הרס"ל שהכה גנרלים

לידיעת יועז הנדל: ההיסטוריה מראה שלא רק לקצינים לשעבר יש מה לתרום בענייני ביטחון

"ויקום המלפפון ויכה את הגנן. המשתמטים ומש"קי הדת מסבירים לי איך מניפים דגל ונלחמים למען המדינה. הגנרלים סמוטריץ, רוטמן ובן גביר. העיקר אתם שולחים אותנו להילחם. פטריוטים של ציוצים".

כך צייץ החודש שר התקשורת יועז הנדל, בתגובה לביקורת מצד האופוזיציה.

זו לא הפעם הראשונה שקצינים ולשעברים מביעים תפיסה זו, שלפיה לאזרחים פשוטים יש סמכות מוגבלת להביע דעה בענייני ביטחון.

האם אכן אזרחים, או זוטרים במערך הצבאי, יכולים להביע דעות בענייני צבא? או יותר נכון: האם יש תועלת בדעותיהם?

ההיסטוריה מלאה בדוגמאות של אזרחים משכילים, נבונים וערניים שתרמו לידע הביטחוני ולקבלת ההחלטות בתחום הרבה יותר מרשימות ארוכות של גנרלים מעוטרים.

לאזאר קרנו, מי שהיה שר הצבא של הרפובליקה הצרפתית לאחר המהפכה ואחראי על הארגון מחדש את הצבא למודל של 'הצבא הגדול' הנפוליאוני, היה סרן בשירותו הסדיר. קרנו ייסד את שיטת הדיביזיות, יישם לראשונה את חובת הגיוס הכללי וארגן מחדש את הלוגיסטיקה של הצבא באופן ריכוזי, שלושת סימני ההיכר של צבא מודרני. אולם באווירה הביטחוניסטית המתנשאת של ישראל לא בטוח שהיו בכלל נותנים לאדם כזה להתקרב לשולחן הדיונים.

סרן אחר שהשפיע באופן מהפכני על הצבאות שלנו הוא אחד, לידל הארט הבריטי, שבשנות העשרים כילה את זמנו לריק בניסיונות לשכנע גנרלים רבי דרגות ומשופעי פנסיות, שעבר זמנו של חיל הפרשים וכי העתיד נמצא בטנק ובמטוס. לידל הארט הוא אחד ההוגים הבולטים שהבינו בזמן אמת את משמעותה של מהפכת המיכון במערב. אבל איש לא אבה לשמוע לו. "עורפים את ראשך", כתב לו פולר, הוגה אחר של הלוחמה הממוכנת, "ואותי חונקים באיטיות, ואין אני יודע במי לקנא יותר". טורי השריון הנאצי ששטפו את אירופה במלחמת העולם השנייה היו לקח כואב למחיר ההתעלמות.

רק בערוב ימיו הפך לידל הארט לאורקל צבאי. כשיצא ספרו 'אסטרטגיה של גישה עקיפה' לראשונה בעברית הקדיש לו יגאל ידין את הכרך במילים "הסרן שלימד גנרלים".

כדאי גם להזכיר את המקרה של יאן בלוך, יהודי פולני, בנקאי במקצועו שפרסם ב-1898 חיבור ארוך בשישה כרכים תחת הכותרת 'האם המלחמה אפשרית כעת'. הוא חזה את הכל: עליית המקלע, ירידת הפרשים, מלחמת החפירות, התארכות קווי החזית ועוד. אבל איש לא רצה להקשיב לבנקאי פולני. ועוד יהודי. אחרי שנים מספר של ניסיונות נואשים לקבל תשומת לב של גנרלים כתב בלוך לעיתונות הבריטית כך:

"לאחר שבמשך 14 שנים חקרתי את המלחמה על כל שלביה וצדדיה, נדהמתי לגלות שהמהפכה המתרחשת, המכתתת חרבות לאתים, כמעט ולא הובחנה על ידי מומחים שזהו תפקידם… המסקנות פועלות נגד האינטרסים של קהילה חזקה בשל הרפורמה המתבקשת… הנוקשות בה הקהילה הצבאית דבקה בדברים שפסו מהעולם היא פאתטית ומכובדת. לרוע המזל היא אף יקרה ומסוכנת".

בלוך צדק. הגנרלים טעו. המיליונים הקבורים באדמות פלנדריה שילמו את המחיר.

אפשר להמשיך כך עוד ועוד, זאת מבלי להידרש לסוגיה העקרונית של פיקוח אזרחי על הצבא – דבר שהוא מהותו הבסיסית של כל משטר דמוקרטי.

אבל חשובה כאן אבחנה שקבע כבר קארל פון קלאוזביץ בספרו המונומנטלי על המלחמה, ששלל את עליונות הגנרל על האזרח בשאלות של מדיניות לאומית:

"יש להתריע בפני טעות נפוצה: אנו שוללים את הטענה שעצם נסיונם הספציפי של פקיד מיומן, מהנדס מלומד או אפילו לוחם מנוסה הופכת אותם לקובעי מדיניות טובים. רחוק מכך" (ספר 8 פרק 7).

יתרה מכך, קלאזוביץ ציין עובדה פשוטה – לוחמים רבים המפגינים ביצועים מרהיבים בשדה הקרב, נוחלים כישלון חרוץ כמפקדים בכירים:

"ישנם אישים רבים המפגינים נחישות ואומץ כקצינים זוטרים, אך מאבדים תכונות אלו כשהם מתקדמים בדרגות" (ספר 1 פרק 3).

והדברים פשוטים: ניסיון תחת אש, אומץ לב, הסתערות מול אויב, הם דברים ראויים ומוערכים מאוד בחברה. אך כשמדובר בגיבוש מדיניות ובשאלות של ביטחון לאומי, יש מקום נרחב לדעותיהם של אנשים אחרים, בעלי מקצועות והכשרה אחרים. לא צריך להיות גנרל גדול כדי לפתח דעה מנומקת על נסיגה משטחי יו"ש למשל, על הפעלת הכוח במלחמה בטרור ובדיכוי מהומות או על השפעת נוכחותו של פוליטיקאי זה או אחר בשטח. אלו סוגיות שלכל בר דעת יכולה להיות בהן דעה, ולעיתים דעות נכונות הרבה יותר מאלו של אנשי המקצוע הביטחוניים שמתבלבלים לעיתים בין שיקולים של פוליטיקה ארגונית, לאינטרס הלאומי.

• הכותב הוא ראש דסק התחקירים בערוץ 14