"אז ישיר משה ובני ישראל" (טו, א).
"ברש"י ז"ל: 'עלה בליבו שישיר וכן עשה'. ומאי קא משמע לן (ומה מיוחד בזה? הלא) ודאי כששר היה מקודם רצון בליבו לשיר.
"אך (צריך) להבין העניין, כי איך (יש) בכוח אנשים לשיר שירה הכתובה בתורה? ואין שיעור וערך לסודות ורזין הגנוזים באות אחת מהתורה. והרי הכתוב אומר ששרו הם השירה הזאת" ('שפת אמת' על התורה). @5=
יום אחד גיליתי ערמת קרשים בגינה. הקרשים היו גיבוב של רפסודות שבורות, דלת ישנה ועוד כמה קרשים מעופשים מנומרים במסמרים חלודים. רק אדם אחד על פני כדור הארץ יכול היה להביא את הערמה הזאת ולהותיר אותה ככה כאבן נגף על השביל, ולכן קראתי לו לשיחה. לבני בן התשע.
הוא הודה מיד במעל ולא הראה רסיס קטן של חרטה או עזיבת החטא: "אמא", הוא אמר לי נלהב כולו, ניצוצות בורקים מעיניו, "את יודעת מה אני הולך לבנות?" לא ממש הבנתי. חשבתי שהוא מתחיל לאגור קרשים למדורת ל"ג בעומר ותכננתי להסביר לו כמה רחוק חודש חשוון מהמדורה הנ"ל. אבל הוא כבר היה רוכב על גלי דמיונותיו ותכנוניו.
"את מבינה אמא? אני מתחיל לבנות יחידת דיור!" הוא הסביר לי ברצינות תהומית. "השגתי כבר דלת, ואני הולך לבנות את זה על השטח כאן". הוא הצביע על חלק מהגינה וחלק מהשטח ברחוב. "חברים שלי מתכוונים להגיע לכאן היום עם עוד המון קרשים, נבנה יחידת דיור קטנה, ונעשה שם חדר בשבילי. אל תדאגי, אני יכול לחפור יסודות כדי שזה יהיה חזק. בדקתי עם חברים, מוכרים במשתלה למעלה שקי מלט. מערבבים את זה עם מים וזה נהיה בטון!!!" את המילה בטון הוא אמר כשאש של התלהבות פורצת ממנו. "בטון! אמא! זה יהיה חזק ולא יזוז!"
בערב יצאתי לתלות כביסה. הנוף נפרש מולי עצום ואין-סופי. שקיעה צבעה את כל העולם, שמש צללה באופק, משאירה אחריה כוויות ורודות-כתומות על השמים. שתקתי מול היופי הזה. רגע אלוקי מלא הוד.
"אני לא מבינה כלום", עלה בי מחנק. "אני לא מבינה באמת מהי עוצמתה של האלוקות, איך מתנהל העולם הזה, ואילו כוחות אדירים שלעולם לא אוכל לתפוס קיימים בו. אני לא מבינה כלום, אישה קטנה. נמלה זוחלת באדמה. האם אני יכולה להבין מהי שקיעה ואיך העולם הזה מסתובב על צירו? מהי רוח ומי מניע אותה? ואיך בתוך חתיכת הפלסטיק של אטב הכביסה הדומם הזה יש פעילות אטומית בלתי פוסקת?
הרגשתי איך העולם כולו חורץ לי לשון לועגת. אישה קטנה שכמותך, לעולם לא תוכלי להבין כמה עצום ונורא הוא הכל, כמה הנצח ועולם הנשמות הוא אין-סופי עד שאינך יכולה להשיג את משמעותו, ואת, איך בכלל את מתכוננת לשם? האם את יודעת אילו כוחות יש בכל מילה מהתפילה? בכל ברכה שאת מברכת? בכל שבת שחולפת עלייך? ובכל חסד שאת מקיימת?
עולמות של נצח תלויים בהם. אלוקות נמצאת בתוכם, בתוכך. אבל את, כמה מתיימרת את, בדיוק כמו הילד שלך, כמה עקומים ומתפוררים קרשי מעשייך, חסרי עומק וכוונות עמוקות, ומתוכם את מדמיינת שתבני את ארמון המלך…
"כי זה עניין כל תורה ומצוות הניתן לישראל. שהשם יתברך נתן לנו זה להיות נתלה אור התורה בכל פה ולשון שבישראל. כמו שנאמר: 'כי קרוב הדבר, בפיך' כו'. שהשם יתברך תלה על ידי מעשה כל אחד מישראל. וקול ודיבור והבל הלב יוכל לעורר אותיות התורה עד שורשן ולהאיר במקום עליון.
"וזהו שנאמר: 'אז ישיר' שעל ידי כוחם נתפעלו האותיות ונתגלו הֶארות פנימיות של רזין הגנוזין בכל דברי השירה כנ"ל. ונקרא על שמם, כמו שנאמר 'אין המצווה נקראת אלא על מי שגומרה'. גם כן הפירוש כנ"ל שעיקר מה שנעשה על-ידי המצווה למעלה (כלומר שהעיקר נעשה בשמים ולא על ידי האדם), מכל מקום הגומר הוא האדם בעשייה ממש. אף שהעיקר נעשה ממילא על ידי שתלה השם יתברך דברים עליונים בתחתונים. וכן בתפילות שבקעו רקיעים… ודאי לא בכוח אדם" (שם).
אפילו דור דעה שראה "זה ק-לי ואנוהו" לא יכול היה לכתוב שירה שהיא תורה, שהרי אין שיעור ואין ערך לסודות ורזין הגנוזים באות אחת מהתורה.
אז אני? איך אוכל לומר ברכה אחת ראויה? להתפלל תפילה אחת אמיתית? לחיות יום אחד לפי מה שצריך או לקיים מעשה אחד כראוי באמת?
"רק על ידי שתלה השם יתברך האותיות בכוח האדם, וחבל בחבל ונימה בנימה. עד שעולה להשם יתברך. וכן יש להסביר מה שכתב רש"י על שם המחשבה (עלתה במחשבתם) כי במחשבה מוכן האדם לעשות כרצון השם יתברך. ושיעלה למעלה למעלה" (שם).
אבל רק עלתה בדעתם של דור הנס לשיר שירה, וכבר היא הייתה בשפתותיהם. ערוכה בעומק אלוקי, שזורה בסודות ורזים.
רק את זה מבקש מאיתנו השם, רק להעלות בדעתנו! רק לרצות באמת!!! והוא לוקח את הרצון הנקי והפשוט הזה, את טוהר המחשבה הקדושה הזאת, וממלא אותם כוונות נשגבות, מילים עמוקות שיש בהן תילי תילים של סודות ועומק של נצח. ושם, למעלה, הן הופכות למושלמות ואלוקיות, מה שלעולם לא נצליח לעשות בעצמנו.
"ומחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה. על-ידי שמוכן האדם ורוצה באמת לקיים רצון אביו שבשמים. וזהו שאמר רש"י שעל-ידי שעלה בליבו לשיר ממש שירה הזאת. אף שבמעשה אין בכוח אנושי לשיר כראוי" (שם).
ואף על פי שאני לא מבינה אני כל כך יכולה. רק צריכה להביט אל האין-סוף ולרצות להיות קשורה. טובה. לשאוף להתכוון. לבקש בתוכי לומר את המילים הנכונות ולעשות את המעשים בפסגת שלמותם. להתחנן שיגיעו עד כיסא הכבוד ולבקש: בורא כל העולמות, בתוך כל המעשים הבלתי מושלמים שלי, קח את הרצון הפנימי שהיה לי, את הכוונה האמיתית, את הרגע היקר הזה שבו ראיתי אותך ונכספה נפשי לקרבתך. קח את הדמעה הזאת שעולה בי כשאני חושבת כמה טובה וקרובה אני רוצה להיות. קח אותם ובנה לי מהם ארמון.
יחידת דיור לשכינתך בתוכי.
