הרהורים על הוראת נושא השואה

השואה נוכחת בחיי היום-יום שלנו, אך נוכחות זו אינה תחליף לידע מסודר ואמין • לימוד מובנה הינו תנאי להעברה בין-דורית של זיכרון השואה כאירוע היסטורי מכונן רב משמעות, ולא רק כסיפור

ככל שאנו, בני דור שני ושלישי ורביעי, מתרחקים משנות השואה ונפרדים משרידיה, מוטלת עלינו המחויבות להיות "עדי העדים", "עדי המספרים הצרובים". בנו נתקיימה הבטחת השם: "לא מאסתים לכלותם", ולנו נועד הצו 'זכור' שהותירו הקדושים, המצטרף לצו "זכור את עשה לך עמלק". מעבר למחויבות זו, הנחלת הסיפור היהודי של השואה היא זכות; זכות ליטול מגבהות הרוח של אחינו ולהעביר את הנכס היקר הזה לדור הצעיר.

מתוך תחושות החובה והזכות, השואה נוכחת בחיינו, בשמות ילדינו, בבתי הכנסת, בשמות קהילות ועוד – אלא שנוכחות זו אינה תחליף לידע מסודר ואמין וליכולת להתמודד עם מסרים מעמיקים של הנושא ולהפנימם. לימוד מובנה הינו תנאי להעברה בין-דורית של זיכרון השואה כאירוע היסטורי מכונן רב משמעות ולא רק כסיפור. אנסה להציע נקודות אחדות למחשבה כבסיס להוראת השואה.

 'דמעת הגיל' ו'דמעת האנחה'

הגאון רבי חיים זייצ'יק, שריד לישיבת נובהרדוק, כתב: "אנו בדורנו זכינו לראות את התגלותו של השי"ת בכל מידותיו, הן במידת הדין והן במידת הרחמים, יותר מכפי שראוהו בדורות הקדמונים השקטים" ('המדע והחיים', מבוא).

מידת הדין היא הרשע הטוטלי של הנאצים שלא היה לו אח ורע. מידת הרחמים היא סיפור הישרדותו של כל ניצול, סיפורו של העם היהודי, שבתוך הסערה הנוראה שמר על ייחודו מתוך בחירה ולא רק בכפייה, ופלא ההמשכיות הפיזית והרוחנית. אלו שני הפנים של קורות עמנו לדורותיו, שאותם חקק דוד המלך במטבע שלו:

"מטבע של דוד, מקל ותרמיל מכאן ומגדל מכאן, דכתיב 'ויצא שם דוד בכל הארצות' (דה"א יד, יז), מרדכי – מה היה המטבע שלו, שק ואפר מכאן ועטרת זהב מכאן". 

המקל והתרמיל הם מידת הדין וגורל הסבל היהודי, ובהקשר לענייננו הוא הסיפור הגרמני – האידיאולוגיה הנאצית וקורות השואה עד הרצח ההמוני. מגדלה של ירושלים הוא מידת הרחמים, הסיפור היהודי. צירופם הינו, כפי שמנסח הגר"ח זייצ'יק, "שליבת הסבל במחרוזת אחת עם חמדת-היקר שבירושלים".

הרב יעקב פסטר, משרידי ישיבת קמניץ, נתן לכך ביטוי משלו: "הנה דמעת הגיל ודמעת האנחה… אחיות שלובות הן וצמודות הן… כי ממקור אחד הם באים ומאדון אחד ניתנו"  (ברכת יעקב ב, מבוא).

תפיסה זו מחייבת אותנו לבנות כראוי את "מחרוזת הסבל וחמדת היקר", שכן העיסוק בכל אחד מהם מבלעדי השני יוצר עיוות היסטורי וגם חינוכי. אין אנו יכולים להתרכז בזוועות השואה ולזעזע את הלומד, ואין אנו יכולים להתעלם מהן וליצור אידיאליזציה של עמידה יהודית בשואה.

השאלה היא מהי ההיררכיה ביניהם, מה עומד כיעד, וכיצד לשלבם מתוך איזון נכון.

ידע-ערכים-רגשות

שלושת המרכיבים הללו מלווים כל איש חינוך והם מכריעים בהוראת השואה.

הזיכרון היהודי מקדמת דנא נועד להיות פעיל ובונה, ולהעמיד את הערכים במרכז הלמידה. גם בהוראת השואה, החיבור לעבר נועד להעצים את ההווה ולבנות את העתיד, והשאלה היא למה מתחברים ואיך מתחברים.

החיבור המהותי הראשון הינו לאמונה היהודית, לא כנושא תאורטי, שהרי הסתר פנים מעיצומו אינו מאפשר דיון כזה, אלא לכוחה של האמונה כסם חיים בכל מצב. האמונה נסכה תקווה במאבק נגד ייאוש ותחושה של קרבת הבורא בתנאים של בדידות מכרסמת, והעניקה תכנים רוחניים וכוחות נפש לעמוד בניסיונות קשים. היא הועברה מהדור שלפני השואה, והשתקפה בתגובה היהודית בשואה וגם אחריה.

חיבור נוסף הוא לערכים שעליהם נאבקו יהודים מן השורה ואנשי מעלה – ערכים מוסריים, ערבות הדדית, מסירות נפש וקידוש השם. קיומן של תופעות כאלו במציאות השואה מעורר השתאות ולימוד הוא צריך.

מתוך השואה מתעצם גם המושג "עם סגולה" ומחויבותנו אליו. ההנגדה התהומית בין הנאצים, שהפכו את הרצח לאידיאולוגיה וחשפו את חולשת המוסר האנושי, לבין היהדות שהנחילה את יסודות המוסר לחברה האנושית, הייתה שורש רדיפת היהודים עד חורמה. בדרך דיאלקטית, רגעי השיא של הרוע הביאו יהודים רבים להזדהות יותר עם יהדותם ולהתגאות בה מתוך בחירה.

באמצעות העמדת ערכים אלו ואחרים אנו מבקשים להעניק ללומד אמות מידה בהן יתייחס לאירועים שונים, ולפיהן גם יקבע את החלטותיו ואת דרכו. ככל שהלמידה תהיה משמעותית, רלוונטית ונוגעת בהווה, כך הפנמת הערכים תהיה עמוקה יותר.

אולם עם כל חשיבותו של הסיפור היהודי הערכי, הוא אינו יכול לעמוד בפני עצמו. אם לא נלווה אותו בסיפור הכללי, קרי בידע היסטורי, נמצא עצמנו מחמיצים את האמת ההיסטורית וגם את לקחיה.

כדי להעמיד את האירועים היהודים בהקשרם הראוי דרוש ידע שיאפשר ללומדים להבחין ברקע המקום והזמן (תחילת השואה? גטאות? מחנות עבודה? מחנות השמדה?). באמצעות ידע זה ומקורות היסטוריים יוכלו לדון בדילמות ובניסיונות שנוצרו בתנאים המשתנים, אחרת יהפכו סיפורי הגבורה לכרוניקות ספרותיות וללימוד רדוד.

יתר על כן, ללא קריאה ביקורתית ושימוש במקורות היסטוריים אמינים, ייווצרו הכללות שטחיות ושגויות, כגון התחושה שרוב היהודים היו שומרי מצוות ונאבקו על קלה כחמורה לאורך שנות הרעה. במציאות של אותם ימים הניסיונות וההכרעות השתנו מחודש לחודש ולעיתים מיום ליום, ורוב היהודים הגיעו בשלב מסוים למצב של "יעבור ואל ייהרג" ונהגו כפי שהתורה הורתה. רק יחידי סגולה יכלו לשמור על מצוות אחדות לאורך התקופה, מתוך תחושה שמצוות אלו הן סיכוי לחייהם יותר מאשר סיכון.

אין הכוונה לצמצם בערכן של תופעות אלו, אך ככל שנהיה נאמנים לעובדות נגלה יותר את עוצמתן. ייתכן שהרצון (וההרגל) להפיק לקח מיידי הוא שיוצר הכללות מסוג זה, אך רק באמצעות שיח על בסיס ידע ומקורות, יופנם המסר כחלק מערכיו של הלומד בעתיד.

בקצה השני קיימת תופעה של העברת ידע פרטני, שהוא מיותר ב'עידן הידע' בהיותו נגיש למי שנעורר בו התעניינות. גישה זו נובעת מהיעדר חשיפה למקורות היהודיים העשירים שהונגשו בשנים האחרונות, ולעיתים מהנטייה לברוח מנושא טעון ורגיש לסגנון של שיעור היסטוריה רגיל. התוצאה הינה החמצה של דיון בערכים שהם הכוח המעצים של הוראת השואה.

תופעה אחרת שיש לנקוט בה זהירות הינה יצירת חוויה רגשית לא מאוזנת. אי אפשר לעסוק בהוראת השואה בלא רגש, אולם גודש אמוציונלי בלא ליווי מתאים הוא שלילי. תופעות כמו צפייה בסרט ללא הטרמה ודיון, משחקי תפקידים והדמיות של מצבים בשואה, הצגת הזוועה כהווייתה – יוצרים ריגושים עזים שידחו את הלומד מנושא השואה ואולי יזיקו לנפשו. חובתם של אנשי חינוך להבחין בין אותם ריגושים שהם מיידיים, אך קצרי זמן וטעונים, לבין רגישות ורגשות שיש להם השפעה ארוכת טווח.

מאבק הנרטיבים

העמדת הערכים במרכז הלמידה עם מעטפת הולמת ומאוזנת של ידע ורגשות הינה אפוא הבסיס להוראת השואה. נרטיב זה מתמודד עם נרטיבים אחרים המתמודדים עם זיכרון השואה מתוך העדשה של ערכיהם השונים ונאבקים עליהם בהנצחה, בחינוך, בתכני המסעות לפולין ועוד.

בארץ רווחים בעיקר הנרטיב הציוני והנרטיב האוניברסלי. האחרון ביסודו עוקר את השואה מייחודה היהודי ומציג אותה כחלק מתופעות של ג'נוסייד (רצח עם), ואת ערכי המוסר והחברה, כמו כבוד האדם והיחס לחלש, מציג כהמצאה של ההומניזם תוך שהוא מתעלם משורשיהם בתורת ישראל.

מאבק הנרטיבים מעצים את אחריותנו לזיכרון, שאם לא כן הם יפלשו אל החלל הריק שנוצר. וזו סיבה נוספת לכך שעלינו לבסס את הנרטיב היהודי בחינוך ובכל מסגרת אחרת.

מקוצר היריעה לא אתייחס לשאלות מתודיות בהוראת השואה: מה היא התפיסה הגילית המתאימה בבניית תוכנית לימודים; האם די בהוראה פרונטלית, או שהפנמת ערכים מחייבת דרכים מגוונות והוראה רב תחומית; האם ניתן לעסוק בשואה בלי להעניק ללומד הזדמנות לפתוח ערוצים להבעה רגשית; כיצד מעוררים מוטיבציה להעמיק בנושא השואה; האם נשתמש בטקסטים רגילים מספרי ההיסטוריה או שנציע טקסטים ייחודיים בנושא השואה; מהו האיזון בין סיפורו של היחיד לתהליך הכללי, וכיצד נשלב עדים ועדויות.

בכל אחת משאלות אלו נציב נוכח עינינו את המטרה העיקרית ואת המעטפת המתבקשת, תוך שאנו משלבים את דמעת הגיל ודמעת האנחה, את תרמילו של דוד ואת ירושלים שלו, וירושלים שלנו.

הכותבת היא ראש המרכז ללימודי השואה ב'מכללה ירושלים' ויועצת ב'גנזך קידוש השם' – בני ברק

עם כל חשיבותו של הסיפור היהודי הערכי, הוא אינו יכול לעמוד בפני עצמו. אם לא נלווה אותו בסיפור הכללי, קרי בידע היסטורי, נמצא עצמנו מחמיצים את האמת ההיסטורית וגם את לקחיה