יוסי אליטוב
ט"ז תשרי התשפ"ו
מה עשינו כדי להשיב את הבנים האובדים אל אביהם? תעיתי כשה אובד – בקש עבדך: חובתנו היהודית, הערכית והמוסרית בעת שעולם התורה נתון בטלטלה // הרהורים לחג הסוכות תשפ"ו
כינויים רבים ניתנו לבני ישראל מפי הקב"ה ועל ידי עבדיו הנביאים. אחת ההגדרות המפתיעות למדי מופיעה בספר התהילים: "תעיתי כשה אובד, בקש עבדך".
דוד המלך ע"ה נושא תפילה בשם שלומי אמוני ישראל לאורך כל הגלויות ומדמה את עצמו ואת עמו לשה שאיבד את דרכו וננטש על ידי רועהו. ובשעה שהוא מיטלטל בחוסר ודאות, מתחנן הוא אל הרועה הגדול שלא יסיר את מבטו החומל מעליו וישיב אותו אל העדר כבראשונה.
מדוע נבחר דווקא השה, מכל בעלי החיים, לייצג אותנו? גדולי החסידות ביארו כי השה, יותר מכל יצור אחר, לעולם אינו הולך לבדו. תמיד יצעד כשהרועה מלווה אותו ונוטר את צעדיו. גם אם יברח מן העדר מתוך בלבול וגם אם יחשוב אז כי נעזב ואבד – יכול הוא להיות סמוך ובטוח: עינו של הרועה פקוחה עליו בכל עת. ייתכן שחרדת נטישה תזדחל אל ליבו, אולם הרועה הנאמן לעולם אינו עוזבו.
עם ישראל במצוקות גלותו דומה לאותו שה אובד שמנסה למצוא לבד את דרכו והוא מפציר בסתר ליבו ברועה: "בקש עבדך" – אל תשכחני ואל נא תאבד את רצונך להשיב אותי אל עדרך.
גלות בין יהודים
שנה קשה ומרה כלענה עברה על ציבור לומדי התורה בארץ הקודש. שלומי אמוני ישראל היו למרמס וניתנו למשיסה תחת רודפיהם, כשגורמי המשפט והאכיפה החליטו לערער את מעמדם החוקי של מוסדות התורה בארץ היהודים. הזכות המוסרית להנחיל תורה לדורות הבאים והחירות להיות יהודי בן תורה גאה – נתונות כעת בספק ובסימן שאלה.
התחושה היא של סחרור ואיבוד דרך. וכאותו שה אובד, נושאים אנו את עינינו השמיימה בתפילה שהבורא יושיענו מן הסבך שנקלענו אליו, יחזיר את הדברים לנתיבם הסלול ויקיים בנו מצוות השבת אבדה, כמאמר הכתוב: "כי תראה את שור אחיך או את שיו נדחים… השב תשיבם".
וכאן מתעוררת שאלה יסודית: עומדים אנו בחודש החגים, החודש השביעי, הגדוש בהתעלות רוחנית ובקרבת הבורא לבניו, אולם כיצד נוכל לאסוף בידינו זכויות שיעצימו את תפילותינו ויביאו לידי מימוש את כל התחינות ששפכנו באלפינו בבתי הכנסת במהלך ימי ההוד של חודש תשרי? איך נוכל לבקש מבורא כל עולמים שיחון אותנו ואת פליטתנו, וירחמנו בגלותנו על אדמתנו – הגלות הקשה ביותר, בין יהודים? איזו זכות תעמוד לנו להקל מעלינו את חבלי משיח שנכרכו על צווארנו ולזכות לגאולת עולמים?
אבל אשמים אנחנו
כדי לענות על שאלה כבדת משקל שכזאת עלינו לצלול לחשבון נפש נוקב בחודש שהיא הגשר בין השנה שחלפה לשנה שלפנינו.
בשנה החולפת ניסינו לקיים דיאלוג עם הציבור הכללי בארץ ישראל, בתקווה להבהיר כלפי חוץ את ההיאחזות הבלתי מתפשרת שלנו במבצרי התורה.
אל לנו לחיות באשליות מתוקות. עלינו לומר את האמת באומץ מפוכח ובכאב: אחינו הפנו לנו עורף, הפכו לשונאינו ומנדֵינו. לא רק ליבו של הקהל הרחב אינו איתנו, גם בקרב חובשי הכיפות הסרוגות אנו סופגים קיתונות של בוז ושומעים קולות לעג, תוך ניסיונות חוזרים ונשנים לתקוע מקלות בגלגלי מרכבת התורה. איככה הגענו למצב שקבוצות שלמות בציבור הישראלי התאגדו יחד בניסיון למנוע את הסדרת מעמדם החוקי של בני הישיבות?
וכאן המקום להודות – נכשלנו. התקשורת הבסיסית שלנו עם הציבור הרחב קרסה.
במצבים כאלה, נוח מאוד לבחור בשביל הנוח והמוכר של השלכת האחריות על הזולת – 'הם' לא מבינים. 'הם' בסך הכל תינוקות שנשבו.
אולם זוהי דרך חסרת בגרות. חשבון נפש כנה ועמוק צריך להתמקד תחילה בעצמנו, ובעיקר – בחלק שלנו באחריות לכך שאלו הם פני המציאות.
היהודי האובד
נשוב עתה אל מצוות השבת אבדה ונבין את מהותה. ביסודה טמונה כוונה נעלה – רצונו של הבורא יתברך להרבות אחווה וחמלה בין בניו. התורה מחייבת כל יהודי לגלות אחריות אמיתית: אם מצאת רכוש שאבד לרעך, אל תעצום עיניים. עצור, פעל, השב.
אלא שהתורה בנויה קומה על גבי קומה ורובד לפנים מרובד: האור החיים הקדוש מגלה את זרוע קודשו בפירושו לפסוקי מצווה זו, וחושף לעינינו משמעות עמוקה יותר הצפונה בכתובים. "כי תראה את שור אחיך", הוא מפרש בדרך הדרש: 'אחיך' זה הקב"ה עצמו (וכדרכו בקודש הוא מביא לדבריו סימוכין, שאין כאן המקום להאריך בהם) וה'שור' הם בניו, יהודים ששקעו כה עמוק במצולות החומריות עד שפניהם הפכו רח"ל כפני בהמה ממש.
תכליתם של דברים: הקב"ה חווה כביכול תחושה צורבת ומרה של אבדה, כאשר בניו מתרחקים מעל שולחן אביהם וגולים אל מעבר להרי החושך הרוחניים. על כך, מבאר האור החיים הקדוש, מצווה אותנו התורה: "לא תוכל להתעלם". אל לך להניח ליהודים אובדים ואבודים להמשיך לשקוע בביצת החומר. כי לא בשוורים ובחמורים בלבד עוסקים כאן, אלא ביהלומים יקרים – בניו של הבורא שהלכו לאיבוד ויש להשיבם אל אביהם.
וכאן טמון יסוד הערבות ההדדית, שאותה אנו מכנים בסוגיות השונות בתלמוד 'דין ערבות'. זו היא האחריות שמוטלת על כתפי כולנו, כמי שערבים זה לזה, לשלומו הרוחני של כל יהודי. מדבריו של האור החיים הקדוש למדנו כי אותם שכנים 'חופשיים' כביכול, כמו גם חובשי הכיפות שהפנו עורף לעולם התורה בעת משבר, כלולים באבדתו של הקב"ה. לא נוכל אפוא להסתגר בדל"ת אמותינו ולומר "שלום עליי נפשי" או להסתפק בהפרחת אמירה בסגנון "אני את נפשי הצלתי". לא כאשר הבורא עצמו שרוי בצער על הפרדה שנכפתה עליו מקרבתו לבניו.
יהודי אמיתי חייב להיות ערני תמיד, לתור אחר יהודים אובדים בסביבתו כדי למלא אחר הרובד הנסתר של המצווה: השבת בנים תועים לאביהם שבשמיים.
לא תוכל להתעלם
נקודה עמוקה עוד יותר בצו האלוקי של 'לא תוכל להתעלם' חשף הרבי מליובאוויטש זי"ע וגילה בו דרגה נעלה נוספת. אין כאן רק בקשה או הנחיה, אלא ראש לכל תיאור עובדתי של המבנה הנפשי והרגשי של כל יהודי בעל נשמה יהודית, חלק אלו–קַ ממעל.
כאשר יהודי רואה את אחיו תועה, שקוע בתהומות החומר ונידח מצור מחצבתו, הוא פשוט אינו מסוגל להתעלם ולהמשיך בדרכו כאילו דבר לא אירע. המחשבה שהוא יכול לעסוק הלאה בעבודתו הרוחנית, בצבירת נכסי רוח שילווהו בגן עדן ובשכלול מקומו העתידי בעולם הבא, בלי לתור אחרי היהלומים היקרים שאבדו מכתר המלך – בטעות מרה יסודה.
יהודי שניחן בנפש בעלת חושים בריאים ואינו נוהג כלפי עצמו משוא פנים, אינו מסוגל להמשיך בדרכו אם יראה את אחיו טובע במים רבים ואדירים. הפעמונים האלוקיים שבנשמתו מדנדנים ואינם מניחים לו. כל חושיו מתגייסים למצוא דרך להושיט יד ולחלץ את אחיו.
'לא תוכל להתעלם', אמרה התורה, משום שמעצם הווייתך אינך מסוגל לכך. זהו לא ציווי בלבד, מסביר הרבי מליובאוויטש, אלא תיאור מצב: יהודי אמיתי פשוט לא יכול לראות את אחיו תועה ולהמשיך בעסקיו, כולל הרוחניים, כרגיל. משהו בו אמור להתעורר. ומי שממשיך בדרכו באדישות, חסר הוא את אותה מידה יהודית המושרשת בטבעו של העם הנבחר.
ממחשבה למעשה
כאשר אנו מביטים לאחור, אל יותר משבעים שנות קיומה של המדינה, אנו רואים כי למרות ניסיונותינו החוזרים ונשנים, המסרים המרכזיים שלנו על לימוד התורה והנחלתה לבני הדור הצעיר, בחורי הישיבה, נזר תפארתנו, אינם מחלחלים אל לב ההמון ולא קונים שביתה בלבבות.
ואנו שבים ושואלים מדוע?
ייתכן שהסיבה לכך טמונה בעובדה שהתרגלנו. התרגלנו, לצערנו, לדפוס של התעלמות. התרגלנו לעיסוק פנימי בעצמנו בלבד. אמת, יש מוסדות וקהילות שהקירוב נר לרגלם, אך האם זו הפעולה הטבעית, תנועת הנפש של כל יחיד ויחיד? קל להעריך את העוסקים במלאכת הקודש, להעריך ולחזק, אך עלינו להפנים: כשאנו מקרבים יהודי לחיק יהדותו האובדת, איננו מיטיבים אך עימו בלבד; משום שכך את עצמנו מבור גלות דלינו והעלינו ואת פדות נפשנו הֵחַשנו.
וכאשר בוחרים לעצום עיניים נוכח המצוקה הרוחנית של כלל ישראל, הזועקת לשמי מרום ומשוועת ליד מכוונת הרי זו אינה שאלה כה גדולה כיצד כשלנו בהסברה. גם עתה, כשמאיימים עלינו בסגירת מוסדות התורה, אין כל פלא שיד אינה פוגשת יד ואוזני הצד השני נאטמות וכמו מסרבות להכיר בערכים יהודיים בסיסיים על אודות נחיצותו ויקרת ערכו של לימוד התורה.
מה לנו כי נלין על אלה שלא גדלו במבצרי התורה והיראה ולא טעמו את טעמו המתוק של דף גמרא? כיצד מצפים אנו שיבינו את תפיסתנו האמונית, אם הותרנו את העבודה ליחידי סגולה העוסקים בקירוב, ומעולם לא טרחנו לפתוח בפני התועים את דלתנו ולהזמינם לטעום מהדבש האלוקי המתוק שתחת ידינו?
מאחורי המילים הקשות שמוטחות בלומדי התורה בין כותלי האולפנים מסתתרת אמירה אחרת. אוזן רגישה תוכל לשמוע את קולה הנאנק של הנשמה היהודית הזועקת: "אנא, הסבירו לי, הטעימו אותי מאותו צוף, כדי שאדע ואבין גם אני מהי אותה תורה שלמענה נאבקים אתם ומדוע בלעדיה אין חייכם חיים".
הבה נודה, מעלנו בתפקידנו. מצידו השני של המתרס עומדים אחינו, שליבם נאטם וראייתם התערפלה רק משום שלא דאגנו לקרב אותם אל האור ולהשכילם כי טוב הוא. אשמים אנחנו, כי שמענו את אחֵינו בצרת נפשם בהתחננם אלינו – ולא שמענו.
דור צמא
אנו עדים כיום לפלא עצום. צימאון עז לכל דבר תורה אופף את כל שכבות העם. כל יהודי, ולו הפשוט ביותר, שנושא את קול התורה בגאווה ובכנות פנימית, מרכז סביבו מייד נהירה המונית. העם צמא לחסות בצל השכינה. אך אנו מתעלמים; שקועים בעולמותינו הפרטיים.
קל ונוח להתעלם. אולם כשבט לוי – מחובתנו להיענות לקריאה זו.
על כן, כשאנו עומדים לפני הבורא ומבקשים שישיבנו כשה אובד מגלות לגאולה, מתעוררת תביעה חדה משמיים: "ואתם, בניי יקיריי, מה עשיתם כדי להשיב את השיות שלי, שנפרדו מהעדר? מתי יצאתם מאזור הנוחות שלכם וויתרתם על טובתכם האישית למען בניי האובדים?"
הנהגת הבורא איתנו היא במידה כנגד מידה. איזו זכות תעמוד לנו בעת שנבקש מהקב"ה שיקיים בנו מצוות השבת אבדה ויוציאנו מגלותנו – הפרטית והכללית – בטרם קיימנו אנו עצמנו את אותה מצווה במלואה?
אבדה לבעליה
ברגעים הקשים שעברו עלינו בשנה החולפת שאלנו את עצמנו: איה הרועה הגדול? הייתכן שבני ישיבות בארץ הקודש יהפכו לפושעים ולעבריינים? הכיצד זכויות בסיסיות של אימהות צעירות נלקחות בגסות רק משום שבעליהן שוקדים על התורה?
תמהנו: הייתכן שיהודים מאמינים, חובשי כיפות, לועגים לאחיהם – נתיני עולם התורה, האליטה הרוחנית של עם ישראל? 'עולם הפוך ראיתי' – והרועה הגדול, להיכן הלך לו?
בנו בכורו של רבי חיים מצאנז, בעל 'דברי יחזקאל' משינאווא זי"ע, הביא ביאור מופלא לפסוק "תעיתי כשה אובד, בקש עבדך". מי איבד את השה? בעליו, כמובן. אם כן, היה צריך להיכתב 'שה אבוד' ולא 'אובד', שהרי האבדה מיוחסת לבעליה ולא לשה עצמו.
אלא, מתרץ רבי יחזקאל, האבדה איננה במציאות, אלא בתחושתו של השה שמרגיש אבוד ונטוש.
להמחשת הדברים תיאר ה'דברי יחזקאל' כי ראה פעם עדר כבשים שאחת מהן סטתה מן הדרך והחלה לפעות בבהלה. נדמה היה לה שאבדה, שהיא נמצאת עתה לבדה בעולם הגדול, אבל היא לא ידעה – ואני הבחנתי, כך סיפר רבי יחזקאל – שעינו של הרועה לא סרה ממנה אף לרגע. חרדת הנטישה התפתחה בדמיונה בלבד.
זוהי, ביאר, משמעותו של הפסוק 'תעיתי כשה אובד'. האבדה קיימת רק בחוויה של השה ולא בעולם האמיתי. ההשגחה האלוקית עוטפת ואופפת כל אחד מאיתנו וגם אם לרגעים נדמה לנו כאילו אנו הולכים בדד בעולם – אין זו אלא אשליה בלבד. משום שיהודי לעולם אינו באמת אבוד.
בצל כנפיו נחסה
ומידה כנגד מידה יתקיים בנו פירושו של המהרש"א: 'תעיתי כשה אובד' – על אף שאיבדנו את דרכנו בגלות, אנו מתחננים אל הבורא: 'בקש עבדך' – אל תשכח את בניך הנידחים. דרוש שלומם וטובתם כרועה התר אחר צאנו והשב אותם לגאולת עולמים.
ואיזו זכות תעמוד לנו לכך? 'כי מצוותיך לא שכחתי' – גם במקומות הרחוקים ביותר שמרנו על הקשר, ליבינו את הגחלת, נטרנו את כרם השם צב–ק–ות וגדרנו את מחנהו במצוות, סייגים ומעשים טובים. זהו החוט המקשר בין השה האובד לבין הרועה שאינו מסיר ממנו עין לעולם.
בפתח השנה החדשה, בחודש החגים, כל אחד מאיתנו מחויב לקחת עליו אחריות אישית: להשיב יהודים אובדים אל אביהם שבשמיים. זו איננה רק משימה מוסרית אלא מפתח לגאולתנו עצמנו. זה לא בעבורם, זה בשבילנו. גורל משותף נמתח מקריית ספר ועד רמת אביב, ממקווה האר"י בצפת ועד מבוא הערבה.
אם נשיב את הבנים האובדים לחיקו של הקדוש ברוך הוא, הוא ישיב אותנו אליו ויגאלנו, מהבלבול – אל הבהירות, ומהסתר הפנים – אל שהייה תחת כנפי השכינה בצילא דמהימנותא.
