פנים מאירות | השוואה מקוממת

1.

קשה לי להסביר במילים את תחושותיי על ההפגנות נגד הגיוס. פיזית, אני מרגיש רע מזה. לא בגלל שאני תקוע בפקק. כן בגלל שיש לי ציפיות אחרות מעמלי תורה. ויש שם צעירים רבים שיודעים היטב טעם בלימוד מהו.
עמל התורה מוליד עדינות. נכון, הוא מוליד גם כאב על הפגיעה בתורה. כאב גדול שמי שלא זכה לטעום טעמה של תורה, לעולם לא יבין. אבל זה כאב שרחוק כרחוק מזרח ממערב מכל אקט שיש בו זיק של אלימות.
והמפגינים (למה בכל הודעה על חסימת כבישים צפויה מסבירים לנו באיזה פלג מפגינים בדיוק מדובר?) נוהגים באלימות. בחוסר רגישות. בהתנהגות הרחוקה מבית מדרש כמו יהודי בכביש גהה התקוע בחסימת כבישים ומבקש להגיע לביתו שבכניסה לבני ברק. גם אם זה נמצא ליד, זה פשוט רחוק.
וההשוואה המקוממת ביותר היא לא הבורות לכנות "נאצי!!!" כל עובר אורח בכניסה ללשכת הגיוס. ההשוואה המקוממת היא להתהדר במפגינים מקפלן כדי להצדיק את המפגינים הללו. כאילו אנחנו מחפשים הוכחות על יחסה המפלה של המשטרה ליהודי חרדי, ובתמורה לכך מוכנים להפקיר את ההוכחה שהתורה הקדושה היא אַיֶּלֶת אֲהָבִים, יַעֲלַת חֵן – המעלה חן על לומדיה.
חברים, על הפרק מונח ביזוי צורת אדם. ביזוי אָדָם בִּיקָר. ביזוי כל ערך שעליו גדלנו. ובואו, גדלנו יחד. כשהרב שלמה וולבה זצ"ל כתב את 'עלי שור', עוד לא הייתה מחלוקת בציבור הליטאי, וכל אחד מאיתנו התרגש מהמוצר הזה שהפך להיות חלק בלתי נפרד מארגז הכלים של בן ישיבה.
"לצלם! לצלםם!! לצללללם!!!" אתם צורחים בניסיון להביא לתיעוד אלימות משטרתית. והאלימות אכן נוראית. אבל כל קריאה כזאת חושפת אותנו לעוד תיעוד מצולם ומשפיל של בן תורה המוכן לבגוד בעדינות שהשיג בעמל תורה ותפילה.
מה נזכרתי בנושא? ובכלל, למה לסטות מהקו הסבור שצומי הוא המוצר המבוקש ביותר של המפגינים?
שאלה טובה. אולי בגלל הכאב. אולי בגלל תדירות ההפגנות המוגזמת, שאין ספק ששואבת השראה מהאנרכיסטים של קפלן. אולי מתוך ניסיון להבהיר לעצמנו על מה באמת המחלוקת. אין לה כבר זכר לוויכוח ישן על שליטה בעיתון. זאת גם לא מחלוקת סביב השאלה אם להתייצב בלשכת הגיוס. כשהמפגינים הללו צורחים בחוצות: "נמות ולא נתגייס!" הרוב הנורמלי והשקט שואג בתוך כותלי בית המדרש: "נלמד תורה ולא נתגייס".

2.

הטיעון המשפטי להצלת תפילת יום הכיפורים בכיכר דיזנגוף בתל אביב טרגי לא פחות מההחלטה: למה למוסלמים מותר לנהל תפילות (בהפרדה כמובן) במרחב הציבורי וליהודים לא? בהליך משפטי זה כמובן טיעון מנצח. טיעון מהסוג הזה הוא גם הסיכוי היחיד של אברך ליהנות מסבסוד במעונות היום. למה ערבים כן וחרדים לא? אבל הטרגדיה היא במהות. שורש הוויכוחים מהסוג הזה הוא לא באמת על המרחב הציבורי. הוא על "אתה בחרתנו מכל העמים" כן או לא? ברגע שנכפה עלינו לנמק, משפטית כמובן, שההצדקה להתפלל במרחב הציבורי היא רק בגלל ש"גם למוסלמים מותר", הפסדנו ב'אתה בחרתנו'.
כשהזכרתי בשבוע שעבר כאן את הנושא, קורא בעל זיכרון מיוחד שלח לי קטע מריאיון שערכתי בתחילת המלחמה עם שי קלך, טייס חוזר בתשובה שהתארח בפודקאסט 'סיפור חוזר'.
"מאיפה האופטימיות שלך שהשיח באמת השתנה? ייתנו ליהודים דתיים לנהל תפילת יום כיפור ברחובה של עיר בתל אביב?"
"אין לי צל צילו של ספק. מבינים שזה חלק בלתי נפרד ממה שהוביל אותנו".
אתה ואני מבינים או כולם?
"הציבור מבין. והציבור יותר חכם משנינו. היה מחדל צבאי, היה מחדל מודיעיני, ואנשים מבינים שגם היה סוג של מחדל רוחני. איזושהי בריחה מהעצמאיות שלנו שמכה בנו כבר עשרות בשנים. הבריחה הזאת הגיעה לשיאה באותה תפילת יום כיפור בתל אביב. אני לא מכיר עיר אחת בעולם המערבי שהייתה מאפשרת דבר כזה. רק במדינת ישראל".

3.

השם עמאר רזק כאמל עודה, לא אומר לנו כלום.
אנחנו מכירים את האיומים של ארדואן ושל נסראללה. מי מאיתנו שממש מתמצה בתחום כבר מצליח לבטא בקולו את המילה 'פזשכיאן' – נשיא איראן החדש. אבל השם עמאר רזק כאמל עודה, לא אומר לנו כלום. וחבל.
עמאר רזק כאמל עודה, תושב סלפית הסמוכה לאריאל, רק בן 34, נטל את חייהם של שני יהודים באמצעות סכין. הפיגוע הרצחני הזה שהתרחש בחולון לפני פחות משבועיים, מזעזע כפליים: גם בגלל התוצאה המרה שלו וגם בגלל העיתוי המדהים. בצל האיומים הגדולים קיבלנו תזכורת שהפיגועים הקטנים מסוכנים ביותר. כמה שקלים עולה הסכין שהשיג המחבל? אף מערכת הגנה יקרה ומתקדמת לא הייתה יכולה למנוע ממנו מלרצוח באמצעותה יהודים שעשו הליכת בוקר.
כל דיווח מייגע על פזשכיאן ואיומיו מזכיר לי את השם כאמל עודה.
אני מתעב את צמד המילים 'מפגע בודד'. מדובר בניסיון להנדס את תודעתנו כאילו מדובר ביחידים-בודדים המבקשים את רעתנו, ולא באומה רצחנית. אבל למשמע העיסוק הרב באיומי המדינות הגדולות, אפשר קצת להתגעגע לעיסוק הנכון ברוצח הבודד. לפחות ביכולות שלו.
"עַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה" היה ונשאר האיום המסוכן ביותר עלינו.

בתמונה: חודש לפני הגירוש. הרב ניסן לישה, אביו של דביר הי"ד, מציג לאורח הנגיד הרב יוסף יצחק גוטניק שרידי טיל קאסם שפגע בביתם.

    בימים אלו מלאו 19 שנים לגירוש יהודי גוש קטיף. השנה נדמה שלא צריך יום מיוחד כדי לציין את המועד העצוב הזה. מדי יום אנחנו זוכרים אותו. רק לפני כחודש חוסל בכיר חמאס מוחמד דף במקום מחבואו בחורבות גוש קטיף. בתקשורת כתבו שהחיסול אירע "באזור אל-מוואסי שבפאתי חאן יונס". אבל כל ילד שגדל במקום וראה את המפה, תיקן בצער את המיקום המדויק: בשטח החקלאי שבין היישוב נווה דקלים ליישוב שירת הים תובב"א.
כשבנופלים במלחמה הי"ד פוגשים שמות של חיילים שנולדו בגוש קטיף, הכאב גדול עוד יותר. אחד מהם הוא דביר לישה הי"ד, שנהרג בקרב מול מחבלים שחדרו מהים בשמחת תורה.
"היה ברור לנו שיום אחד נחזור", אמרה אימו של דביר גב' נאוה לישה למראה חיילים השבים לביתם שנחרב. "אבל קיווינו שזה לא יהיה כרוך בכל כך הרבה כאב לאומי ופרטי".

חכמת ההמונים "סנוואר בנאום ראשון אחרי מינויו כמחליף של הנייה: 'אהיה המחבל של כולם'". עומר בבאי