השיגוה בין הזמנים

איך קבוצת בוגרי מכינות מרשים לעצמם לפגוע במקום הכי כואב לנו?

א.

פתאום הכל מתחבר.

רק בשביל לעשות את זה קצת יותר אינטליגנטי, בואו נחזור לרומא העתיקה, שבה כל השמות המרשימים מתחרזים עם טיטוס, אספסיאנוס וקלאודיוס. ניכנס לחצרו של יוליוס, ונפגוש את המהנדס הצבאי שלו, מרקוס ויטרוביוס, שכותב ספר 'על אודות האדריכלות' (אפשר לשער שבמקור נכתב: אדריכליתוס), והוא מוקדש כמובן לכבוד הקיסר הבא, אוגוסטוס.

מדובר במסמך היסוד של האדריכלות העולמית. תשעה ספרים שבהם יש את כל היסודות הנדרשים ליופי אסתטי. במילה אחת, פרופורציה. זה לא רק במבנים, אלא גם בגוף האדם. שמעתם פעם על תרשים 'האדם הוויטרובי' של ליאונרדו דה-וינצ'י? אם לא, דבר ראשון תירגעו, לא הפסדתם (על דה-וינצ'י נדבר כנראה בהזדמנות אחרת.)

מדובר בתרשים של גוף אדם, כפי שהוא אמור להיראות על פי התאוריה של ויטרוביוס. קחו כמה מידות (אזהרה: לסובלים מתסביכי דימוי גוף, יש להתרחק מסנטימטר): כף רגל צריכה להיות באורך שלוש כפות ידיים; המרחק בין קו השערות ובין תחתית הסנטר הוא עשירית מגובה האדם; המרחק בין הסנטר לאף – שליש מאורך הפנים, כך גם המרחק מהמצח לגבות; אורך האוזן – שליש מאורך הפנים. (אורך האף, לא פורש, למזלנו.)

אני הולך סחור-סחור, רק כדי לספר שבאותו ספר מופיעה האגדה המפורסמת על המדען היווני אַרְכִימֶדֶס, שהתחבט בדילמה קשה: כיצד לבדוק האם הכתר של המלך היירון עשוי מזהב טהור או לא. בגלל שאין לי קשב לבעיות הנדסה, אדלג לעיקר: אחרי כמה ימי התלבטות נכנס היווני לבית המרחץ, ואיכשהו העסק עם המים גרם לו להבין את 'חוק הציפה'. מרוב התלהבות שכח לסגור הברז ורץ ברחוב בשאגה שתהפוך לסמל – 'אֵאוּרֵקָה', שזה בעברית: מצאתי.

לו רק היה ארכימדס יהודי, הוא לא היה נזקק לבתי מרחץ כדי למצוא רעיונות. אצלי זה קורה בעיקר בחזרת הש"ץ. השבוע, למשל, באמצע מנחה בבית הכנסת משרדי, כמעט צרחתי 'אאורקה'. פתאום כשהחזן אמר 'ולמלשינים', הבנתי את כל הסיפור הזה עם הקורונה המחודשת.

הרי ברור שלא סתם הבחורים החדשים האלה, שונאי הדת של ממשלת השינוי, החליטו להשאיר את הדלת של נתב"ג פתוחה ולהביא לכאן מהדורה חדשה של קורונה. ולא, זה לא כמו שאתם חושבים. הם לא רוצים לסגור את החיידרים והישיבות. המזימה שלהם הרבה יותר מטרידה. הם רוצים לסגור לנו את נתב"ג, רגע לפני שכל הגבירים ואנשי המעשה יוצאים ל'נאות דשא' בשווייץ ואוסטריה. האנשים האלו עם הכיפות רוצים לפגוע לנו במקום הכי כואב. ב'בין הזמנים' שלנו. לא נוותר.

ויתרון האור מן החושך. בדיוק כשממשלת השמד שוקדת על ביטול והגבלת החופש, ראש הממשלה האמיתי של שלומי אמוני ישראל, בנימין נתניהו הוכיח מנהיגות. הוא יצא לחוף הים, ככה, כמו שהוא, עם החליפה והעניבה. האמת שצריך ללמוד ממנו. לא ליפול לתירוצים של שמש ומדוזות, פשוט לצאת לשטח. ואם צריך, אפשר גם לחשוף כפות רגליים לבנבנות, בלי ליפול למלכודות של 'ס'פאסט נישט'. כי על בין הזמנים לא מתפשרים.

כמו כל משגיח חברה'מן, נתניהו של 'ישראל השנייה' (כן, אתם חייבים לקרוא את הריאיון עם אבישי בן חיים שמתפרסם במגזין 'משפחה' השבוע) יודע שמנהיג אמיתי זה לא מי שיושב בבלפור, אלא זה שיורד עם הבחורים לשטח, שטובל רגליים במים מלוחים, שלא בורח מהגלים.

ברוח הימים והחרמות, אני מבקש מהח"כים החרדים ומכל הנוגעים בדבר. אם חפצי חיים אנחנו, חייבת לצאת הצהרה ברורה של כלל המפלגות החרדיות: לא נשתף פעולה עם שום צעד שיצר את רגלינו ב'בין הזמנים'. באופן אישי אשקול להחרים דיונים בקעמפים שבהם יהיו בחורים עם מסכות. (אגב, לפרטים ולהזמנות, ניתן לפנות…)

כי על 'בין הזמנים' אסור להתפשר.

ב.

כמו בכל ענף, גם בשוק הספרים יש את 'החטיפים'. אלו הם הספרים הכי מפתים והכי מסוכנים. הם תמיד מככבים ברשימת 'רבי המכר'. מדובר בז'אנר של ספרי העזרה העצמית. הכריכות שלהם תמיד נוצצות. "איך להפוך לגרסה המושלמת של עצמך?"; "סוד האושר"; "13 הרגלים שיעשו אותך יפה" ועוד ועוד.

בכל כניסה לחנות ספרים, המאבק הזה מתיש. מצד אחד יש את הספרים גבוהי המצח, עם האותיות הקטנות והכריכות המשעממות. וממול יש את אלו שעשויים להפוך אותי לעשיר, חזק ואולי גם כנר. בשישה צעדים. עכשיו לך תבחר.

לפני מספר חודשים הגיע ספר חדש לשכונה וכבר באותו שבוע טיפס לראש רשימת רבי המכר. הכריכה מבריקה. חץ גרפי ירוק ננעץ בבועת הקורונה וקורע אותה. והכותרת, כל כך פשוטה: "איך לנצח מגפה". בספרים הללו יש גם כותרת משנה: "כך נתגבר על המשבר ונוביל את ישראל לשגשוג כלכלי". נראה אתכם לא קונים.

המחבר, דווקא אדם טוב. יהודי עם כיפה בשם נפתלי בנט. שלפי הנאמר בכריכה האחורית, הוא משתמש ב"ניסיון המוצלח של מדינות מזרח אסיה שהתמודדו עם הנגיף על ידי שימוש מושכל ב###פטיש ופינצטה###". (אגב, הנה עוד מאפיין בז'אנר. כדי לעשות רושם, תשתמשו במילים שלא קשורות: רוצים לעשות אווירה טובה במשרד? תְּפַתְּחוּ את שיטת ה'כוסברה והמגרדת'. אפשר גם 'אפקט שלושת הטיגוליצים' רק תוסיפו תרגום לאנגלית בסוגריים (Tigolits)).

מאז חלפו חודשיים. המהדורה אזלה מהשוק, והמחבר כבר שוקד על ספר "כך תהפכו לראשי ממשלה באפס מנדטים". כמו שקורה למחברים מסוימים, הספר הבא משכיח את קודמו. בפרק הראשון תספר לכולם כמה זה כיף. פתאום אתה נוסע בשיירה של רכבי שרד עם צ'קלקות כחולות. אתה מקבל טלפונים ו'מברקים' (כן, זה עדיין קיים) מכל העולם. ביידן מתקשר, גם המתורגמן של פוטין ואפילו הקנצלרית. כל אלו שעד אתמול ראו בך פאשיסט, היום נלחמים למענך. וממש עוד מעט, אתה גם מקבל את הווילה ההיא בבלפור, ליד כיכר ההפגנות. בקיצור, חלום חיים.

ואז הספר הראשון פתאום מתנקם בך. במקום מכתב ברכה מראש ממשלת הודו, אתה מקבל וריאנט עליז שמתפשט כמו קטורת על נהר הגנגס. במקום עוד שיחת טלפון מנשיא צרפת, נכנסת שיחה מבוהלת מאלרועי-פרייס. האחריות נופלת עליך. מאות מאומתים כבר חוגגים במודיעין ובבנימינה. עכשיו יש רק שאלה אחת שמטרידה את כולם – "איך לנצח מגפה?"

המקרה הזה ראוי להילמד בכל בתי הספר למנהיגות בעולם. הפתגם היהודי הקדום – שחולן על ידי דורות של פוליטיקאים – גורס ש"לא שררה אתם נוטלים, אלא עבדות". הסיפור של בנט ולפיד עם הקורונה, הוא דוגמת מופת. אותם אנשים שממש לפני חודש ישבו על הטריבונות וצעקו, העניקו עצות ומתחו ביקורת נגד חוקים ונורמות של קורונה – מוצאים את עצמם בצד השני של המתרס. בצד של האחריות. ממש מולם, אנשי האתמול, שעכשיו משוחררים מאחריות, וכל מה שהם עושים זה להזכיר לאחראים החדשים – אותם משפטים שהם אמרו רק אמש.

איך אומרים אצלנו, האחריות מחייבת.

ג.

ואם כבר ספרים, אחד העניינים הכי מורכבים בנושא, הוא השאלה והחזרה (מדובר בתרתי דסתרי: השואל לא מחזיר ולהפך). השבוע, זה תקף אותי. כשיצאה הבשורה על פטירתו של שופט העליון צבי טל ז"ל, נזכרתי בספר שהוא השאיל לי לפני מספר חודשים באמירה מחויכת "כשתסיים תחזיר". אולי ידע מה ניבא, ועדיין לא החזרתי.

זה היה כנראה בריאיון האחרון שהעניק השופט טל ז"ל בחייו. קיימנו אותו בלשכתו של עמיתו, אליקים רובינשטיין שיחי'. זו הייתה שיחה מרתקת ומאוד טעונה. כמו שקורה לי פעמים רבות, בעיקרון הגענו להתעמת בנושאים של 'חוק טל' ויחסי החרדים-בג"ץ, אבל עד מהרה צללנו להיסטוריה.

פתאום עיניו הכבויות אורו. מאחורי השופט המפורסם, התגלה ילד חיידר מהעיירה ריישא בגליציה, הירש מיילך לבית טייטלבוים. "אני קרוי על שם הרבי של אבא, ה'צבי לצדיק' מבלאז'וב זצ"ל", אמר טל והעלה גם זיכרון ראשון מהחיידר. "כשהכניסוני ל'חדר' בכיתי, ומחמת הדמעות והצער שגיתי באות מן האותיות והמלמד תלש באוזני. כמדומני שזו הייתה הפעם הראשונה שקיבלתי מכה". הוא גם זכר את הדמעות ששפך כמים "כשלמדנו על 'מכירת יוסף', ליבי יצא אליו כשאחיו השליכוהו לבור".

הוא זכר את אמו המנוחה עומדת בשבתות בשעת מנחה, קוראת מן ה'צאינה וראינה' ומזמרת 'מזמור לדוד' בניגון הנכנס אל הלב. הוא לא שכח גם את הרב קוק זצ"ל, שאביו הגדיר כ"רבי של חסידים עם לב שבור". ועיניו ממש הצטעפו כשהוא דיבר על 'שלוש-סעודות' עם הרב נריה.

הוא כמובן סיפר על הרגע שבו הפך מעורך דין לשופט. "אמרתי שאשאל את אחד מגדולי הדור, כשהייתי בטוח שהוא יורה לי לסרב". להפתעתו, הרבי מליובאוויטש זצ"ל כתב לו שיסכים ויקבל "על עצמו הוספת עניין בקיום משפטיו של 'השופט כל הארץ' בחייו הפרטיים". הוא קיבל על עצמו שיעור ב'דף היומי'.

רגע לפני שקמתי ללכת, הבנתי שבעצם מרוב דיבורים שכחתי לשאול על העיקר שלשמו התכנסנו. השופט טל חייך, הגיש לי את ספרו ואמר: "אתה יכול פשוט להעתיק". זהו כנראה הספר עם השם הכי גליצאי שפגשתי. "על שופטים ומשפטים וצרות אחרות". פשוט טוב.

עכשיו כשהוא עלה לתת דין וחשבון, ראוי לצטט קטע אחד שכתב על עצמו: "בתחילת דרכי נטיתי להאמין ולקבל דברים כפשוטם וכלשונם. אחד המבקרים אמר: 'לטל לקח זמן עד שלמד להבחין בין סיפור שמוכרים לו ובין האמת'. אם נהגתי כך, לא מתוך תמימות יתרה נהגתי. שופט, ככל בשר ודם, עלול לטעות. יש שהוא טועה להחמיר ויש שהוא טועה להקל. אם נגזר עלי לטעות, מוטב אטעה כבית הלל".

יהי זכרו ברוך.