למערכת הפוליטית חתר להוביל לעצירת תוכנית הגרעין.

“בשנת 2011", סיפר, “נתניהו החליט לתקוף באיראן, אבל לא הייתה לו תמיכה בצמרת הצבאית. לא רק שהיא לא תמכה אלא אף ניסתה לסכל את המהלך. ניסתה והצליחה. עכשיו, הצמרת הצבאית – מהרמטכ"ל ומטה לצד ראש המוסד – הסכימה שהדבר הנכון לעשות הוא לצאת למתקפת מנע כדי למנוע מהם יכולת להשמיד אותנו.

“מרגע הפתיחה", אמר הגורם, “פגענו קשות בתוכנית הגרעין של איראן. השמדנו את הכור בנתנז, פגענו משמעותית במתקן באיספהן וחיסלנו את צמרת המדענים – שנמנית עם ‘קבוצת הנשק’. כל מדען זה עשורים של ניסיון".

מה הלאה, שאלתי. “הדרך עוד רבה", השיב. “יש לנו עוד שורת יעדים ובקרוב כולם ישמעו עליהם. בימים האחרונים פילסנו נתיב בטוח מעל שמי טהרן. חיל האוויר טס באופן חופשי במרחב ומפציץ יעדי גרעין, משגרים, מפעלים לייצור טילים בליסטים, מחסני נשק, בתי זיקוק, מפקדות של משמרות המהפכה ועוד; עוד לא סיימנו".

שאלתי אותו אם ישראל מתכוונת לסייע לאופוזיציה האיראנית. הוא השיב בחיוב. “מטרת המלחמה", אמר, “איננה להפיל את השלטון, אבל נפגע בקרוב במפקדות של הבסיג’. הם לחלוטין על הכוונת של טייסינו".

ביררתי אם נכונים הפרסומים שבמכת הפתיחה ישראל יכלה לחסל גם את המנהיג העליון אך בחרה לפסוח עליו. “אני לא רוצה להתייחס לדיווחים הללו", השיב. “יש לנו יעדים רבים ונשיג אותם".