השלב השלישי

לעזוב את שרייהולץ ולעיין בספר

שתיקה משתררת בקליניקה.

רק המחוג הדוקר של השניות ממשיך לתקתק בקצב הנוראי שלו. תק ועוד תק, ועוד. נשארו לו בסך הכל שלושה סיבובים מלאים, עד שהמטפל יקום מהמקום, יחייך את החיוך המעושה שלו ויגיד – "טוב, נגמר לנו הזמן".

אבל עכשיו, נראה שיש לו כל הזמן שבעולם. הוא שותק כמו להכעיס. העט הדיגיטלי שלו, שבו הוא רושם כל מילה על גבי מסך דיגיטלי זכר לימים שהייתה שם מחברת שורות, עכשיו מתנופף בין אצבעותיו.

אין דבר מטריף יותר בטיפול, מהרגע הזה. אחרי שדיברת את נשמתך, סיפרת הכל–הכל, זעמת ובכית, התרגשת והתנסחת – כעת הוא משתתק. הפרצוף שלו מוכיח שיש לו הרבה מה לומר. אבל לא, הוא לא בטוח שכדאי לו לומר את מה שהוא חושב. הוא מתלבט קשות. אוי לו אם יאמר, ואבוי לו אם לא יאמר.

"נו!!!" נשמעת צעקה, "תגיד כבר מה אתה חושב!!!"

נראה שהוא אוהב את הצעקה הזו. יש לו כל מיני מילים שיגדירו אותה. אבל ייאמר לזכותו, שהוא יודע לשמור על פנים חתומות. הוא לוגם מעט מים. פיקת הגרון שלו מתנועעת. גם הרגליים מתנערות בקצב מעודן. "אתה בטוח שאתה רוצה לשמוע את מה שיש לי לומר?" הוא שואל, כמו תמיד.

"אז בשביל מה אני משלם לך?!"

יש שהיו מסתכלים בספר

אילו היה מספיק זמן, הוא היה נעצר עכשיו ומחזיר שאלה: "אתה משלם בשביל לדעת מה אני חושב?" או אולי את השאלה הכי מרגיזה שיש בעולם: "איפה זה פוגש אותך?" ו"למה זה כל כך מעניין אותך?" ואז אתה קופץ ונשבע בינך לבין עצמך שלעולם לא תפגוש בו. אלא שבשבוע הבא אתה מתייצב כמו טטלע, רק כדי להקדיש חצי שעה לברר למה התפרצת בפעם הקודמת.

אבל עכשיו, למרבה הנס, המחוג הדוקר עשה עוד סיבוב וחצי. היום לא יהיו שאלות.

"אהה… תראה…" הוא אומר בסוף, מחפש נואשות מילים מעורפלות, "אני יכול להרגיע אותך. זה אומנם לא נעים, אבל אתה פועל בדיוק לפי הספר. שלב אחרי שלב".

"איזה ספר?!"

הוא כבר קם מהמקום, ומזכיר לך את מה שדיברנו בפעם הקודמת. "חמשת שלבי האבל".

רגע לפני שהדלת נטרקת, הוא לוחש: "אתה מדבר כמו מישהו בשלב השלישי".

האמת שאין צורך בפסיכולוג מומחה. כל יהודי שיוצא בימים האלו למעוזים החרדיים, לכבישים הבוערים, יכול לשפוט בעצמו מה קורה לנו. מי שמתקשה לצאת מהבית, יכול להסתפק בקריאת כותרות העיתונים. האמת ששם כבר העסק נוגע ללב.

פתאום, אחרי כמה שנות בצורת של דריכה במקום, הנציגים והעסקנים שלנו מתגלים במלוא היצירתיות. הם עומדים וצועקים; יושבים בוועדות ומשמיעים זעקות; וכמובן–כמובן, יוצאים סוף כל סוף לפגוש בעצמם את הבחורים העצורים ולהביע מחאות.

וזה עוד לפני שדיברנו על הרעיונות היצירתיים שמתחילים להתגבש. עד לפני שנתיים זה היה השלב שבו כותרות העיתונים היו מציעות לשקול פנייה מרוכזת לנשיא טראמפ כדי שיפטור אותנו מכל צרותינו. אלא שעפעס בשבוע האחרון, אפשר לזהות אכזבה כללית בציבור היראים מאותו טראמפ. אבל לזה עוד ננסה להגיע בהמשך.

עם כל הכבוד, אנחנו לא מפגינים איראנים. אם טראמפ לא רוצה לעזור, ראש הגמרא היצירתי מקים עכשיו 'ועדה' שתשקול כיצד לקדם את פני הגזרה.

ובכן רבותיי, אם לחזור לספת הפסיכיאטר, לשלב הזה קוראים שלב המיקוח. אחרי כמה שנים של 'הכחשה' – שבה שכנענו את עצמנו שיימצא הפתרון לבעיה; אחרי שלב 'הכעס' שמתפרץ ברחובות – אנחנו נכנסים לשלב 'המיקוח'. שלב מאוד לא נעים שבו האדם שקיבל את הבשורה המרה, עדיין מנסה למצוא דרכים כדי להתמקח איתה.

וכך, אתה יכול לקרוא דברים של יהודי מבוגר שמהיכרות אישית עימו הוא גם לא טיפש – והוא מציע לציבור פתרון של 'מרד מיסים'. אל תחזירו משכנתאות, הוא אומר לאנשים שחיים במדינה שבה מספיק פיגור של יומיים כדי לזכות בעיקול חשבון. יש עוד רעיונות, אבל מכיוון שכל אחד מהם עצוב יותר מקודמו, אני חושב שעדיף לוותר.

מה עושים בינתיים, רגע לפני שלב הדיכאון? ובכן, מקשקשים. מצהירים. מתקוטטים על קרדיטים. בקיצור, כל מה שאנחנו רואים בימים נפלאים אלו לנגד עינינו.

ומתוך אותו רצון אישי להפיג את הצער האישי והציבורי, הרשו נא לי להקריא לכם כמה שטיקלעך, שכתב איזה סופר אחד מגליציה, שעד לפני תריסר שנים הייתה תמונתו מקשטת את כל השטרות של חמישים השקלים במדינתנו.

בעיתוי קצת מוזר, כלומר בעיצומם של ימי השואה, ישב אותו יהודי בביתו שבירושלים וכתב כמה עמודים משעשעים שהוא בחר לקרוא להם 'פרקים של ספר המדינה'. ובפרק הראשון של אותו ספר מדינה, הוא מתאר את הרגע שבו פוליטיקאי בשם 'מר שרייהולץ' אמור לעמוד ולנאום. אם אתם מבינים אידיש, השם הזה, שרייהולץ, גורם לכם חיוך: בול–עץ מצווח.

בני המדינה אוהבים לשמוע את שרייהולץ: "שכן מנהגה של מדינה זו, אין עושים דבר אלא אם כן דנים עליו תחילה. ואין דנים אלא נואמים ודורשים. נאמו נאומים ודרשו הדרשה – רואים בני המדינה את עצמם כאילו כבר עשו מעשה. אם הלכה אותה צרה – מוטב, ואם לאו – מוסיפין לה נאום. עד שבאה צרה קשה ממנה ומעמידין נואם אחר. אם בטלה הצרה – מוטב, ואם לאו וכו'".

כן, שום דבר לא השתנה ב'ספר המדינה' בשמונים השנים האחרונות. כאז כן היום:

"חביבים כינוסים שמתכנסים כאחד. שנואמים בהם נאומים. שבהם אדם יוצא ידי עשייה. יש שיודעים מראש כל שיאמר הנואם, ויש שאפילו לאחר שסיים את נאומו אין יודעים מה אמר. ויש שלא איכפת להם מה יאמר, ובלבד שמוציאים שתים שלוש שעות של החיים הללו שניתנו לכליון והפסד, והם מתיראים מאותה שעה שיכלה הבורא את נאומו ויחזרו לבתיהם".

וכל זה רק תחילת הסיפור.

בזמן שכל המדינה מתכנסת לשמוע את נאומו של מר שרייהולץ, נכנסים שלושה צעירים אל ביתו וחוטפים אותו. כששרייהולץ המסכן מנסה להבין מה קרה, החוטפים מסבירים:

"צרות הרבה באות על המדינה ואין ספק בעינינו שרובן באות על ידי שאנו מוציאים רוב ימינו בדרשות ואין אנו באים לידי מעשה. ואם אין בידינו להסיע לבו של הציבור מן הדרשנים, הרי אנו מבקשים להסיע את הדרשנים מן הציבור, כדי שיהא לבו של אדם פנוי להרהר בעצמו במה הוא מוציא ימיו ושנותיו".

שרייהולץ המסכן משתעמם עם חוטפיו, ותוך כדי מנסה להבין מה בעצם השאיפה הפוליטית שלהם. אך הם עונים לו את התשובה שבעצם כולנו רוצים להשיב בימים אלו לפוליטיקאים שלנו:

"איך נדע? שבע שנים צריכות שיעברו עד שיתפנה המוח מהבלם של נואמי נאומים ויחזור לבריאותו".

בסופו של דבר, מר שרייהולץ מתגלה כפוליטיקאי משופשף. הוא מזהה את הפוטנציאל ומחליט לרתום אותו לטובתו. "רוצה אני לעשות עמכם עסק", הוא אומר לחברים. "בשבוע הבא צריך וולצר חבירי לנאום. מכירים אתם אותו פטפטן. אם אתם עושים לו כשם שעשיתם לי, הריני מוחל לכם ואיני קובל עליכם".

הוא משלם להם את ההוצאות ומפציר בהם לחטוף את הפוליטיקאי הבא שירצה למלא את החלל במילים. המזימה אכן מצליחה. גם וולצר נחטף, וגם הוא עושה את אותה עסקה עם החוטפים על עוד כמה פוליטיקאים.

"מה שעשה מר שרייהולץ לחבריו, עשו הם לחבריהם וחבריהם לחבריהם, שרוב בני האדם אינם עושים חדשות, אלא נוהגים לחקות מעשי אחרים. מתוך כך החל העולם מוקיר רגליו מבית הוועד, שפעמים הרבה באו ולא באו הנואמים. ומתוך שלא הלכו לשמוע נאומים ישבו בבתיהם. ומתוך שישבו בבתיהם יש שהיו מסתכלים בספר ומטפלים בבניהם.

"ואם עדיין העולם לא נשתנה לטובה, שינוי קל כבר ניכר והולך".

מכיוון שאני "אין בידי להסיע את הדרשנים מן הציבור", אסתפק בקריאה של חיבה לחבריי: כמו שאתם מבינים, הפוליטיקה המקומית והעולמית – לא הולכת לשום מקום מעניין. אז בואו, נחטוף לפחות את עצמנו, וננסה להסתכל בספר ולטפל בחיינו שלנו.

ומי יודע, אולי "שינוי קל" יתרחש לו בעולם.

"ועוד", כותב רבי נחמן מברסלב משפט מפורסם, "למה לנו לדבר מאחרים?"

אחרי שנתחיל קצת להפנות את המבט פנימה, נוכל לגלות שבעצם כל דבר שמתחולל בעולם סביבנו, יכול להתחולל גם בתוכנו.

אם יש משפט שבעיניי ראוי להיחרט באותיות זהב טהור על מצבתו של טראמפ ירום הודו, זהו המשפט שאותו אמר בריאיון, כאשר נשאל איך הוא מגיב על העובדה שהאיראנים הפילו מסוק אפאצ'י של ארה"ב. ובכן, שימו לב לתשובה: "לא ביג–דיל".

המשפט הזה משקף כל כך את המין האנושי. הכל תלוי במצב הרוח שלנו. אם אנחנו עצלנים מלצאת ולעשות מעשה, אפילו הפלה של מסוק תשאיר אותנו אדישים. תשאלו השבוע מיליוני הורים ישראלים, מה היה הדבר שהכי הדאיג אותם. לא רבים יסכימו להודות, אבל הדאגה הגדולה שלנו הייתה שהילדים יישארו עוד יום בבית. כל היתר, ההרוגים, ההרתעה, הלוויות – "לא ביג–דיל".

ויש עוד עניין קטן שאולי כדאי לדבר עליו.

השבוע, באיחור של ארבע שנים, זכינו להגיש לקריאה ראשונה 'חוק יסוד לימוד התורה'. למרבה הצער, אינני בטוח שמדינת ישראל עומדת להשתנות תודות לחוק הזה. אינני בטוח אפילו שיחסנו למדינה הציונית ישתנה בעקבות העובדה שהיא הצהירה השבוע כי היא "רואה חשיבות עליונה בעידוד לימוד התורה ולומדי התורה". מבחינתנו היא תמשיך להישאר "גלות גרועה יותר מכל הדורות" וכו'.

אבל אולי בכל זאת, כדאי לקחת את אותה הצעת חוק שאנו מנסים לכפות על אחינו החילונים, ולהחיל אותה דבר ראשון עלינו ועל מוסדותינו. נדפוק על השולחן ונזכיר לתלמידינו, כי לא משנה מה קורה "אפילו בעיתות משבר וחורבן, לימוד התורה ישמש מפלט ומקלט".

לימוד התורה הוא כבר לא סתם עניין. זה עסק רציני. אנחנו משרתים שירות משמעותי את העם היהודי ויש לכך "השלכה על זכויותינו וחובותינו". זה מחייב אותנו להתנהג בהתאם, לא לנוח, לא להפסיק אפילו יום אחד.

אנחנו מדינת חוק, כידוע, והחוק מחייב.